בפרק הקודם:

אני הולך להילחם שוב על הזכות לתואר האלפא.

טוב, אז... הפעם יהיו פה שלוש נקודות מבט. לא יותר! וכעת, ללא הקדמות מיותרות, הפרק:

השיר הפעם: Anastacia - I'm Outta Love (PCM Stereo)

*fuck you, bitch
*אימשימדורה עאליק = כפרה עלייך.

**ליאון**

אני מכניס לאדון דוסון, אגרוף מכוון היטב היישר אל רקתו, כשהוא מוסח דעת ממשהו, הוא מתמוטט על הרצפה הקרובה המובילה למדרגות אל המרתף. "אני מצטער אדון דוסון," אני אומר לו, לא בטוח שהוא בכלל שומע אותי, אבל עדיין ממשיך, "אבל יש לבן שלך ולי פגישה שאי אפשר לדחות אותה, יותר בכלל!" את החלק האחרון של המשפט שלי, אני מסנן דרך שיניי החשוקות.

הוא שוכב שם מעולף, כשאני שומע מלמטה את דון אלברטו משתנק, אני רץ למטה, מחליק את שתי המדרגות למרתף ובטעות מעיף את המסכן ההמום, על משקוף הדלת גורם לו לקבל מכה חזקה ברקה ולהתעלף.

אני מצליח למלמל בקושי, "מצטער," כשאני מרים את ראשי ומביט על המתרחש בתוך החדר המסריח, מלחות ומדם... אבל יש שם גם ריח נוסף, ריח שרק אחד שנהג לזיין בעבר על ימין ועל שמאל, יבחין בו. אני ממקד את מבטי, בקושי רב, דרך החושך שבסופו של דבר, חושף מולי את הבן זונה, המזדרגג של דומיניק, שוכב מעל אישתי, חונק אותה, בעודו אונס אותה.

"את שלי," הוא צועק וברגע הבא אחריו, אני שומע פעם נוספת את אישתי צועקת, לא... מנסה לצעוק את שמי, אבל הבן אלף זונות המחורבן פשוט סוטר לה. אומר לה, "תקראי בשמי!" בעודו ממשיך לדחוף את עצמו אל תוכה... תוך שניות ספורות, הוא גומר בתוכה, בעודי צופה. אני לא יכול להיכנס אל תוך החדר מהר מספיק, אבל כאשר אני כן נכנס אני נותן לו אגרוף לפאקינג רקה, מעיף אותו ממנה.

"ל-יא-ון," היא נחנקת, משתעלת בחוזקה, בעוד הבן זונה מצחקק לו.

צוחק צחוק מטורף, הוא אומר לי, "איחרת..." הוא מחייך אליי חיוך מבחיל, עם שיניים מלאות בדם. אני נשבע שבא לי להקיא, "אתה איחרת... היא כבר מלאה בזרע שלי." הוא מזמר.

אני מרגיש את אגרופיי מתהדקים, אני מצמצם עליו את עיניי, "לא אכפת לי! היא אישתי! ואני אוהב אותה, יותר ממה שאתה אי פעם תחשוב לרגע שאתה יכול לאהוב אותה... אתה לא אוהב אותה... זו לא אהבה," אני מצביע על מה שנעשה פה שניות לפני כן... מתכוון לאונס שהוא זה עתה ביצע על האישה שלי. כשאני ממשיך ואומר, "זו אובססיה... ואובססיה חולנית במיוחד," אני יורק על פניו, פונה לאישתי המסכנה, מנסה להרים אותה מהשמיכה הדקיקה שהיא שוכבת עליה, היא מריחה מדם כה רב שזרם מתוכה, שכאשר היא מתכווצת ממגעי, אני מרגיש דמעות חמות יורדות מעיניי, זולגות להן על סנטרי ומטה על החזה שלי.

"אל תזוז משם, יא בן אלף זונות!" אני שומע אותו מסנן, דרך שיניים חשוקות בחוזקה.

