להפתעתי הגמורה, הצלחתי לקלוע דווקא כשלא התרכזתי - והכדור נחת בקפיצה אדירה. אור הושיט יד הצידה והכדור עף אליו. אור חייך והסתכל אליי, שהייתי המומה לגמרי. הייתי שואלת מה קרה פה, אבל הבנתי. בלעתי רוק. "אפשר ללכת?" מלמלתי. המגרש מתחיל להפחיד אותי. אור הנהן ויצאנו, מחזירים את הכדור קודם לביתן אפולו ואז חוזרים ללכת. "אז כמה זמן אתה כאן?" ניסיתי להתחיל שיחה ואור חייך חיוך מוטרד. "שנה." אמר. הסתכלתי עליו. "ו...ראית את אפולו מתישהו?" שאלתי בחשש ואור הניד בראשו. השפלתי את הראש. "האלים מגלים את עצמם לעיתים רחוקות," אמר. הסתכלתי עליו שוב בפליאה. "אבל במיתולוגייה היוונית הם כל הזמן מראים את עצמם" אמרתי. אור חייך חיוך עצוב. "זה היה מזמן. אלה זמנים מודרניים." אמר במרירות. שתקתי. כעבור חצי דקה הליכה החרב הציקה לי והחזקתי אותה במקום לסחוב אותה על הגב, משחקת בה ומתפעלת מהשם פרסאוס כל פעם כשראיתי אותו. אור בחן אותה במבט מוזר ומוטרד. "מה?" שאלתי במבוכה. "סתם," הוא מיהר להגיד. "פרסאוס...מגניב." מלמל. בהיתי בו והוא הסמיק. "בסדר. היה לי חלום מוזר- אבל אל תספרי לאף אחד," התחנן והנהנתי. הוא הסתכל בחשש לצדדים, נשם עמוק והתחיל לספר. "ראיתי חרב בחלום-" פתח וקפאתי. "מה קרה בחלום?" שאלתי. "לא הרבה," הוא אמר. "היא רק צפה מולי. עמוק במים." הסתחררתי והוא הסתכל עליי במבט בוחן. "גם את חלמת עליה?" שאל. הנהנתי ברעד וסיפרתי לו על החלום שלי. "משונה," מלמל. שתקנו כמה דקות. "וזה שהכירו בי רק עכשיו?" שאלתי בחשש. אור הניד בראשו. "זה לא משנה כלום. אבל...החרב...וזה שאת לקחת היום חרב עם הכיתוב פרסאוס שהיה בן זאוס..." מלמל. חיכיתי בציפייה שימשיך. "נלך לכירון- אולי לרייצ'ל יש נבואה בשבילנו." החליט כעבור כמה רגעים מתוחים. התבלבלתי. "נבואה?" שאלתי. אור הסביר לי על רייצ'ל ואיך מסעות חיפושים עובדים והנהנתי והלכנו לכירון.