נסענו בספינה ואני הסתכלתי בשמחה על האופק. אין לי מחלת ים, דבר שאני אסירת תודה עליו כי אני מאוד אוהבת לשוט, אפילו שאני לא יודעת לשחות. כל עוד אין גלים ומלח בים אני בסדר. אבל עכשיו חשבתי על כריבדיס, מהורהרת. ולראשונה תהיתי גם מה הכוחות שלי. איך זה יכול להיות קשור לשמש? איזה כוח על כבר יש שקשור אליה? ואיך אבא שלי נראה? כשהייתי קטנה היה לי שיער בלונדיני כמו לכל הביתן, ועם הזמן הוא השתנה לחום, ואני מניחה שכשאני אהיה גדולה הוא יהיה חום כהה, כמו של אמא שלי. "זהירות!" אור צעק לפתע כעבור כשלושה ימי שיט רצופים(בהם יוליה הייתה מסכנה ורובי ניחמה אותה כי אני גרועה בדברים כאלה) ומיה עצרה בבת אחת את הסירה, שחרקה במחאה אבל נעצרה ממש ברגע האחרון, מול מה שהתברר ככרישים. המון כרישים. בלעתי רוק ונעמדתי, רואה שורת כרישים שאין לה סוף או התחלה. בהינו בהם, המומים. "מה זה?" רובי שאלה בזמן שיוליה נאנקה החוצה והתאמצתי לא להקשיב לה ולנשום החוצה, מסתכלת על הכרישים בפחד. "נראה כמו שמירה," אור אמר ובחן עם יד נגד השמש את הכרישים, שלא זזו אפילו לרגע. "הגיוני," אמרתי בחשש. "הם לא זזים אפילו קצת." מיה נהייתה מודאגת. בשלושת הימים האחרונים היא הגנה עלינו מגלים גדולים ולמדנו להעריך את חושי הים שלה מאוד כשהבריחה דגים גדולים ומפלצות ימיות פשוט בשיחה נעימה איתן, אז גם אני נהייתי מודאגת בעקבות זה. ואני התחברתי לרובי, וגיליתי שהיא בדיוק כמוני- מנסה להצחיק אנשים בזמן שבתוכה היא עצובה מאוד. אז נהיינו חברות טובות, ועכשיו היא אחזה בידי וניסתה לחזור להושיב אותי בבהלה ממשהו. התיישבתי. "מה?" שאלתי אותה ברוגז משולב בלחץ. שלושה ילדים שכולם של שלושת הגדולים מכל אחד מהם די הלחיץ אותי את אור ואת מיה, אבל ניסינו לא להראות את זה כדי לא לפגוע בהם. וגם, זה היה שימושי ויהיה שימושי גם אחר כך. עכשיו רובי הצביעה מבוהלת מחוץ לסירה לצד ימין. שמתי גם יד נגד השמש(נגד אבא?) וראיתי משהו מתקרב אלינו. זה נראה כמו...אנשים עם קלשונים? מיה קיללה ביוונית עתיקה, והאוזניים שלי הצטלצלו כשזה היתרגם לי במוח. כל הימים האלה גם דיברנו רק יוונית עתיקה, והתחלתי להתרגל לזה. דיברתי מידי פעם עם אור בעברית, והיה נחמד לראות את האחרים מסתכלים עלינו בפליאה מדברים שפה עתיקה מבחינתם. 

האנשים נעצרו במרחק עשרה מטרים בערך והסתכלו עלינו בריכוז שלא מצא חן בעינינו. "כדאי שנלך," אור אמר אחרי שבחן אותם בזהירות. מיה הנהנה במצח מקומט והעבירה את ההגה למצב ידני(לפעמים היא נחה מלנהוג) ושטנו שוב, הפעם במהירות. יוליה נאנחה ונשענה על רובי, שהחמיצה פנים אבל עזרה לה. "אני מתחילה להתגעגע לליסה." רטנה רובי והצלחתי לחייך קצת. אלא שאז בום גדול טלטל את הספינה, יוליה הוריקה כולה ונפלנו לתוך המים בצעקות. אני התאמצתי לא לצעוק כדי לקחת אוויר, וראיתי מזווית עיני את מיה עושה תנועות בכל הגוף משום מה. אור שחה אליה בפה נפוח מאוויר והם החזיקו ידיים, ומיד ראיתי משהו כמו צוללת מקיף אותם אבל בלי הסנפירים והם שחו אליי, כי התחלתי לטבוע ואז ליוליה ולרובי, שהרימה גבה אבל לא התנגדה. "אתם יכולים לנשום עכשיו," מיה אמרה כשראתה שאנחנו עדיין לחוצים. אני פחדתי, אבל אז ראיתי שהאחרים נושמים, אז אזרתי אומץ ונשמתי גם. הופתעתי שזה נכון. "ואוו," אמרתי ומיה חייכה. "עכשיו נתקדם ככה," אמרה בעצב. "אני לא קולטת את הספינה." "קולטת?" שאלתי. מיה הנהנה בהיסח הדעת. "אני מרגישה את הספינות והן אותי. קשר של ילדי פוסידון." אמרה ומצמצתי בבילבול. יוליה חייכה אל חברתה בגאווה. "מגניב." אמרה ושלחה לי מבט נוזף. מיהרתי להתעשת וכחכחתי בגרון. "כן. מגניב. שימושי." אמרתי במבוכה ומיה הנהנה ושחתה קדימה, מובילה גם אותנו. היה מוזר לדעת לשחות פתאום- זה כאילו שלט בי, אבל עשיתי מה שאני רוצה. שחיתי להנאתי והיה נחמד לשם שינויי לא לפחד מהמים.