בפרק הקודם:

היית נהדרת, אבל זה נגמר בינינו.

טוב אז בואו, פשוט נמשיך בפרק, אוקיי?

אה, כן... נכון! נ.ב. כפי שתראו הפרק הבא, כלומר, הזה... יכיל בתוכו לא שתיים אלא ארבע נקודות מבט שונות. זהו, אמרתי את דבריי. שנתחיל?

* yesh! = כן! קריאת ניצחון תינוקית.

* יא זרייר = יא זאטוט

~~מגי~~

אוי, בשם כל האלים שבשמיים, מה יש לי? למה הבטן שלי כל כך כואבת? למה אני מרגישה כאילו לקחו לי משהו שאין לי מושג ממנו? אלה השאלות שעוברות לי בראש, כשאני מתעוררת אחרי מה שנדמה כמו שעות וימים.

"אז, סופסוף התעוררת?" אני שומעת קול מוכר לצידי, מבולבלת ומבוהלת, אני מפנה את מבטי לצד ופוגשת במבטו המתנצל של אביו של דומיניק, "אני מצטער," הוא אומר, בעודו יושב על הרצפה, לצידי, "אני מצטער, אבל זה היה, הוא או אישתי..."

אני מכווצת את מצחי, בולעת רוק בקושי רב מאוד ושואלת, "הוא?" בקול צרוד, כאילו הגרון שלי עבר דרך משרפה, הוא צחיח וצורב.

הוא מביט בעיניו אל עבר ערימה מדממת של משהו, משהו שמריח ממני, אני מנסה להבין מה הוא הדבר שאני רואה, כשפתאום הכל מתחבר לי בראש, כאב הבטן העצום שכאילו נפער בי חור, הדם שאני מריחה על עצמי שידעתי שלא היה שם, כשהתעלפתי... ופתאום, קריאת קינה נפלטת מפי, בעוד דמעות עצורות, נשפכות מעיניי בנהרות. "אוה אלים אדירים, הבן שלי! זה הפאקינג בן שלי!" אני מביטה במר דוסון, אביו של דומיניק, צורחת, "למה?! למה... למה עשית לי את זה?!"

הבן אלף בוכה, הוא פשוט יושב שם, על הרצפה, ידיו מגואלות בדם... בדם שלי, שלי ושל הבן שלי והוא מעז לבכות... הוא פותח את פיו ואומר, "א- א- א- אנ-י מ-צטע-ר, מג-י-"

אבל אני קוטעת אותו, בלחישה ארסית, "תקווה... תקווה מאוד מאוד, שאבא שלי לא יתפוס אותך. כי אם הוא יתפוס אותך, אתה ואשתך היקרה, תהיו קבורים בפאקינג אדמה!" אני לאחר מכן מרימה את ראשי, מעט למעלה ויורקת על נעליו, כי עד לשם אני מגיעה.

"חה," אני פתאום שומעת מפתח הדלת, "אני רוצה לראות את האבא היקר שלך, מתקרב לחלקה של דומיניק דוסון, האלפא של להקת הצבועים!" זה כמובן דומיניק, גופי מתחיל לרעוד, אבל אין לי מושג, אם זה יותר מפחד או מזעם טהור.

אני מביטה בו, בעודו נכנס אל החדר ושואלת אותו, "למה? למה היית חייב להרוג את הבן שלי?" בכל כך הרבה כאב, שנאה וזעם, שאני יכולה לדמיין ממש מה אני אעשה לכולם, כשאני אכן אשתחרר.

"למה?" הוא שואל בארסיות, "כי אני היחיד שמותר לו להכניס לך ילד לתוך הרחם!" הוא מעביר על גופי המכוסה בשמיכה פעם נוספת, את עיניו ואני בטוחה שהוא מדמיין אותו אל מול עיניו. אני נרעדת כשהוא מתכופף, מסניף את הריח שלי, פעם נוספת, כמו כשעשה אתמול, לפני שאנס אותי. אחר כך, הוא מפנה את פניו אל אביו מכווץ את עיניו עליו ואומר לו, "תסתלק מפה, ותיקח איתך את הגוש בשר המבחיל הזה כשאתה יוצא."

הוא תופס בילד הקטן והמעוות שלי, זורק אותו על הקיר, בדיוק כשאני שומעת במוחי פקודה, השתני, אני מיד מזהה את קולו של אבי, גבי מתכופף, ואני משתנה כהרף עין ללביאה, אבל רגליי וידיי עדיין כפותות, השלשלאות נראות כאילו מותאמות אליי, בכל אחד מהמצבים שלי. כך, שבין אם אני אישה ובין אם לביאה, השלשלאות המעצבנות האלה, לא ישחררו אותי.