"שתוק כבר!" אין לי מושג איך, אבל ברגע שאני נוגע בגופה של אישתי השלשלאות שקשרו אותה לרצפה, נמסות לכלום... אני לא שואל שאלות, לא אכפת לי גם. העיקר בשבילי, זה שאני יכול לקחת אותה משם. אני מרים אותה אליי, פונה אל הדלת ומשם, החוצה מהמקום הארור הזה, אבל לא לוקח בחשבון שהבן זונה יתפוס לי ברגל. אני כמעט מעיף את מגי מבין ידיי, כמעט אבל אני מצליח להישאר עומד, נטוע לאדמה, אני מסתובב אליו, אל דומיניק, אומר לו, "תסתכל עליה פעם אחת אחרונה, כי אתה אף פעם, אף פ-עם לא תת-ק-רב א-ל-יה יו-תר!" אני מדגיש כל מילה וכל הברה, עם בעיטה חזקה אל חלק אחר של גופו. הוא מתקפל ונמתח, מתקפל ונמתח, שוב ושוב עם כל בעיטה שלי, עד שבאחרונה, אני  דורך לו, בכוונה, בין הרגליים חזק, מרסק לו את הביצים. אז אני מסנן דרך שיניים חשוקות, "ואתה בחיים שוב לא תוכל להשתמש במה שהיה לך שם, נגד אף אישה," בעודי מושך את רגלי אחורה. אני גורר מהבן אלף זונות המזדיין בתחת הזה, צרחה חזקה כל כך, שהיא ממש מרעידה את קירות המרתף. "חה," אני מצחקק לעצמי, "עכשיו זה באמת כל מה שנשאר לך לעשות, להיות מזויין מהתחת... fuck you bitch!* ביי ביי!" אחר כך, אני פונה ויוצא מתוך החדר הארור ההוא, מגיע אל דון אלברטו, מרים אותו על כתפי, יוצא החוצה מהפאקינג מרתף המחורבן ההוא ונועל את הדלת על דומיניק... אחר כך עושה לו אצבע שלישית,  דרך פתח קטן שיש בחלק המרכזי של הדלת. מתכופף מעט על מנת להיטיב את אחיזתי בשניים, בדון אלברטו ובאישתי, במגי שלי, לוחש לה, "זה בסדר, זה נגמר, זה נגמר!"

"אעאע..." אני שומע מתוך המרתף את קולו של דומיניק, צווח את כאביו, את תסכולו, אבל  מה שאני לא מבין, זה שהוא צורח ככה בכוונה. על מנת לבלבל אותי בשביל שלא אדע, שהוא כבר מתרפא, לאט לאט הוא מתרפא... אבל לצערו הרב ולשמחתה של אישתי, האיבר שלו כבר לא יתפקד... מכיוון, שכאשר משכתי את רגלי מהביצים של המניאק בן אלף הזונות המזדייין הזה, גרמתי לו לאין אונות.

אבל אני לא ידעתי, לא יודע ולא אדע, את כל זה, עד הרבה הרבה יותר מאוחר. בינתיים, אני יוצא מהבית הארור שבו אישתי היקרה והאהובה, עברה התעללות, אונס ורק אלוקים יודע מה עוד, בא לי לשרוף את המקום הארור הזה! אני חושב לעצמי, אבל אז אני מביט בפניה הכאובות של אישתי, היא פאקינג סובלת. היא סבלה כל כך הרבה, אני בטוח.

מהמראה של כל הדם שעל גופה העייף עד כדי התשה, היא נראית כאילו מתה אלפי פעמים, רק כדי לחזור בחזרה, לעוד קצת התעללות... לעוד קצת כאב... לעוד קצת פחד. אבל אני בטוח... פאקינג בטוח, שהיא נלחמה בו, לכל אורך הדרך.

