שחינו יחד ולאט לאט החזקנו ידיים חמשתנו. יצא שאני החזקתי ברובי, ושנינו בהינו אחד בשנייה לרגע, סמוקים. "חכו," מיה אמרה פתאום כעבור עשר דקות בהן העמקנו במים מאוד לפתע ונעצרנו בבת אחת. "כדאי שאני יעשה לכל אחד בועת אוויר פרטית, למקרה שנינתק אחד מהשני." הסבירה והנהנו בחשש. היא עצמה עיניים לרגע ולרגע הרגשתי לחץ אוויר באוזניים, אבל זה חלף מיד. ניסיתי לנשום בזהירות וכך גם האחרים כעבור חצי דקה, והצלחנו. מיה חייכה והנהנה לסימן שנמשיך לזוז, וחזרנו לשחות. "אז מה אנחנו עושים פה?" רובי לידי שאלה. נראה שהדס נהנית במיוחד מהציפה, והיא לא הפסיקה לצחקק. יוליה נזפה בה כל הזמן שהמצב רציני, אבל לא נראה שזה עוזר. "מחפשים את כריבדיס," אמרתי. "מעניין," שמענו קול חדש והסתובבנו בבת אחת כולנו לצד השני, מפחדים לראות שהדובר הוא בן ים עם קלשון שחור, שממש הקרין כוח. משונה, אבל יכולתי להרגיש את הקלשון כאילו שפתאום הייתי כמו ילדי פוסידון- יכולתי לשמוע אותו מחכה לפקודה, מה כל קרינה שלו אומרת. בהיתי בו בהלם, ושמתי לב שהאחרים בקלשונים האחרים. ניחשתי שגם להם זה קורה. "כי אני מכיר דרך קיצור אליה." הוא חייך חיוך ערמומי. הלב שלי קפא. התחלתי לפחד. לאט לאט קלטתי שהאחרים עוצמים את עינהם חוץ מבני הים- והבנתי שאני שוב מקרין את האור הלבן הזה. "מעניין מאוד. אני מנחש שאתה בן אפולו?" שאל בן הים שמשום מה לא הסתנוור, אבל ניחשתי שהקלשון הגן עליו אכשהו. הנהנתי בחשש וכיביתי את עצמי במאמץ, מדמיין חושך סביבי והאור נעלם לבסוף. בן הים בחן אותי בעניין, משחק בקלשונו בלי משים. הדס משום מה נראתה מבוהלת עכשיו וניסתה לגרור את יוליה איתה, אבל יוליה עדיין כעסה עליה על שלא הקשיבה לה מקודם, אז היא התעלמה ממנה. הדס בלעה רוק ועצמה עיניים. מיה נראתה לידי מהופנטת והיא לא הפסיקה להסתכל על בן הים שדיבר אלינו ראשון במבט מוזר. "אכן מעניין. מעולם לא ראיתי בן אפולו כזה." "אני מיוחד," שמעתי את עצמי אומר. "אבא אומר את זה תמיד, שיש לי ייעוד כלשהו עם הכוח הזה. לכן הוא נתן לי אותו ממנו." בן הים הנהן. האיזור נהיה חשוך יותר, אבל הנחתי שבגללי. כיוון שכבר לא קרנתי ניסיתי להפסיק, ונבהלתי כשהבנתי שזה לא בגללי. נכנסנו למערה- מערה שבתוכה היו עוד בני ים, בנוסף לשלושה שלנו, וגם להם היו קלשונים. הם הסתכלו עלינו בעניין. "כריבדיס מוגנת עכשיו," אמר בן הים הראשי, זה שהיה לו זקן ולכל האחרים לא היה אז הבנתי שהוא המנהיג.

בני הים האחרים הנהנו. "מצויין." אמר אחד עם שיער שחור אסוף לגולגול וניגש לרובי, שגם נראתה מוזר. רק הדס נראתה נאבקת במשהו, והיא זזה בפראות כל פעם כשבן ים ניגש אליה עם קלשון והזיז אותו במעגלים. יוליה שחתה, גם היא במבט מוזר לבן ים שסימן לה לבוא אליו. הוא שם אותה מאחוריי קלשון צמודה לקיר המערה, וכך כולם עשו לכולנו, מלבד הדס המבוהלת. היא ניסתה להתחמק אבל בסוף נתפסה גם. "תתחילו," המנהיג אמר והאחרים הנהנו ומשום מה עצמתי עיניים אוטומטית. כאב הציף אותי בגלים לפתע וכולנו צעקנו, אבל זה הפסיק כלעומת שבא. המנהיג צחק ושמעתי דלת נפתח ונסגרת, ונותרנו לבד מלבד בני הים. חייכתי בחולמנות. רובי הייתה לידי והיא הסתכלה עליי. בלי לחשוב נשענתי עליה והיא לא מחתה ונשענה חזרה עליי. הדס החמיצה לכולנו פנים. "אתם טיפשים או משהו?" רטנה. יוליה צחקה צחוק מוזר. "מה פתאום? להיות מאחוריי קלשון זה הכי כיף בעולם! תראי כמה שזה כיף..." היא נגעה בו בחיבה, אבל מיד התחשמלה. הדס עצרה את הנשימה, אבל להפתעתה(כנראה) יוליה יצאה מזה בחיים והיא המשיכה לצחוק. "כמה שזה כיף! תנסו גם." "אוקיי," שמעתי את מיה אומרת והיא גם ניסתה. היא התחשמלה גם, אבל כשזה נגמר(הדס יבבה בפחד) היא צחקה ביחד עם יוליה. "צדקת, יול. זה באמת כיף."