התרכזתי. באמת שניסיתי. ניסיתי לראות אותה בעיני רוחי כפי שדמיינתי את אמא שלי מיליון פעמים (רק בלי כל מילות הכעס, בהתחשב בחברה שלי שעמדה לידי בציפייה ברורה) ובסוף תטיס הופיעה, בחיוך חם כזה שגרם לי לכעוס שוב. אלואיז כחכחה בגרון בחוזקה לידי, והשתחוויתי במאמץ רב. "אחותה הקטנה של בני, אכילס," אמרה לי אמא בעצב. "צר לי על שנולדת. הוא מטיל עלייך צל גדול. ועדיין, שלום. זה לא מגיע לך. אני יודעת שנטשתי אותכם, אבל זה רק ככל אל לחצויי." לא ידעתי איך להגיב להצהרה הזאת חוץ מלהתחיל לבכות כמו תינוקת, אז שתקתי בעיניים צורבות. חוץ מזה, זה נכון. למדתי בשיעורי תיאוריה ללחימה במפלצות שאכילס היה בנה של תטיס גם. לכן הוא טבל בנהר הסטיקס כנראה בלי חשש.

אבל לדעת את זה גרם ללב שלי להלום בעוצמה ולפניי לבעור. אלואיז מעדה קדימה. "גבירתי הו האלה תטיס." היא גמגמה. "נימפה," תטיס תיקנה אותה. "אני נימפת מים." היא הסתכלה במורת רוח על הנחל המזוהם קצת לידינו. "ואין זה מוצא חן בעיניי מה שאתם עושים לנהרות ולימים בעולם." היא נופפה בידה השמאלית בעיניים עצומות והנחל התבהר. אני ואלואיז פערנו את פינו ואת עינינו. "אני מצטערת," אמרה אלואיז. "אנחנו בטוחים שזה דבר רע מאוד, כל הזיהום הזה. אבל יש כמה אנשים טובים שמנסים כן ל - " " ' מנסים ' זה לא מספיק," רטנה תטיס ברוגז. "האם ידעתם כמה דגים וצבים מתים מידי שנה בשל הזיהום שלהם? עליכן לעשות משהו בשבילי קודם, עקב כך, לפני השירות שלי אליכן." עיניה התכולות של תטיס זרחו, ואני ואלואיז בלענו רוק והשתחווינו שוב. "בטח, אמא," אמרתי בשקט. "כל מה שתרצי." "ובכן," אמרה תטיס. "ישנו ים מזוהם במקום כלשהו. אביא אתכן לשם, ואבקש שתנקו אותו בקסם שלכן." הנהנו. אמא העלימה אותנו. "איכס," אלואיז סתמה את אפה בידה כשהופענו מחדש בחוף ים מזוהם. רעדתי כולי מכמה שזה היה מבחיל. "אני מתחילה להבין את אמא שלך. המקום הזה מבחיל נורא."