או, לכל הפחות, ניסתה. אני מניד בראשי, בראותי את פרקי ידיה החבולים, המדממים והקרועי עור... אבל אז אנחנו מגיעים לאוטו של דון אלברטו, שם יושבת דוניה מרגריטה, כוססת את ציפורניה, מהחרדה. "אוי אימשימדורה עאליק*," היא פותחת מיד את הדלת של האוטו, יוצאת החוצה וממהרת אליי, על מנת לקחת ממני את ביתה האהובה.

"למה חזרת לאוטו?" אני שואל אותה, מצחי מכווץ מתהיה.

היא מביטה בי, אומרת, "בעלי ביקש ממני לחזור לאוטו, כשראה שהיא במצב, בו הייתה." אחר כך, אחרי שאני מניח את בעלה, לצידה, על האדמה, היא מביטה בו ושואלת, "מה קרה לו?"

"בטעות העפתי אותו על המשקוף; כשירדתי במהירות במדרגות, מעדתי על המדרגה או
שתיים האחרונות. מהמומנטום, הוא חטף מכה חזקה ברקה... הוא נפל כמו בלוק." אני מעקם את פניי בהתנצלות, בעודי עונה לה.

"אמרת לו שאתה מצטער, נכון?" היא שואלת ומצחקקת, בעודה נשמעת כאילו שמעה את דבריי במו אוזניה.

"את נשמעת כמו היית שם ושמעת את דבריי, במו אוזנייך..." אני אומר לה ומצחקק, בעצמי מהרעיון שהיא אשכרה הייתה שם ושמעה אותי מדבר... אך אז, אמא של דומיניק מגיעה בריצה אל המכונית, אני מביט בה בעיניים מצומצמות ושואל, "מה את רוצה?"

"אני מבקשת את המפתח של המרתף... בבקשה, לי-" היא נעצרת, כשהיא קולטת את המבט המצומצם שלי. היא מבינה, שזה לא מוצא חן בעיניי שימושה בשמי הפרטי. היא פותחת את פיה בשנית, סוגרת אותו בחזרה, בולעת את רוקה, פותחת אותו שוב ואומרת, "מר בוזגלו, בבקשה, אני מתחננת שתביא לי את המפתח של המרתף." קולה צרוד, כאילו היא עומדת לבכות, בעודי מצמצם את עיניי, עוד יותר.

"בשביל מה?" אני שואל אותה, מעקם את שפתיי בגועל, ממשיך ואומר, יותר מאשר שואל, "על מנת שתוכלי להוציא את הבן המחורבן שלך מהמקום בו הוא עשה את הדברים המגעילים שהוא עשה שם, לאישתי!" את המילה האחרונה, אני צורח לה בפנים, כדי שתבין אחת ולתמיד, אם היא כמו הבן המחורבן שלה, לא הבינה זאת עד כה, שמגי היא אישתי.

"אני מתנצלת על כל מה שאשתך עברה, אני שמעתי כל דבר שקרה שם, למטה... תקרה דקה וקירות דקים, גם כן." היא מרימה את כתפיה כאילו אומרת, מה אני אעשה. "אבל לא יכולתי להתקרב אליה, אני מצטערת... אני רק אישה... ואחת מאוד מאוד חלשה. אני לא יכולתי לעשות דבר כל מנת להבטיח את שלו-"

