"כל המשחקים הולכים אל תוך המקרר, בבקשה." ביקשה בנועם מקסימלי גברת בת יותר מחמישים ושמונה.

"לשם? הרי זה לא חכם. אם פתאום נרצה חלב ויצא החתחתול? אם נטבול גם עוגייה - זה בכלל יצור בלבול!" 

"ילדים, הקשיבו לי. כי איתי הניסיון. אם אכן תרצו חלב, גם לזה נמצא פתרון." 

"אבל סבתא-"

"כאן עצרו. כי אינני סבתכם. אני אמנם בת חמישים ותשע, אך בלי שום קשר אליכם." נפגעה מעט הסבתא, סתם, סליחה. איננה כך. נפגעה קצת הגברת - זה איננו היינו אך.

"אם תואילי בטובך, לענות על שאלות, אז אולי נזוז שמחים לבצע מטלות."

"שאלו נא, בניי-"

"כאן עצרי. לא בנייך. אולי אנחנו בני שמונה, זה בלי קשר כלל אלייך."

מאותה הנקודה, יצאה גברת, נכנסה ילדה. ואיתה ההזדמנות: "שלום לכם, אני מחפשת במרץ אחר צעצועים לחנות."

אצו רצו כל החברה, מסלון עד למטבח. נזכרו אז בגברת (זה איננו היינו אך). "כמה חכמה הייתה, ומהצעתה נותר רק להתפעל." 

"ספרו נא, מה קרה?"

"הצעצוע התקלקל."

יצאה קצת מאוכזבת הילדה החביבה, רק יצאה לה מן הדלת וקיבלה את התשובה.

"מי שמזלזל בניסיון, סופו לטבול עוגייה יבשה בחלב מקולקל. ומי שלא שם את הצעצועים במקרר, בכלל…"

ישבו כל השכונה בצוותא, בנעימים, במקום הכי מרווח  שבאזור. חוץ ממרקו, התבלבל קצת. לא ידע מתי לחזור.