" מלחיצים? מה שמלחיץ הוא שאני נמצא במרחק יותר מאלף וחמש מאות קילומטרים ממולדתי, כלוא בבית משוגעים שהמאושפזים בו לא מצליחים להחליט אם לרצוח זרים או לפתות אותם."

אז הגענו לספר הרביעי בסדרה! ( נותרו רק שניים, והשישי ייצא ממש בקרוב!) אבל האם אני אצליח לסיים אותם?

הספר הרביעי מאד הקשה אליי. וממש אחרי התקציר, ניגע בסיבות.

אז מניחה שקלן עבר הרבה בספר הקודם ( סורי, לא זוכרת הרבה פרטים מהספרים של הסדרה), שבסופו החליט לעזוב את נפנייה ופריוס על מנת לא לסכן אותן בגלל הצל שלו. הוא יוצא למסע מסוכן במדבר, על מנת למצוא מנזר שלרבים ידוע כאגדה בלבד, כדי למצוא דרך לרפא את עצמו.
המדבר מאיים לבלוע אותו, אבל אז מגיעה הישועה- ומהר מאד כל מה שקלן ידע על הצל האפל שלו, מתגלה כאין וכאפס לעומת מה שהצל באמת מסתיר בתוכו. והמנזר מסתבר, לא היה אגדה כלל.

האם אנחנו מגלים פה המון מידע על הצל ומה זה אומר בשביל קלן? כן, המון. וזה אחד הדברים הבודדים שאהבתי בספר. סוף סוף, מקבלים תשובות, מקבלים מידע אמיתי ומלא של מה זה הצל, מה זה נותן, מה זה עושה ואיך זה בא לידי ביטוי אצל קלן. זה מדהים, זה באמת היה כל כך מעניין.
אבל, מלבד הדמויות המצוינות, פיתוח הדמות של קלן ( הפעם רואים איך הוא מסתדר לבד, וכל מה שהוא למד מפריוס באמת עומד פה למבחן), ובדיחה אחת שגרמה לי לבכות מדמעות ( עמוד 140), לא ראיתי עוד דברים חיוביים בספר:

1. יצא לי לקרוא ביקורות של הספר בגוד רידס בתחילת קריאתו, והן תיארו מאד טוב את מה שאני מתחילה להרגיש:
- זה מרגיש כאילו אנחנו קוראים את אותו הדבר שוב ושוב.
- ‏זה מרגיש שהסופר תוקע משימות, או קרבות שנועדו רק כדי לנפח את עובי הספר. הרבה מהסיפור פה הרגיש כאילו הוא נמרח, והייתי חייבת להכריח את עצמי לקרוא. הספר היה יכול להיות הרבה יותר קצר.
- זה לא מרגיש שיש חידוש. זה מתחיל להיות מאוס. וצר לי לומר את זה.

2. עוד משהו, שלפי דעתי כבר הזכרתי באחת הביקורות הקודמות, זה ההבנה של קלן. כלומר, קורה שפתאום הוא מבין דבר כי מסתבר שיש בילד הזה חכמה מסוימת, ואז הוא מסביר את מה שהוא הבין ואיך לקוראים, והראש שלי מתפוצץ במובן החיובי של בלואומיינד.
אבל יש פעמים, כמו בסוף הספר, שקלן מבין דברים, ומשאיר אותנו בתהיה של מה הוא הבין. ואז הדיאלוג שיש לו, זה אחרי שהוא הבין משהו, שאין לי מושג מה זה המשהו הזה, ואני לא מבינה את ההקשר של הדיאלוג או למה הוא דווקא ככה. ואני רק בוהה במילים, ומנסה להבין משפטים והיגיון וכל מה שיוצא לי זה: "מה?"

אז כן, למרות שנורא אהבתי סוף סוף את הקטע של המידע, זה הדבר היחיד שהציל את הספר והוא ההכי פחות אהוב עליי מכל הסדרה. מסיבה מאד מסוימת ( למי שקרא, יבין) כמות הבדיחות ירדה לכמעט אפס. ולכן לא היה עוד משהו שיציל את הספר...כי בדיחות לא היו.
מצד אחד, אני אומרת לעצמי: לירון, די. אם את לא מרגישה שזה זורם לך, תפסיקי.
מצד שני, הדמויות טובות ונותרו לי רק שני ספרים. אז אני אומרת: יאללה, עוד קצת.
בתקווה שהעוד קצת הזה יהיה טוב יותר.

אז זו הייתה הסקירה שלי על הספר. בואו נגיד, שלא הייתי מגדירה את הסדרה הזאת כמדהימה, או כחובה. ממש ממש לא. יש סדרות יותר מוצלחות ממנה.

מספר עמודים: 401.
ציון: 3/5 נחמד.

" העולם הרבה פחות מסובך אם זוכרים שהוא רקוב."