אין לאלישבע שום דבר נורא בפנים. לא בפנים שהם בעצם הפרצוף, בפנים שהם ההפך של הבחוץ. אבל כשהיא חושבת על זה, באמת כל השבוע האחרון היא לא הרגישה שום דבר. 

אוי לא. כשהיא חושבת על זה, היא גם לא אמרה שום דבר השבוע. אבל רגע… אם אין לה מילים אז איך יכול להיות שהיא חושבת במילים ומודעת במילים לכל מה שקרה לה השבוע? היא קצת מבולבלת כזאת, אלישבע. יכול להיות שכן היו לה מילים, אבל היא פשוט שכחה את החלק של להעביר אותן לאחרים.

"אנוכית!" ילד קטן צעק לה ממדינה אחרת. 

למה אני אנוכית? היא שאלה. שוב, רק כלפי פנים. אבל בהתחלה היא אמרה שאין לה שום דבר נורא בפנים.

"כי את לא מוכנה לחלוק את המילים שלך איתי." הילד המשיך לרטון בעודו רוקע ברגלו על אדמת המדינה האחרת שלו.

אני מצטערת. אתן לך איזו מילה שתבקש.

"אני לא מוכן. לא לא לא לא לא מוכן!"

רק תפסיק לצעוק, מה אתה רוצה?

"כנגד כל הפעמים ששתקת אליי, מגיעה לי הרבה יותר ממילה."

ואז היא חשבה בהיגיון. למה היא חייבת לו הרבה יותר ממילה אם הוא איש ילד זר ולא מדברים עם זרים בדרך כלל? השתיקה שלה כלפיו הייתה מוצדקת.

"אוף. יש לך נקודה." הוא הלך לדרכו.

אבל מהי בעצם דרכו? דרכו - דרך הוא. הוא הלך לתוך תוכו? איזה כיף לו, חשבה אלישבע. לי יש רק מבחוץ. אולי עדיף היה אילו נשאר ואז הייתי מעתיקה ממנו. נורא מוזר שהעתק היא הדרך הקצרה ביותר להגיע מנקודה לנקודה אבל היא מתחילה בלצפות בדרכו של מישהו אחר. 

ואז היא ניסתה לעבור דרכה. אבל לא ככה מוצקים עובדים בדרך כלל.