דייב אהב לצפות בבת-זוגו ישנה. מלבד העובדה שלצ'לסי תמיד היה את הפרצוף המכוער הזה בזמן שישנה; פה חצי פעור, עיניים מכווצות בחוזקה ובמקרים נדירים גם לשון מחליקה לבחוץ, הוא אהב להרגיש כמו הבחור הקריפי שהתבונן בחברתו בזמן שישנה. זה הצחיק אותו. הוא שכב על המיטה, נשען על מרפקו וחייך חיוך רחב, כיוון שזו הייתה אחת הפעמים שהלשון של צ'לסי החליקה לבחוץ מתוך שינה. עכשיו הוא גם שם לב שלצ'לסי יש לשון די מוזרה. היא הייתה קצרה מהרגיל והגוון שלה היה יותר מדי אדום, כאילו לפני השינה מצצה סוכרייה על מקל.

הוא התבונן בה עוד מספר דקות ארוכות, עד ששם לב ששניהם מאחרים לבית הספר. בדרך כלל זה לא היה אכפת לו, אבל הוא זכר שבעוד פחות משעה מתחיל אימון פוטבול, ולדברים האלו הוא אף פעם לא העז להבריז. פוטבול היה האהבה הראשונה שלו. הוא הרגיש כמו סטיגמה מהלכת; שחקן פוטבול חתיך, גבוה ומרשים, שחצן מכורח הנסיבות. אפילו בת זוגו הייתה מעודדת. האמת היא שאת צ'לסי הוא הכיר באמת בשביל להשלים את הסטיגמה במלואה. צ'לסי הייתה חתיכת הפאזל החסרה. זה היה מעשה די נבזי מצידו, להכיר בחורה רק כדי להרגיש כמו שחקן הפוטבול המושלם. אבל בסופו של דבר הוא למד לאהוב את צ'לסי, ובאמת בסך הכל הם הסתדרו. חוץ מזה, הוא לא היה טיפש. הוא ידע שגם צ'לסי בחרה בו מהסיבות הלא נכונות. והוא לא היה שיטחי עד כדי כך, זה פשוט שעדיין לא הייתה בחורה שתפסה לו את הלב. צ'לסי הייתה סידור נוח מבחינתו.

הוא ידע שתקופת התיכון היא הזמן המתאים לעשות שטויות מהסוג הזה. הוא תמיד הבטיח לעצמו שבקולג' הוא יתיישר; יהיה בחור רציני, עם זוגיות יציבה ושאיפות אמיתיות לחיים. אבל כרגע הוא העדיף לנפנף את כל זה מעליו, כל עוד הוא יכול, כל עוד הוא צעיר וטיפש.

הוא התרומם מהמיטה ומשך בקצה הלשון של צ'לסי. מבטה התעוות ישר לפרצוף חמוץ ולא מרוצה, והיא רטנה בזמן שהתרוממה. שיערה הג'ינג'י היה מבולגן לחלוטין. צ'לסי הייתה מסוג הבנות האלו עם הכישרון יוצא הדופן להיות או מכוערות לחלוטין או דוגמניות מדהימות. הכל היה תלוי באיפור ובמצב השיער שלהן. דייב כמובן גילה את זה רק כחודש לאחר שהתחילו לצאת, כשראה אותה קמה לראשונה מהמיטה בלי איפור ובלי מחליק בשיער. היא הייתה מכוערת, והוא לא הצליח להסתיר את זה בהבעת פרצופו.

"מה קרה? יש עליי משהו?" היא שאלה אז בטון מנומנם.

"לא, זה פשוט... שאת כל כך יפה." הוא אמר, והיא האמינה.

עכשיו הוא כבר התרגל, אבל מדי פעם הוא נזכר בפעם הראשונה שפגש במראה האמיתי של חברתו.

"אנחנו מאחרים לבית ספר." הוא אמר לצ'לסי, בזמן שהיא זינקה עליו לחיבוק עוטף. לצ'לסי היו את החיבוקים הכי טובים. זה היה אחד מהדברים שהוא יכל לזקוף לזכותה בלב שלם.

