אז כן, יש לי נטייה לזהור כשאני מתרגש, בכל המובנים של רגשות. לצערי זה לא עושה כלום- אבל זה שימושי כשאין לי פנס. ולטענת אמא שלי בגלל זה השם שלי, כי היא אמרה שכשנולדתי הבאתי אור לחייה, תרתי משמע- וגם הופעתי בסלסלה מול דלת הבית וקרנתי כמו עכשיו, עם מכתב בידי מאפולו. עכשיו יצאנו החוצה במהירות וראינו שלוש בנות, שלשתיים מהן סמל מתפוגג מעל הראש, אבל הספקתי לראות אותו: לאחת היה סמל שלד מסתובב, כלומר היא בת האדס, ולשנייה ברק, כלומר היא בת זאוס. שבעים שנה לפחות לא נראו הסמלים האלה מעל מישהו, אז לכן כל המחנה התרגש ויצא מהביתנים עכשיו, כמונו. הדס נראתה מבולבלת ונסערת, ורייצ'ל עצובה. אני הייתי המום ועצוב גם. יהיה לי מסע, כפי הנראה, לאי מפחיד שממש לא רציתי להגיע אליו מתישהו. התקרבנו לחצויות החדשות, ומיה, אחת מבין האחים של פרסי, שהגיעה למחנה גם לא מזמן, הסתכלה עלינו מתקרבים. "מי אלה?" שאלתי, למרות שלא ממש הכרנו. מיה נאנחה וכירון חייך חיוך חלוש. "בנותיו של שלושת הגדולים. הריעו והתריעו." זאת עם השיער הבלונדיני מצמצה כמה פעמים. "אתה מתכוון זאוס?" שאלה. "מה אני עושה פה ואיך אני חוזרת הבייתה?" רטנה זאת עם השיער האדום הצבוע. בהיתי בה. מיה כחכחה בגרון והסמקתי. "ברוכות הבאות," מיהרתי להגיד והבלונדינית והאדומה הסתכלו עליי. "למחנה החצויים. בואו לסיור." "תראה להן את הביתנים שלהן ואת המדריך שלהן," כירון אמר והנהנתי. מיה היססה. "אפשר גם לבוא? כולנו מאותה כיתה." "לצערי." האדומה מלמלה ויוליה עשתה פרצוף חמוץ. כירון הרים גבה, אבל הנהן. הנהנתי גם לאישור והתחלנו בסיור.

הראיתי להן את כל הביתנים והדס דיברה בעליזות עם יוליה ורובי, שזה השם שלהן, מסתבר. רובי הייתה עם השיער האדום ויוליה עם הבלונדיני. בחנתי את רובי. היא נראתה טומבויי- היה לה צמיד אדום וורוד ביד שמאל, והיא נראתה מאלה שלא מפחדות להגיד את האמת בפרצוף. אני אוהב אנשים כאלה, אבל רשמתי לעצמי לשמור ממנה מרחק. כל הסיור היה ביוונית עתיקה, שכולם יבינו את כולם, והדס דיברה בלי לשים לב בעליזות עם יוליה ורובי, שלהפתעתי רובי זרמה איתנו והשתחררה ואפילו חייכה. "אז מה זה?" שאלה רובי. "מחנה החצויים," הסברתי שוב בסבלנות. "מקום ללמוד להשתמש בכוחות שלך ולהיות מוגן ממפלצות." "כמו ליסה, אתה מתכוון?" רובי שאלה והתבלבלתי. "כן," מיה אמרה ונשמעה מאוכזבת משום מה מעצמה. "מה קרה?" שאלתי. מיה נאנחה. "מסתבר שכל הזמן הזה הייתה לנו מפלצת בכיתה בצורת ילדה כערפול, ולא שמתי לב עד שהיה מאוחר מידי." אמרה בכעס על עצמה. "לפי מה שהבנתי, רק מפלצות מסוגלות להריח אותנו" אמרה רובי. "אולי זה עובד גם הפוך? את לא אשמה." מיה חייכה חיוך חלוש. "תודה, רובי. אבל כירון אמר לי לשמור עליכן. לי יש נשק מגן מריחות מאבא שלי, אז.." היא נאנחה שוב. "אבל זה כבר לא משנה." "מה הנשק שלך?" הדס שאלה. ידעתי שהיא חושבת על חיזיון החרב של שנינו. לצערנו מיה הוציאה מהנדן חרב רגילה לגמרי שלא נראתה כמו החרב שלנו, ולא הרגשנו שום דבר מוזר. הדס הנהנה באכזבה. "למה יש לך נשק?" רובי שאלה בתהייה. 

"כדי להילחם במפלצות," מיה אמרה. "החרב עוזרת לי לזמן מים ולשלוט בהם." "כלומר, כמו זה?" רובי שאלה והסירה את הצמיד שלה. מיה התבלבלה. "למה?" שאלה. רובי הסבירה איך נלחמה בליסה. "אני חושבת שהצמיד עזר לי, ועכשיו אני בטוחה גם שהוא מאבא שלי" אמרה בסוף וענדה שוב את הצמיד. התפעלתי. נראה שהדס מבליעה חיוך אחרי שהגניבה אליי ומיהרתי לחזור לעצמי. לא ידעתי איך היא כבר יודעת את זה, אבל לא רציתי לקחת סיכונים. "סביר להניח שהוא באמת מהאדס," אמרתי. "יש לנו משימה!" נזכרתי מיד בבהלה בנבואה של רייצ'ל. הבנות התבלבלו. הסברתי להן ורצנו לכירון.

הערת הכותבת:

 הדמויות מהפאנפיקים האחרים שלי כאן, אבל לא צריך לקרוא אותם כדי להבין! הם גם ככה לא בווטפאד וזה יהיה רק שמות

הדס