~ ספר באנגלית, לא תורגם לעברית ~

"I can touch you less gently, but I won't love you less kindly."

אומג אומג אומג

ספר אחרון לסדרה!!! התרגשות בשיאה!

אבל יש מצב שהציפיות שלי היו גבוהות מידי...

הספר השני שלנו מסתיים בקריאה של החבורה לווטפורד כי יש בעיות שם. אוקיי, חזרנו לעלילת הספר הראשון ( כמו שאמרתי ביקורת קודמת, הספר השני הוא ספר מעבר). אז החבורה שלנו חוזרת ללונדון, להשפעות סוף הספר הראשון: סיימון איבד את הקסם, הוא כבר לא הנבחר. אך במקומו, אנשים החליטו להכריז על עצמם כהנבחרים ולאסוף אחריהם קהל. אבל משהו עמוק בפנים, בעיקר לבאז, מרגיש לא בסדר. אגתה מתמודדת עם הטראומה שעברה אי שם באמריקה, ומנסה להתחיל לחיות מחדש, ופנלופה ושפרד מנסים להציל את שפרד מהקעקועים של עצמו. 

לספר יש המון המון תוכן וסוגיות לדון בהם, אבל זה לא היה הסוף הראוי לטרילוגיה. הבה נתחיל:

דברים פחות טובים:

תכנון הספר- אני לא ממש בטוחה איך להגדיר את העניין הזה. הספר הזה מתפצל ברוב רובו ל- 3 עלילות: פנלופה ושפרד ( עלילה צדדית), סיימון ובאז (עלילה ראשית) ואגתה ( עלילה משנית מאד). חוץ מהעלילה של סיימון ובאז, עם כל השאר יש לי בעיה.

העלילה של פנלופה ושפרד: אז השניים האלה חצי מהספר מתרכזים בלפתור את עניין הקללה של שפרד. וכשהם מסיימים את העניין הזה, הם חוברים לסיימון ובאז ולעלילה הראשית ששניהם מובילים. אבל, ברגע שהם מצטרפים לעלילה הראשית, פנלופה ושפרד נעלמים מאחורי סיימון ובאז. אין דיבור על העלילה שלהם יותר, ובגלל שסיימון ובאז יותר מבינים כרגע בעלילה הראשית ומה שקורה בה, פנלופה ושפרד נשרכים מאחור. העניין הזה גורם לעלילה של שפרד ופנלופה להיראות מיותרת לחלוטין- כי היא נעלמת ונשכחת וחסרת פואנטה וקשר לעלילה הראשית.

העלילה של אגתה: מרגישים שגם ריינבואו לא מתה על הילדה הזאת. כמעט ואין לה פרקים, והפרקים שלה לא היו משהו. הייתי צריכה להכריח את עצמי לקרוא אותם לפעמים. אגתה כמעט ולא פוגשת אף אחד מהחבורה הקודמת שלה, וסוג של יוצאת למסע לבד להבין את עצמה יותר ולהתגבר על מה שעברה בספר הקודם. עכשיו סבבה, הדמות צריכה לעבור איזשהו תהליך עד שהיא תוכל לחיות נורמאלי, אבל סורי, זה לא היה כזה מעניין. ומרגישים שריינבואו לא השקיעה בה מספיק. אגתה היא קורבן- גם בשנותיה בלימודים, ולאחר מכן היא קורבן של ריינבואו רואול שמזניחה אותה. היא פשוט דמות מסכנה, ואני מרחמת עליה שלא השקיעו בה מספיק. מה שכן, אהבתי את הסוף שלה- סוף חמוד, שבאמת מראה שהיא מצאה את עצמה בעולם הזה.

קצב- איטי. וזה ממש מפתיע כי מדובר באחת וביחידה ריינבואו רואול. הספר מאד מאד עבה, אבל בקלות הוא יכל להיות הרבה יותר קצר. הרגשתי שנמרחתי. מה גם שיש תכנון לא נכון בקצב של הסצנות ובחשיבותן. דוגמה: 

15 פרקים על המצב בין סיימון ובאז, לאבי דאבי וכאלה. נשיקות והתמזמזויות ( יש הרבה מהם בספר הזה).

פרק 1 על מידע ממש משמעותי בסוף הספר. שהדמויות הגיבו אליו 2 שניות והמשיכו הלאה- זה לא היה נכון. זה וואחד מידע, שאם אני הייתי הדמות שקיבלה את המידע הייתי מתפרקת.