"מממ," היא גרגרה אל תוך אוזנו. "למי אכפת מהדברים האלו ממילא?"

"לי," הוא דחף אותה ממנו. "המאמן יהרוג אותי אחרי האיחור הקודם."

צ'לסי הייתה מעודדת טובה, אבל לא היה לה מוסר עבודה כמו שלו. לכן, בזמן שהוא התרוצץ בכל החדר במטרה למצוא בגדים ללבוש, היא עדיין נמרחה על המיטה. לפעמים צ'לסי הזכירה לו באופן די מטריד את החתולה שלו אליזבת'. שתיהן היו מפונקות. האמת היא שאחת התכונות שדייב שנא ודגל בזה היא פינוק. לא פעם הוא התכוון להפרד מצ'לסי מכיוון שהייתה מפונקת יתר על המידה. הוא העריך עבודה קשה ומאמץ. עוד לפני שהתחילו לצאת, הוא העריך אותה כיוון שעמדה בראש נבחרת המעודדות, אבל עם הזמן הוא הבין שבתחום הזה הכל מכור; הכל היה עניין של פרוטקציות. הוא ידע, נניח, שלחברתה של צ'לסי, סנדי, הגיע הרבה יותר מאשר לצ'לסי.

"את מתכוונת לקום או מה?" הוא לא התכוון להשמע כל כך תוקפני, אבל ככה זה יצא.

"תרגע, אבא. אני קמה." היא אמרה בזמן שפשטה מעליה את חולצתה. הוא עמד מולה בשילוב ידיים וגלגל את עיניו. כל יום הוא חשב לעצמו; אולי היום אפרד ממנה? למה אני בכלל צריך את כל זה? אבל אז הוא נזכר בכל הרגעים הטובים שלהם ביחד; בכל הבדיחות המשותפות, בסקס, בסדרות הטלוויזיה המשותפות. הוא לא יכל לזנוח את כל אלו. במובן מסוים, הוא היה נאמן.

"אני ממהר, צ'לסי. זה לא מצחיק."

"היית יכול להגיד לפני."

"אני אמרתי לפני!" הוא שאג עליה. לפעמים באמת כבר לא הייתה לו סבלנות. הוא הרגיש כאילו הראש שלו ממש מתחיל לכאוב מרוב עצבים, אלא שאז הוא העז להפנות את מבטו אליה. היא שוב עשתה לו את מבט הכלבלב הנעלב. כמובן שזו הטקטיקה שבחרה בה. היא כבר גילתה שזו אחת החולשות שלו. הוא גם ידע שאחת החולשות שלו היא נשים. הוא שנא להודות בזה, אבל הוא מיד התרכך אל מול מבט פגיע של בחורה.

"אני מצטערת." היא אמרה והיא כבר לבשה חצאית קצרה לרגליה, כך שהיא הייתה כמעט מוכנה.

הוא התכוון לנסוע בלעדיה, אבל הוא גם לא יכל לסבול את התמונה של צ'לסי נוסעת לבדה באוטובוס. הוא דאג לה, לפעמים יותר מדי. והוא ידע שהאוטובוס מלא בפרחחים, ושצ'לסי לא חזקה במיוחד בשביל להתמודד עם כל זה. חוץ מזה, הוא לא רצה שישאר לשניהם טעם מר במהלך היום. אז הוא חיכה לה. ואיחר לאימון נוסף.

"צ'ארלס," המאמן צעק עליו מול כל הבנים. "זו פעם שנייה שאתה מאחר בשבוע האחרון. אני לא יודע מי אתה חושב שאתה, אבל כנראה שזו אשמתי, שגרמתי לך לחשוב שאתה בכלל איזה משהו בנבחרת הזו –" דייב השפיל את מבטו. היה לו כבוד למבוגרים, ובמיוחד למאמן. הוא לא ממש האשים את צ'לסי עד עכשיו, אבל ברגע שמבטיהם הצטלבו במגרש, זה הצית בו איזשהו רגש עז של שנאה. היא עמדה במרחק מה ביחד עם שאר המעודדות ונופפה לו לשלום בחיוך רחב. טיפשה. זו המילה שחלפה בראשו פעם אחר פעם בזמן שננזף במשך עשר דקות שלמות על ידי המאמן.