"זה פאקינג בולשיט!" אני קוטע את דבריה בצעקה, "את יכולת לעשות מלא מלא דברים!" אני רותח מזעם... אני בטוח שאם הייתי מסתכל את עצמי במראה, הייתי רואה פאקינג אדים יוצאים לי מהגוף ועשן מהאוזניים. כי אני עד כדי כך רותח מזעם, על השטויות שיוצאות מהפה של האישה הפחדנית שמולי. "את פאקינג פחדנית! זו הסיבה היחידה, בגללה השארת את אישתי לרחמיו של הבן זונה, המניאק, בן האלף המחורבן הזה, שאת קוראת לו, הבן שלך. את פאקינג פחדנית! וזו גם הסיבה, בגללה את רוצה את המפתח של המרתף... נכון? אז לא! לא תקבלי אותו. תלמדי להתמודד עם 'הבן' שלך..." אני מסתובב אל האוטו, רואה שדוניה מרגריטה כבר הכניסה את שני הפצועים לתוך האוטו, נכנס למושב הנהג, מתניע את הרכב הארבע על ארבע ונוסע משם, בחריקת גלגלים. לא מביט אפילו לשניה אחת, אחורה, אני רק רוצה להסתלק מהמקום הארור הזה! אני חושב לעצמי, מצידי, שיחנק שם וימות מחוסר אוויר. אמן.

אני שומע את אישתי נאנחת ואת דוניה מרגריטה אומרת לה, "ששש... זהו, אנחנו בדרך הביתה עכשיו, יפה שלי. אנחנו בדרך הביתה! או שאולי כדאי שנלך לבית החולים?"

אני בדיוק מגיע לפניה לבית החולים, כשדון אלברטו מתעורר, אומר לה, "לא לבית חולים. הביתה!"

"אני צריך שיבדקו אותה!" אני מנסה להתווכח, אבל הוא לא מוכן לשמוע.

"ה-בי-תה!" הוא מצווה, מסנן כל הברה לחוד, מיד אחר כך, מוסיף, "אתה רוצה שכולם יגלו, מה שקרה לה? שאנסו אותה? שהתעללו בה? שפגעו בה כך כמו שעשה לה הבן אלף זונות הזה של דומי-" הוא נעצר, לא מסוגל בכלל לומר את שמו של דומיניק, "של ההוא? זה מה שאתה רוצה? שישפילו אותה, יותר ממה שהיא כבר הושפלה? אז לא! אני לא מוכן לזה, בכלל! אנחנו נזמין הביתה את רופא המשפחה, וזהו זה! וזה סוף הדיון!" הוא מתנשם ומתנשף, בעודו מחזיק בצד ראשו, פניו מעוותות מכאב הראש העוצמתי שאני בטוח שיש לו.

"טוב, בסדר!" אני אומר לו, מיד מוסיף תנאי, "אני מסכים שתביא אלינו הביתה את רופא המשפחה אבל שזה יקרה, מיד... כלומר, כשאנחנו נגיע הביתה, הרופאה כבר תחכה שם!" אני מביט עליו דרך המראה האחורית, רואה את ההפתעה בעיניו, מהנהן ואומר, "כן, בדיוק... אמרתי רופאה. אני לא מוכן, שאף גבר ייגע בה! מכיוון שהגבר הבא שייגע בה, ימות..." אני מצמצם עליו את עיניי לשניה ומיד משיב את תשומת ליבי אל הכביש, עליו בדיוק עליתי, מדרך העפר שהובילה אל ביתו של הבן זונה. "וכן, זה כולל אותך!" אני מזהיר אותו.

"בסדר, בסדר!" הוא אומר לי, מרים את ידיו באוויר על מנת להראות לי שהוא לא נוגע בה.  "אבל אני אצטרך את הפלאפון שלך... כדי להזמין רופאה," הוא מוסיף לאחר שהוא רואה אותי מביט בו במבט שיכול היה להרוג כל אחד, שהיה מביט בעיניי. "אם מבטים יכלו להרוג..." הוא ממלמל בקול שקט, אבל אני שומע אותו.

אני עונה לו, "אתה יכול להיות בטוח בזה!" אני מעביר לו את הפלאפון שלי, אחרי שאני פותח את הנעילה, ברגע שאנחנו מגיעים לרמזור.

הוא אומר לי תודה, ומיד מחייג לרופא הנשים של דוניה מרגריטה. אומר לו, "אני צריך רופאת נשים שאפשר לסמוך עליה," לאחר מכן, שואל, "אתה מכיר אחת טובה?" הוא דואג להדגיש את המילה האחרונה, מיד לאחר מכן, הוא רושם מספר טלפון ומנתק.