שני משפטים על משהו מאד חשוב וקריטי לגבי באז. מאדדדד. וזה יכל להתפתח לעוד עלילה, וקונפליקטים. אבל זה פשוט הסתיים אחרי שני משפטים מסכנים ובאז אפילו לא המשיך לחשוב על זה. וזה משהו שלגמרי משנה את החיים שלו. 

זה חלק גם מבעיית התכנון. היא התייחסה יותר מידי לסצנות שהיו יכולות להיות קצרות יותר, במקום להתרכז הרבה יותר בבשר של העלילה ולהביא לה עוד נפח. ולכן הספר הרגיש שהוא מאד נמרח ולא תמיד מתקדם. 

שפרד- יש לי בעיה עם הדמות הזאת, כי היא כל כך מאולצת. בדיעבד, כל הפואנטה של הספר השני הייתה כדי שנכיר את שפרד. ספר פאקינג שלם, על הכרת דמות. ואז בספר הזה, הוא גורר את פנלופה ( יותר נכון היא גוררת את עצמה) לבעיה הפרטית שלו, שלא קשורה לעלילה הראשית ולכן מוציא את פנלופה מהמשוואה של הסיפור. וכמו שאמרנו, העלילה הזאת של שניהם הייתה די מיותרת. ככה שהוא מרגיש לי כמו סתם דמות שריינבואו התאמצה לדחוף לסיפור, אבל בלי שום פואנטה מסוימת (סליחה, יש פואנטה קטנה. אבל האמצעים להשגתה לא שווים את זה). הוא סתם היה שם, הוא סתם קיים. עכשיו שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת אותו, ופשוט עצוב לי שהכניסו אותו בצורה לא טובה לסיפור ואפילו מיותרת. לא חובה שהוא יהיה קיים, בואו נגיד את זה ככה.

דברים טובים:

סנואובאז- הם ליטרלי הצילו את הספר הזה מצניחה חופשית אל הפח. מערכת היחסים ביניהם מתפתחת מאד בספר הזה וזה כזה יפה לראות אותה. בגללם, הספר הזה מוגבל מבחינתי לגיל 16 ומעלה. כי כן...בואו נגיד שהם הופכים להיות מאד חרמנים אחד על השני בשלב כלשהו בספר...מאד (יס, אתם חושבים נכון לאיזה שלב זה מגיע ביניהם. וזה לא קורה רק פעם אחת). אז השניים האלה הצילו את הספר של עצמם, בזכות התפתחות מדהימה של הקשר ביניהם והדמעות שהם גרמו לי בספר. 

חוץ מזה, העלילה שלהם, העלילה הראשית בספר, הייתה מעניינת. התקדמה לאט, אבל הייתה מעניינת.

כתיבה- אני כבר לא אפרט יותר מידי על זה. כי אני חוזרת על זה כל הזמן. לכו תקראו את הסעיף המדהים הזה בביקורות הקודמות של הסדרה.

איך נסכם את הספר?

ריינבואו הייתה אמורה לסגור את הסוף הפתוח של הספר הראשון. אבל במקום זה, היא פשוט השאירה עוד סוף פתוח...עם חורים בעלילה, או סגירת חורים בצורה מטומטמת.

ואיך מסכמים את הסדרה כולה? 

 בזה שאין צורך לקרוא את שני הספרים האחרונים. אלה אם כן באלכם להגיע לשלב הלאבי דאבי של סנואובאז. אבל חוץ מזה, הם ממש לא חובה. הספר הראשון יכול לעמוד כספר בודד ומדהים. השניים האחרים יורדים ברמה. את הספר הראשון נדמה למטוס שטס אי שם גבוה בשמיים, ואז הספרים הנוספים עושים צניחה חופשית ואיפשהו באמצע פותחים מצנח כדי להימנע מהתרסקות כואבת. 

הספר הראשון, כמו שדירגתי כבר, נחשב אצלי כיצירת מופת ולכן הוא חובה קריאה לכל  מי שאוהב פנטזיה, קסם ואת הקהילה הגאה. 

ציון ספר שלישי: 3.5/5 טוב (שוב, סיימון ובאז הצילו אותו). 

מספר עמודים: 579. 

* נחמד לדעת ששמות הספרים הם שמות של שירים. ניסיתי לקרוא את השיר על שמו נקרא הספר האחרון ולא הכי הבנתי איך זה קשור, אבל נזרום...* 

ציון כללי של הסדרה (ממוצע): 4/5