במהלך היום הוא נמנע מאינטרקציות מיותרות עם צ'לסי. הוא לא רצה להתפרץ עליה מול כולם, והוא ידע שזה יכול לקרות לאור המצב הרגיש שהיה נתון בו.

"אחי," אמר לו איידן, שהיה חברו הטוב עוד מכיתה א'. "אני לא מבין למה אתה נדבק אליי כמו איזה זונה."

הם בדיוק עברו במסדרון, חלפו על פני צ'לסי וחברותיה. דייב התעלם לגמרי. שיחק כאילו הוא בכלל לא שם לב שבת זוגו עברה לידו כרגע. "מי נדבק אליך?" הוא שאל בהיסח דעת.

"אתה, חבר. אני אמנם שחקן פוטבול, אבל אני לא אידיוט עד כדי כך. צ'לסי הסתכלה עליך כאילו שברת לה מכונת לק ג'ל הבוקר, ואתה מתחמק ממנה ונצמד לי לתחת, ואני חושב שאולי הגעת לאיזשהן מסקנות הבוקר לגבי המשיכה המינית שלך."

"מצחיק."

"אחי, לא משנה," איידן נענע בראשו. בדיוק סופי וולש חלפה על פניהם בפנים חתומות, וגררה את מבטיהם הסקרנים. "אם כבר מדברים על סופי וולש..." אמר איידן לאחר כמה שניות. "איחלת מזל טוב לנואל, יא ראש כרוב?"

"שיט," דייב נאנח. "שכחתי מזה לגמרי."

נואל וולש היה דמות אגדית עבור כל שחקן פוטבול בתיכון ברונקס. הם העריכו אותו. הוא היה מגיע לעתים בתור עוזר מאמן, ואפשר להגיד שכך רכש את הערצתם ונאמנותם של הבנים. הם רצו להיות כמוהו. הוא היה כמו בן טיפוחו של המאמן, וכל אחד היה רוצה להחליף אותו, או לפחות להיות קרוב אליו כמה שאפשר. חוץ מזה, הוא היה אחלה גבר. הוא היה חבר שלהם. דייב היה איתו בקשר צמוד. והוא גם שכח את יום-ההולדת שלו.

"כתבתי לו עוד בבוקר, אבל הסנוב הזה לא חזר אליי. שמע, יש להם קטע במשפחה להיות סנובים, פוצים..."

"סופי וולש." סיכם דייב בחיוך מתנשא, אבל מיד מחק את החיוך מהפרצוף כשאחת מחברותיה של סופי עברה לידו.

"היי, קלייר." הוא עטה חיוך שחצני על פניו ונופף לבחורה הממושקפת שלמולו, שבתגובה גלגלה את עיניה.

"אני לא מכירה אותך." היא אמרה וחלפה על פניו במהירות. כן, הוא חשב לעצמו. כאילו באמת קיים מישהו בכל התיכון הזה שלא מכיר את דייב צ'ארלס.

"הב, הב." איידן צחק. "חבורת כלבות." הוא ירק על הרצפה וחייך לעבר דייב. דייב החזיר לו חיוך בהיסח הדעת, אבל למען האמת, הוא לא באמת חשב ככה. טוב, לא במובן השלילי לפחות. סופי באמת הייתה כלבה. והיא גם שלטה בתיכון ביד רמה, בדיוק כמוהו. ולמרות ששניהם עמדו בראש הסקאלה החברתית, הם לא הרבו באינטרקציה. אבל היה בה משהו שגרם לו להסתקרן בכל פעם מחדש. חוץ מזה שהיא הייתה שווה בטירוף, היא הייתה שונה מצ'לסי. היא לא הייתה מפונקת.