אבל עכשיו כשאני לביאה, אולי אוכל לשדר אל אבי את מיקומי, אני מפנה את עיניי החתול שלי אל דומיניק שעדיין לא שם לב לשינוי שלי, אומרת במחשבות, אבא אני פה, במרתף הבית של דומיניק דוסון. לא עוברות אפילו שתי דקות, ואני מקבלת תשובה.

אבל לתשובה הזו, לא ציפיתי, שכן מה שאבי אומר לי, זה, השתני בחזרה, מיד! אבל אני לא רוצה להשתנות חזרה לאישה חלשה.

אני נאבקת בפקודת האלפא שלי ומצליחה, כשבסופו של דבר, הזנב שלי מתלפף מסביב לרגלו של דומיניק, אני אומרת, לעצמי, עכשיו! ומושכת את רגלו אחורה, אבל לצערי הרב, לפני שאני ממש מצליחה להעיף את הבן אלף זונות במסלול התנגשות עם הקיר שמולו, הוא מרים את רגלו ודורך לי על הזנב.

הוא שומע מאחוריו, את נהמת הכאב שלי, מסתובב אליי, מצחקק צחוק משוגע מאי פעם ואומר, "אז, האבא האידיוט שלך הגיע לביקור, הא? מעניין אותי מאוד לדעת... מה בדיוק אמרת לו?" הוא מטה את ראשו הצידה, דורך פעם נוספת על זנבי, גורם לי להתכווץ מהכאבים ומצחקק שוב.

אאוץ'! אני נוהמת פעם נוספת, מנסה למשוך את זנבי מתחת לרגלו, אבל הבן אלף הזה, שולף את ציפורניו, תופס לי בזנב בחלק שחופשי עדיין מאחורי רגלו ובהינף ידו, הוא כורת לי את הזנב הארוך והיפה שלי. אני נוהמת, משתוללת, אבל דבר לא עוזר. הוא מסרב לשחרר את הזנב שנותר לי מתחת לרגלו, בסופו של דבר אני נכנעת לכאב, עוצמת את עיניי ומתעלפת.

++דומיניק++

אני משליך את גוש הבשר המקולל שהיה הבן של מגי ולנון, או איך שלא קראו לו, על הקיר מביט ב'אבי' הפחדן ואומר לו, "כשאני 'מבקש' ממך לצאת מהחדר הזה, אז זה מה שתעשה." אני מביט אל גוש הבשר, שנדבק מאחוריו, על הקיר ואומר לו, "ואם אני אומר לך לקחת מפה את הגועל נפש הזה, זה מה שאתה עושה ומיד!" אני מורה לו, כשפתאום אני מרגיש משהו מתלפף סביב רגלי. אני מרים את רגלי, דורך עליו במחשבה שאולי זה אחד המכרסמים השורצים באזור הזה של הבית. אך כשאני שומע מאחוריי את הנהמה של הלביאה של מגי אני מצחקק, מסתובב אליה ומביט בה, מוקסם, היא חתיכת לביאה מהממת... מרדנית, אבל מהממת! אני חושב לעצמי, בגאווה, והיא כולה שלי. אני מרגיש תחת רגלי את הכוח העצור בה, נזכר אחורה, ביום בו אביה הבטיח לי שאני אתחתן איתה, ביום מן הימים...

פלאשבק:

זה היה לפני חמש עשרה שנים, בערך, אני עוד הייתי בסך הכל, גור צעיר של צבועים בן שבע שנים, בלבד. כבר אז אהבתי אותה, את זו שתהיה ללביאה השלטת של להקת האריות של גוב האריות, היא כמוני הייתה בסך הכל בת שבע, עדיין לא עברה אפילו את השינוי... והיא הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל לא בשבילי, בשבילי היא הייתה מעין אהבה אסורה.

שכן, תמיד ידעתי שלביאות וצבועים, אף פעם לא יוכלו להיות ביחד. עד היום ההוא, לפחות. היום בו דון אלברטו אשרף אמר לי, שהיא ביום מן הימים תהיה לי לאישה.

