הערת הכותבת:

כל הדמויות המקוריות כאן, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינו הרוחני של  ריק ריירדן. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

הפאנפיק:

סבי היה טיטאן הים נראוס , וסבתי הייתה טתיס, טיטנית ואלת מים. ואני?

אני, הודיה המסכנה שרק רצתה להמשיך בחייה הרגילים מאוד, ותודה ששאלתם, בישראל, התגליתי כבת תטיס בשנייה הראשונה בה כף רגלי דרכה במחנה החצויים.  תטיס, לכל מי שהרים גבה בשאלה עכשיו, היא אלת השלום. בגדול, די נדפקתי.

אבל לפחות אלואיז, חברתי החדשה מהמחנה, נדפקה לא פחות ממני. היא בת היפנוס, וכולם תמיד צוחקים עליה שהיא אמורה לישון כל היום. אבל אלואיז מתנהגת כמו בת ניקה. היא מלאת אנרגיה. כחברה שלה שאלתי אותה כשהכרנו למה היא ככה והיא אמרה שזה כדי שיהיה לה כוח להפנט אנשים, אחד מהכוחות שילדי היפנוס מקבלים לעיתים רחוקות מאבא שלהם. מאז הקפדתי לא לדבר על זה, כי היה ברור שזה הציק לאלואיז. "אז מה עושים היום?" שאלתי אותה כשצעדנו במחנה והיא נראתה עצבנית כהרגלה מכל השאלות הקבועות. "לא יודעת. שנתאמן במחנה? במה את רוצה להתאמן?" שאלה אותי. היינו במחנה החצויים ולבשנו אני חולצת מחנה כתומה וטייץ כחול והיא חולצת מחנה יופיטר וג'ינס, ככה שהיה אפשר לחשוב אותה לצד הרומי של אבא שלה בטעות אם לא ידעתם איפה הוא הכיר בה, סומנוס. ולשתינו היו גם מחרוזות של מחנה החצויים עם חרוז אחד, של הניצחון בגאיה, לציון שנה שלמה במחנה החצויים וכחצויות במודע. יש. "בואי נלך לשיט בקאנו," הצעתי. תמיד אהבתי אתגרים. לזוז. להילחם. טוב, כנראה כי הייתי חצוייה בדם. אלואיז הסכימה במבט מסכן ומעורר רחמים והלכנו לשוט. אלים, אם רק היינו יודעות לא לעשות את זה.