"קח, תדבר איתה אתה!" הוא מעביר לי את הפלאפון, שם אותו על רמקול ואז נשמע קול נעים של אישה מתוך הפלאפון שלי.

"הלו?" היא שואלת.

"את ד"ר... ברנדון?" אני שואל אותה, לאחר מבט מהיר אל המושב האחורי של הרכב ותשובה מהירה של דון אלברטו.

"כן..." היא עונה, בהיסוס, מיד מוסיפה, "מי זה?" ואני יכול לדמיין את מצחה מתכווץ מתהיה.

מצחי שלי מכווץ כבר מזה זמן רב, אבל לא מתהיה, אלא מדאגה. אני עונה לה במהירות וביעילות, משאיר את קולי קר וחסר רגש ככל שאפשר, "אז תקשיבי ותקשיבי טוב, אני מר ליאון בוזגלו, אני דורש שתגיעי ומיד לביתו של דון אלברטו אשרף, זהו מקרה חירום. הוא גר בכתובת ה..." אני אומר לה את הכתובת ומיד אחרי שאני שומע ממנה, 'אני בדרך,' אני מנתק.

אנחנו מגיעים הביתה, ולמזלה של הרופאה, היא כבר שם, היא מתקרבת במהירות אל האוטו, פותחת את הדלת האחורית ומביטה בנוסעים, עיניה מתמקדות בי, היא מכווצת את מצחה ושואלת, "אתה מר בוזגלו?" כשאני מהנהן, היא ממשיכה ושואלת, "והחולה?" היא מביטה על מגי, מיד קולטת את מצבה ואומרת לי, "בוא תעזור לי לשאת אותה, בזהירות אל תוך הבית." אני, פעם נוספת מהנהן, יוצא מהאוטו, מהמושב הקידמי פונה לדלת האחורית של הרכב, פותח אותה, במהירות, אבל את אישתי היקרה, אני מוציא מהמכונית, לאט ובזהירות.

"היא נאנסה שניות ספורות, לפני שהצלחתי להציל אותה." אני מעדכן את הרופאה, כמעט נחנק במילה נאנסה.

היא מביטה בי, עם עיניים פעורות, שמיד הופכות מצטערות, מנידה בראשה לשלילה ואומרת, "והמנוול?"

"הוא כבר לא יוכל להשתמש באיבר שלו, אחרי מה שעשיתי לו." היא מהנהנת פעם אחת, עיניה בוערות מהכעס שאוכל אותה, אז אני מרגיש מחוייב לשאול, "נושא כאוב?" במבט מתנצל משלי.

היא מהנהנת בשנית, אומרת, "הבת שלי, בסך הכל, בת שש עשרה... לפני שנתיים... כבר לא אותו הדבר!" היא נושפת החוצה אוויר שנראה כאילו מחניק אותה, מהנהנת פעם אחרונה ושואלת, "איפה אתה רוצה אותה?"

אני מורה עם פניי למעלה ואומר, "בחדר שלנו, דלת אחרונה, קומה שניה." אבל אז כשאני קולט שהיא לא הבינה שמדובר בקומה השלישית של הבית, אני מוסיף, "סוף סוף אישה שמבינה בתכנון בתים... זה עוד קומה למעלה!"

היא מביטה בי בפרצוף תוהה, "אישה שמבינה בתכנון בתים?" היא ממלמלת תחת אפה ואני רק מצחקק, אף על פי שהציחקוק יוצא חנוק.