זה היה יום גשום במיוחד, כולנו ישבנו בביתם של דון אלברטו ודוניה מרגריטה אשרף, אני עם מגי, ישבנו ושיחקנו בקלפים והיא, כמו תמיד ניצחה אותי צועקת, "yesh!*". אני ישבתי זעוף, כשהיא פתאום התרוממה, נתנה לי נשיקה קטנה בלחי, ציחקקה ופרעה את שיערי, עם ידה הקטנה.

אני הבטתי בה, המום, עיניי מלאות בדמותה, כשפתאום נשמע קולו של דון אלברטו, אומר, "אני בטוח שאתה רוצה אותה לעצמך... נכון שכך, יא זרייר?*" הוא דיבר אז במבטא מרוקאי כבד, שכן הם עדיין לא התרגלו לניב של האיים הקאריביים.

אני מהנהן אליו, אומר לו, "כן אדוני, מאוד... אבל אני יודע שזה לא יוכל לקרות אף פעם. אני יודע שזו בסך הכל אהבה אסורה. או שמא?" אני מוסיף שאלה קטנה בסוף דבריי, מלא ביותר מדי תקווה.

"חה," הוא צוחק ואומר, "או שמא." אני מחייך חיוך רחב, במוחי הילדותי, לא מבין או ליתר דיוק, לא מבחין בטון האירוני של דבריו. אחר כך הוא מוסיף ושואל את מגי, בת השבע, "את רוצה להתחתן עם דומיניק, יא בינת'י?" מצחקק צחוק מצחיק שהיא ואני מצטרפים אליו.

אחרי שהצחוק שלה נרגע מעט, היא עונה לו, "כן... מאוג' מאוג', רוצ'ה להצ'חצ'ן איצ'ו." בטון מעט מוזר. היא אז הייתה מחליפה בין הת"ו לצ'ד"י, בין הדל"ת לג'ימ"ל בין השי"ן לסמ"ך ובין הקו"ף לטי"ת... היא הייתה מאוד מתוקה כשהיא דיברה.

אני מביט בה, מוטה ראש מעט, מצחי מכווץ ואפי מכווץ גם הוא, מנסה להבין מה בדיוק מציק לי, עם הטון שלה. אבל אז אני שומע את דון אלברטו אומר, מלווה את דבריו במחיאת כף, שמקפיצה אותי וגורמת לי להביט בו. הוא מביט כמובן בביתו הקטנה, בעודו אומר, "אז זה סגור, כששניכם תגדלו הוא יהיה בעלך ואת תהיי אישתו." ובבת אחת כל החדר מתפרץ בצחוק רועם.

"אויש, תודה רבה לך, אדוני!" אני מנסה להיכנס מילות תודה, אל בין הצחוקים. אבל איש לא מבחין בהן, אני מושך בכתפיי, נכנע ואז פונה אל מגי ונותן לה נשיקה קטנה בלחי בתמורה לנשיקתה, כאילו חותם את ההסכם בינינו.

הצחוק מתפרץ פעם נוספת, כשהם מבחינים בי עושה זאת. אני מסמיק בחוזקה, משפיל את ראשי, אך מיד מרים את אפי, על אף הרצון לקבור את עצמי עמוק עמוק בעומק של שש מטרים מתחת לפני האדמה.

מאותו רגע ואילך, נשבעתי, יבוא יום בו היא תהיה אישתי! ויהי מה!

סוף פלאשבק.

אני נזכר בצחוק שלהם, מביט במגי, במבט תוהה, ראשי נטוי הצידה, "אז, האבא האידיוט שלך הגיע לביקור, הא? מעניין אותי מאוד לדעת... מה בדיוק אמרת לו?" אני אומר לה ובסופו של דבר, שואל.

היא נוהמת מנסה למשוך את זנבה מתחת לרגלי, אבל אני מתעצבן ובהחלטה של רגע, שולף ציפורניים וכורת את זנבה המהמם. אני מצחקק פעם נוספת, מרים את החלק של זנבה שבידי השמאלית ומסניף את הריח הטוב של גופה, של דמה. מביט בה בעודה נכנעת לכאביה, עוצמת את עיניה ומתעלפת, תוך כדי איבוד הכרתה, היא משתנה בחזרה לדמות אישה. אז אני מביט ב'אבא' שלי, אין לי מושג אם אני אפילו צריך להמשיך לקרוא לו ככה. אני מניד בראשי, מנסה לסלק את המחשבות הטורדניות הללו מראשי. אז אני מורה לו, "עלה למעלה, לך תקבל את פניהם של הזוג אשרף! ואז אמור להם להסתלק! אני לא מתכוון לצאת אליהם." אני רואה שהוא משתהה, מפחד אולי להשאיר אותי לבד עם אישתי... לא יודע; לא אכפת לי! אני מושך אותו מעלה מהצווארון של חולצתו, מקים אותו על רגליו וזורק אותו אל מחוץ לחדר, בעודי צועק, "תעשה את זה! מיד!" אני בסופו של דבר, מוסיף, בטון הדומיננטי שלי... בקול של האלפא.