הוא ניער את זה מעליו והישר מבט. "נתראה." אמר לחברו איידן ונכנס אל תוך כיתת מתמטיקה.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות הוא שכב במיטתו וזרק כדור על הקיר. הוא סינן חמש שיחות מצ'לסי, עישן ארבע סיגריות, האזין לשלושה שירי פופ סקסיסטיים, צעק על שתי אחיותיו התאומות ועצם את עיניו למשמע צלצול אחד בלתי פוסק מהמכשיר הנייד שלו. גם הוא נפל לפעמים לדיכאון.

"בייב, אני יודעת שאתה כועס, אבל בבקשה, תחזור אליי..." לפעמים הוא שנא את זה שצ'לסי הייתה כזו פתטית. הוא רצה שהיא תצעק עליו. תשנא אותו בחזרה. תרביץ לו. שתעשה כבר משהו, לעזאזל. היא לא אוהבת אותו בכלל. זה לא שהוא סתם חשב ככה. הוא ידע את זה. ולפעמים הוא לא הצליח להבין אם אכפת לו. הוא לא אוהב אותה בחזרה? הוא אוהב אותה? מה, לעזאזל, הוא רוצה?

"תשתקי כבר, סיד!!!" הוא צרח על אחותו הקטנה ששרה בקולי קולות בחדרה.

"זו לא אני!!" היא צעקה בחזרה. "זו ננסי!"

כאב לו הראש. אחרי גיל ההתבגרות, הוא כבר לא הבדיל בין הקולות של התאומות האלו. סיד וננסי. תמיד הוא חשב שאלו שמות דפוקים.

"שתי דפוקות..." הוא מלמל לעצמו בזמן שהרים את המכשיר המצלצל באגרסיביות. "מה?" הוא הטיח באיידן כאשר ענה לשיחה סוף כל סוף.

"אחי," איידן נשמע מוטרד. זה גרם לו להתעשת במידיות. "הכל בסדר?"

הוא הזדקף. "כן. אני פשוט... עייף."

"כן, אמ... בכל מקרה," איידן משך את המילים. "לא היית מחובר לוואטסאפ, או לאינסטגרם, או לכל רשת חברתית מזורגגת אחרת... אז חשבתי שתרצה לדעת... נואל עבר תאונה."

"תסתום ת'פה, אידיוט אחד." דייב אמר וניתק את השיחה. הוא לא יכל לסבול את המתיחות הדפוקות האלו של איידן.

המכשיר התחיל לצלצל שוב, ודייב ענה בשביל הסיכוי הקלוש שאיידן לא צחק בדבריו.

"יא בן זונה, זה לא מצחיק. הוא באמת עבר תאונה. תבדוק את זה אפילו, חתיכת דביל." איידן אמר וניתק.

"פאק!!!" דייב צרח וזרק בכל הכוח את הכדור על דלת חדרו.

הוא התארגן תוך שניות, נכנס אל תוך הרכב כרוח הסערה ותמיד היה רגע אחד מלהתנגש במכונית שנסעה לפניו. אבל תאונה אחת ליום זה די והותר. כרגע נואל היה עבורו החבר הזה ששכחת ממנו לזמן מה, אבל עכשיו כשקרה לו דבר נורא אתה מבין כמה הוא היה חלק חשוב בחייך. דייב מאז ומתמיד היה דרמטי; הוא הריץ את כל הזכרונות הכי יפים שלו עם נואל ואפילו הזיל דמעה. לאחר בירורים קצרים, הוא הבין שהתאונה הייתה קלה ומצבו של נואל הוא בסדר, ובכל זאת הוא בחר להתנהג כאילו חברו הטוב זה עתה נהרג בתאונת דרכים.

הוא הגיע מאוחר מדי, מסתבר. כל הבנים מהנבחרת לא היו בחדר של נואל בבית החולים כשנכנס לשם. הוא היה מעט נבוך להיות בחדר עם משפחתו של נואל בלבד, אבל הוא לא נתן לאף אחד לראות את זה. דייב צ'ארלס לא היה בחור ביישן. בכלל.

הוא ניגש אל חברו וחייך כשזה פקח את עיניו לעברו.

—————————

תכירו את הדמות האהובה עליי בכל העולם!