"בואי, זה פה," אני מראה לה את הדרך, ומוסיף, "תפתחי לי את הדלת, בבקשה," כשאנחנו מגיעים אל מול החדר. היא פותחת את הדלת, אני מכניס את מגי פנימה, מביט במיטה העצומה שלנו, ומניח אותה עליה, היא שואפת שאיפה עמוקה של אוויר נקי שמריח ממנה וממני, בלבד ונראה כאילו עכשיו היא קצת יותר שלווה. שכן, קודם כשהייתה בין זרועותיי, כולה הייתה מכווצת. זה כואב לי לדעת שאפילו המגע שלי גורם לה להתכווץ כך, אבל אני מבין... אני מבין שהיא עברה טראומה רצינית. אני מעביר את ידי בין שערותיי, מבלגן אותן במקום לסדר, אני חייב לדעת מהו מצבה הבריאותי, כמו גם הנפשי, אז אני זז אחורה ונותן לרופאה, לד"ר ברנדון לעשות את עבודתה. היא מתחילה בלהפשיט את מגי מהשמיכה שמכסה אותה, רואה את גופה עירום.

"אתה יכול, בבקשה, לצאת החוצה," היא אומרת יותר מאשר שואלת אותי, כשהיא שומעת אותי חורק בשיניי למראה. אני לא באמת רוצה לצאת מהחדר, אבל אני חייב לתת לרופאה לעשות את עבודתה, אז אני פשוט מהנהן ויוצא.

~~מגי~~

אני שואפת אוויר שנראה כאילו הוא נקי מריחו של דומיניק ונרגעת, יתרה מכך, האוויר שאני מריחה, עכשיו כאילו שייך לי ולליאון. אני פוקחת את עיניי, בדיוק כשהוא יוצא מהחדר, רק בשביל לשמוע קול נעים של אישה, ממש לצידי, אומר לי, "גברת בוזגלו? אני רואה שהתעוררת, אימרי לי, איפה כואב לך?" אני מביטה הצידה אל האישה היפה עם השיער החום והעיניים הכחולות הטובות.

"מי את?" אני שואלת אותה.

היא מחייכת חיוך עדין, כאילו כל תנועה בלתי מבוקרת שלה, תקפיץ אותי. היא ככל הנראה צודקת בהערכתה, שכן אני מרגישה את גופי, עדיין על הקצה, אבל כשהיא עונה לי אני מרגישה את גופי לאט לאט מרפה מאחיזתו ההדוקה בסדינים, כאילו קולה בלבד הוא המרפא של הלחץ בו שהיתי. היא אומרת, "אני ד"ר מירנדה ברנדון, אני רופאת נשים. אני הבנתי ממר בוזגלו, שאת נאנסת?" היא שואלת אותי בסופו של המשפט, אני רק מהנהנת פעמיים, לא מסוגלת לדבר על מה שקרה, אני בולעת את רוקי והרופאה אומרת, "אני צריכה לבדוק אותך," היא ממשיכה, "לוודא שלא נגרם נזק רב מדי, לרקמות הפנימיות של גופך." אני מהנהנת פעמיים נוספות והיא מתחילה בבדיקתה.

לאחר הבדיקה, היא אומרת, "אני רואה שאיבדת תינוק, לאחרונה..." היא מביטה בעיניי שמתמלאות בדמעות, אבל אז היא אומרת לי משהו שכמו אוויר לנשימה נותן לי תקווה לבאות, היא אומרת, "אבל זה בסדר, הרחם שלך החלים בצורה מדהימה ממש והוא מוכן ומזומן לקלוט עובר חדש." אני מחייכת למחשבה שאולי אוכל בכל זאת להרות לליאון פעם נוספת.

אבל אז אני חושבת על מה שקרה לי עם דומיניק, ממש ממש בסוף ושואלת את הרופאה הטובה, "האם זה אומר, שהעובר כבר נקלט?" אני תופסת בחולצתה של הרופאה מקרבת אותה אליי, ממשיכה ושואלת, החרדה מכתימה כל מילה שלי, "אני חייבת לדעת, האם העובר כבר נקלט?" כל כולי רועדת מהמחשבה, שיהיה לי ילד נוסף, אבל מהבן זונה המזדיין הזה.