הוא שומע את הטון הדומיננטי בקולי, מקמט את מצחו, מנסה לומר משהו, אבל אני ממהר להשתיק אותו, עם פקודה במחשבותיי, לך! מיד! כתפיו מתכופפות, תחת הלחץ של פקודת האלפא, הוא פונה מהחדר ועולה במדרגות.

הוא מגיע לסלון, בדיוק כשאני שומע את קולו של דון אלברטו, אומר, "אני לא רוצה שום טעויות... אתה שומע אותי, ליאון? שום טעויות. נקודה!" אחר כך, אני לא שומע יותר דבר... ואז דלת נפתחת, למעלה והגוף שלי מיד נדרך, כשאני מריח את ריחו של ההוא שהבת של דון אלברטו, שהיא במקרה אישתי, בחרה לה כבעל, ממלא את פתח הבית שלי.

אני נוהם וממהר אל צידה של אישתי, חוסם את פיה, שכן היא כמובן שהתעוררה , ומנסה לקרוא למניאק בן הזונה ההוא, "תהיי בשקט." אני מורה לה, מסנן זאת דרך שיניים חשוקות. אבל אז היא נושכת את אצבעי, אני מושך את ידי מבין שפתיה, סוטר לה בחוזקה על פניה, אבל זה קצת יותר מדי מאוחר, היא כבר תלשה את אצבעי, אני בועט בה בפנים, שומע בסיפוק את אפה נשבר. "יא כלבה בת כלבה," אני צועק עליה. אבל היא רק מחייכת, חיוך מלא דם.

היא יורקת עליי, את הדם שנכנס לגרונה, בין אם זה מאפה השבור ובין אם זה מאצבעי הכרותה, אין לי מושג אבל לה ככל הנראה, כן יש מושג, כי היא אומרת לי, "איכס," היא פעם נוספת יורקת את הדם וממשיכה לדבר, "הפעם הבאה שבה הדם הגועלי שלך יעבור אצלי בפה, יהיה כשאני אוכל את הלב שלך, אחרי שאתה כבר תמות." אבל מיד אחר כך, היא מסייגת את דבריה ואומרת, "לא! כשאתה עדיין תחייה. אתה תראה אותי אוכלת את הלב שלך, בעוד חייך דועכים ממך." היא מחייכת אז חיוך כה נוראי, כה מאיים וכה מלא בשנאתה, שאפילו אני מרגיש את כל גופי מצטמרר. לאחר מכן, היא שואפת אוויר מלוא ריאותיה וצורחת, "ליאון! אני פה למט- אומפף!" היא משמיעה צליל של מישהו שנפגע מדבר מה ויש לזה סיבה, אני בדיוק החטפתי לה בוקס חזק בבטן.

אבל לצערי הרב, בן אלף הזונות ההוא, כבר שמע אותה, כיוון שאני שומע אותו קורא ממש מחוץ לדלת העליונה למרתף, "אני בא, יפה שלי, בבקשה תחזיקי מעמד." אחר כך נשמעים מלמעלה, קולות תגרה, ואני מבין שאבי מטפל בו.

"הוא לא יגיע להציל אותך," אני מצחקק צחוק מטורף ממש, אני יודע את זה, כי אפילו אני מרגיש את הטירוף אוכל לי את המוח. "הוא אף פעם לא יגיע!" אני ממשיך ואומר, מנסה להכאיב לה, כמו שהיא מכאיבה לי. כי היא תמיד מכאיבה לי, כי כל פעם שהיא נושמת, אני מריח על עורה, מהאוויר שהיא נושפת; מהנקבוביות עצמן של עורה, את אהבתה לבן אלף הזונות ההוא, "אני פאקינג הולך להרוג אותך!" אני אומר לה, "אולי ככה האהבה המסריחה שלך אל בן אלף הזונות, המניאק, המחורבן ההוא תפסיק לדבוק בעורך."

אני תופס בצווארה, מתחיל לחנוק אותה, כשפתאום...