"לא," היא עונה לי, "לפי הבדיקות שביצעתי לך, לא... אבל אין לדעת באמת... אחרי הכל נוזל הזרע, עדיין משוטט לו בתוך גופך, כך שאם אכן תיכנסי להריון, זה יקרה ביום יומיים הבאים לכל היותר."

אני פוערת את עיניי, בלחץ ובחרדה, "אז נוזל הזרע של הבן אלף הזונות הזה, שאנס אותי, עדיין משוטט לו, בתוך גופי? ואם ביום יומיים הבאים אעשה שוב ס-" קשה לי אפילו לבטא את המילה... כל שכן לחשוב עליה, אבל אני מרגישה שאם לא אשאל אותה את השאלה שלי, אתחרט על כך כל ימי חיי. אז אני ממשיכה ושואלת, עיניי דומעות, "אם ביום יומיים הבאים, שוב אעשה את זה... האם יכול להיות שהתינוק שלי יהיה מבעלי, במקום מהבן אלף זונות המחורבן ההוא?"

"כן," היא מהנהנת, "זה בהחלט ייתכן, אבל האם תצליחי להשלים את האקט? או שמא תקפאי?" היא שואלת אותי, אבל לי אין תשובה בשבילה. על כן, היא מלטפת את ראשי, אומרת לי, "תחשבי על זה, אל תעשי שום דבר נמהר ומה שלא יהיה, אל תכריחי את גופך לעבור את האקט הזה, ללא הסכמתו המלאה!"

אני מהנהנת פעמיים נוספות, יודעת שלא אחכה, לא משנה מה הרופאה אומרת. "אני לא מוכנה להיות בהריון מהחיה המגעילה ההיא. נקודה. סוף פסוק!"

"אנא ממך," היא אומרת לי, "תחכי! לפחות תנסי להתקרב אל בעלך, מבלי להירתע ממגעו!" היא בכוונה מדגישה את המילה וניכר בה, כי ראתה את הרתיעה שחשתי כשהייתי בין זרועותיו.

"בסדר!" אני אומרת לה, "אני אנסה, אבל אם אצליח, אני לא אעצור את עצמי!" היא מהנהנת אליי ויוצאת מהחדר, מכניסה את ליאון, ומביטה בתגובתי.

אני מתרוממת מהמיטה עליה שכבתי עד לרגע זה, לוקחת נשימה עמוקה, נעמדת, בקושי אבל איכשהו מצליחה. רק כשאני מריחה את ריחו של ליאון שלי, קרוב מספיק כדי להבין שזה הוא, אני מבינה, שהוא היה זה שעזר לי להיעמד זקופה על ידי אחיזתי בחיבוקו העוטף.

אני נרתעת רק לרגע, מכיוון שבגדיו טבולים בריחו של זה שאנס אותי. אבל אז, אני נרגעת אל תוך מגעו המנחם, המחמם והמגונן. אני אז מביטה בגופו, הוא תפח באופן מרשים ביותר. אני מפנה מבטי מעלה, לאחר סקירה מדוקדקת של גופו מלא השרירים, אל עיניו הירוקות העמוקות והוא מביט באלה הכחולות שלי בשאלה, אני מבינה את שאלתו, מתרוממת על קצות אצבעותיי על מנת שאגיע אל אוזנו ולוחשת לו, באוזן, "אני רוצה אותך."

הוא נרתע אחורה, מביט בי בהפתעה גמורה, "א- א- א- את בטוחה שאת מוכנה?" הוא מגמגם, אבל בסופו של דבר, הוא מצליח להוציא את המילים החוצה.

אני מביטה בעיניו, מעלה את שפתיי מעלה, בחיוך אמיתי שמגיע לי היישר מהלב. אחר כך, מהנהנת פעם אחת יחידה, ללא שמץ של היסוס, אומרת לו, "כן, אני מרגישה מוכנה!" בקול בטוח בעצמו הרבה יותר משאני באמת מרגישה.

הוא מיד מהנהן, אושר טהור נראה על פניו המהממות. הוא תופס בכתפיי בעדינות ומשכיב אותי כמו הייתי בובת פורצלן, בחזרה על המיטה ממנה קמתי דקות ספורות בלבד קודם. "רק תגידי לי איך את רוצה אותי? על הגב, כשאת מעליי? או להיפך, כשאת על הגב ואני מעלייך?"

ברגע שהוא אומר את המילים 'אני מעלייך', אני מרגישה את עצמי מחווירה, מנידה בראשי לשלילה מיידית. אני מתרוממת מהמיטה, במהירות שיא, קופצת על ליאון, אבל לא רואה את פניו, אלא את אלה של דומיניק, אני נוהמת, "אף פעם לא שוב. אתה שומע אותי חיה מגעילה שכמוך, אף פעם לא שוב!" אך בשניה שאני מרגישה את עצמי רק מתחילה להשתנות ללביאה, אני מרגישה נעיצה של מחט בצווארי.

אני מנסה להילחם נגד הסם שנכנס במהירות אל תוך מחזור הדם שלי, אבל זה חסר סיכוי ומהר יותר משאוכל לומר, ג'ק רובינזון, אני מאבדת את הכרתי. רק שניה לפני כן, אני שומעת את ד"ר ברנדון אומרת, "אני מצטערת על זה, מגי, אבל אסור שהוא ידע... ואת יודעת את זה." בלחש כך שרק אני אשמע.

אני מיד מבינה, שהיא יודעת... היא יודעת את הסוד של המשפחה שלי, אבל האם היא גילתה זאת בעצמה, או שאולי היא דיברה עם מישהו וכך גילתה, את זאת אצטרך לברר כשאתעורר.

==מירנדה ברנדון==

אני דוחפת את המחט אל תוך צווארה של מגי, יודעת שכאשר אומר את מילותיי הבאות,  היא תבין וטוב מאוד שאני יודעת. אך עדיין, אני לוחשת לה, באוזן בקול כה חלש שרק ואך ורק היא תשמע, כשהחיוך כמעט וברור בקולי, "אני מצטערת על זה, מגי, אבל אסור שהוא ידע... ואת יודעת את זה." כי אני אכן יודעת את הסוד של משפחתה, אני יודעת שהיא לביאה שרק החלה להשתנות לאחרונה, אני יודעת שאביה הוא אלפא האריות של גוב האריות... והסיבה בגללה אני יודעת את כל זה היא:

שאבי היה המלך של הצבועים; אבל הוא בחר להחביא אותי אצל משפחה אומנת, בדיוק כשם שבחר לוותר על התואר של אלפא על הצבועים, בגלל ולמען הבן המאומץ המטורף שלו. אבל אבי, לא ידע שיש לי ורק לי כוח מיוחד במינו... כוח שאין לאף אחד אחר, כוח שמסוגל לעזור לי בתוכניתי להשתלט על הטריטוריות של האריות והצבועים גם יחד.

וזו הייתה רק ההתחלה... אני חושבת לעצמי, מצחקקת מבפנים. זו הייתה רק ההתחלה!

אז יש לנו דמות חדשה, בסיפור... דמות חזקה מאוד... מה אתן/ם אומרות/ים שיצא מזה?

מה יהיה עם מגי שלנו? ועם המשפחה שלה? אבל הכי ה-כי ה-כ-י חשוב, מה יהיה עם אהבתה של מגי ועם התינוק שכן או לא השתרש כבר בתוך ביטנה של מגי... ועוד מבן אלף הזונות של דומיניק.

טוב נראה לי שזרעתי פה כבר יותר ממספיק הרס. אז... אני אלך לי לישון! ביי ביי ולא להתראות! עד הפרק הבא, זאת אומרת.