--דון אלברטו--

אני מגיע אל החלקה של משפחת דוסון, מלווה באישתי ובליאון. מיד מרגיש בנוכחותה של מגי, קורא אליה במחשבות, השתני! מרגיש את עורה משתנה ומתכווץ, כשכעבור שניות מפקודתי, אני יכול לראות כל דבר שהיא רואה. יכול להריח ולטעום כל מה שהיא מריחה ו/או טועמת. אבל, בעיקר יכול להרגיש את כל מה שהיא מרגישה. אני רואה אותה בתוך חדר מביטה על גבו של דומיניק דוסון, החדר אפלולי, מסריח מדם ולח. אני בעצמי מעולם לא ראיתי את החדר המסוים הזה, על כן אני מסיק מהמראות שאני רואה, שהיא נמצאת במרתף של ביתו של דומיניק.

דבר שמגי ממהרת לאשר לי, כשהיא פונה אליי במחשבות, אומרת לי, אבא אני פה, במרתף של דומיניק דוסון. לא עוברות שתי דקות; אפילו לא חצי דקה, כשאני עונה לה.

אבל היא איכשהו משום מה מסרבת להיענות לדבריי, כשאני אומר לה, השתני בחזרה! מיד! אני מרגיש בתהייתה, אבל יודע שאם הוא יפגע בה שוב, כשהיא בצורת לביאה, גם אני אפגע. ואז מי יעזור לליאון להציל את הבת שלי? זו המחשבה היחידה שעוברת בראשי, כשאני ממש נכנס אל החלקה שלהם. אני אומר לליאון, "אנחנו נכנסים ויוצאים. אתה תטפל בינתיים בדומיניק, אני אספק לך את הגיבוי שאתה זקוק לו."

הוא מהנהן, מנסה לומר, "אבל האם מגי נמצאת שם בפני-?" אבל באותה השניה, אני מרגיש את עצם הזנב שלי, כאילו כרתו לי אותה, אז אני נוהם כזו נהמה חייתית, שהיא משתיקה את ליאון. רק אז אני מבין, שאני עדיין מרגיש בכל מה שמגי עוברת, מה שאומר שהיא הצליחה לשבור את פקודת האלפא.

אני מוצף בתחושת גאווה כל כך גדולה, בכך שהיא כבר כזו חזקה, אבל עם זאת, גם בזעם אין אונים, על כך שהיא מעזה להפר פקודה ישירה שלי ועוד בכאלה זמנים נואשים. אני מתקפל אחורה מהכאבים, מתנשם ומתנשף, מנסה לחזור לפיקוס, כשאני מבין פתאום, שהיא התעלפה. יותר מזה, שהיא גם הפכה בחזרה לדמות אישה, בעודה מאבדת את הכרתה, על ידי כך שרגשותיה, כבר לא נגלים אליי. אני נאנח בהקלה, אף על פי שאני עדיין מרגיש את עצם הזנב שלי בוערת, אני מיד מבין שהבן אלף ההוא כרת למגי את זנבה. "חתיכת הזבל בן אלף המניאקים המנוולים. טוב תקשיבו לי שניכם," אני אומר להם, מיד ממשיך הלאה, במהירות האפשרית. חושב לעצמי, אני פאקינג הולך להרוג אותו. הוא הולך להיות חתיכת צבוע מת. אני מרגיש את ידיי מתהדקות לאגרופים, כה הדוקים שדם מתחיל לזלוג מכף ידי. אישתי מיד מבחינה בכך, מניחה את ידה על כתפי. אני מהנהן, אליה לחיוב, אומר לליאון, "אני לא רוצה שום טעויות... אתה שומע אותי, ליאון? שום טעויות. נקודה! מגי אכן נמצאת שם," אני לוחש אליהם, בסוף דבריי, כשאנחנו מגיעים לדלת הבית של משפחת דוסון.

אני ממהר לדפוק על משקוף הדלת, אבל עוד לפני שידי נוגעת במשקוף הדלת נפתחת. מולי מתגלים, מר וגברת דוסון, מר דוסון האידיוט, הידוע יותר בשמו קלארק, עדיין מסריח מדמה של מגי. אני תופס אותו בקולר, בעוד שמלמטה, פתאום נשמעים קולות של מכות ואז נשמעות המילים, "יא כלבה בת כלבה," בצעקה. זה קולו של דומיניק.

כשמעט לאחר מכן, אנחנו שומעים צרחה, שבאה מלמטה, מהמרתף, "ליאון! אני פה למט- אומפף!" אני מביט בליאון, לסתו הדוקה, נשימותיו יוצאות מהירות וחזקות, עיניו מצומצמות, ממוקדות על הדלת שמובילה למרתף, שנינו מבינים שזה היה קולה של מגי.

"אני הולך להרוג את הבן שלך," אני שומע את ליאון מסנן דרך שיניים חשוקות. "ברגע זה! אז כדאי לך, מאוד לעוף לי מהדרך. כלומר, אם לא בא לך להצטרף אליו." אני מביט בפניו של ליאון, הוא מחייך חיוך נוראי כל כך, שאני מרגיש שגופי שלי מצטמרר והחיוך אפילו לא מכוון אליי. זה נראה כאילו הוא מדמיין, איך הוא יקרע מהם איבר אחרי איבר, כשהוא סוקר את גופו העייף של קלארק. הוא דוחף את קלארק מדרכו, בעודו ממהר אל עבר המרתף, צועק אל מגי, אל אישתו, "אני בא, יפה שלי, בבקשה תחזיקי מעמד." אך קלארק תופס אותו בגב.

הם נלחמים, בעוד אישתי ואני ממהרים למדרגות המובילות למטה, למרתף. רק כדי שאישתו של קלארק תחסום את דרכנו, בעודה אומרת, "אסור לכם להתערב. זהו עניין בין הבנים וביניהם בלבד." מרימה את ידיה. מראה לנו, שהיא לא מתכוונת להרע לנו.

"אני מבין את זה, אבל איני יכול להרשות שהבן המטורף שלך, ימשיך לפגוע בבת שלי. אז אנא ממך, סורי מדרכי, מכיוון שאיני רוצה לפגוע בך!" אני אומר לה, שם את כל הקלפים על השולחן. בין אם זה בנוגע לכך שאני מבין שאסור לנו - אנחנו - כהורים של ילדינו, להתערב; בין אם זה בנוגע לכך, שהבן שלה מטורף וזה ידוע. לכולנו; ובין אם זה בנוגע לכך, שאני לא מתכוון לעמוד פה בחוסר מעש, בעוד הבן המשוגע שלה פוגע כך בבת שלי. בלי שיהיה לי אכפת באמת, במי אני פוגע, על מנת לעצור את המטורף הנ"ל.

"בסדר," היא מרימה את ידיה, יותר למעלה, מפנה לנו את הדרך, אך כשאני עובר על פניה, בדרכי אל מורד המדרגות המובילות למרתף, היא מניחה יד נשית ועדינה על זרועי ואומרת, "אני מצטערת על כל מה שבתך עברה, אבל אני רק רוצה שתבין - אני יודעת בדיוק כמו שאתה יודע, שהבן שלי מטורף, בסדר? אני יודעת את זה, אבל..." היא עושה אתנחתא קצרה ומשפילה את מבטה אל עבר ידה שאוחזת בזרועי. היא מורידה אותה מעליי, כמעט בליטוף, בולעת את רוקה, מרימה אליי את עיניה הדומעות ואומרת, "אבל הוא עדיין בני... אז בבקשה אל תהרגו לי אותו! בבקשה."

"אני מצטער," אני אומר לה, "אבל אני לא יכול להבטיח לך משהו כזה." אני פונה ממנה ויורד במדרגות, מנסה למהר, כשאני שומע את דומיניק אומר משפט שמקפיא אותי עד לשד עצמותיי.

הוא אומר למגי, "אני פאקינג הולך להרוג אותך!" הוא נשמע עצבני לחלוטין, כשהוא אומר זאת, אבל כשהסיבה לכך נפלטת לו מהפה זה ברור לי שהוא התחרפן סופית. מכיוון שהסיבה שלו לכך, היא, "אולי ככה האהבה המסריחה שלך אל בן אלף הזונות, המניאק, המחורבן ההוא תפסיק לדבוק בעורך."

אני נכנס לחדר, כולי בלחצים לגבי מה שאני הולך לראות שם, אבל מה שאני באמת רואה שם, גורם לי לקפוא במקומי.

מגי, שוכבת על שמיכה דקיקה, קשורה בשלשלאות לרצפה, מכוסה בשמיכה בלבד, בלי שום דבר מלבדה... מוקפת בחלקים מגופה, מלאה בדם, הריח שלה מציף את כל חושיי... בעוד הנבלה, של דומיניק שוכב מעליה וחונק אותה. שתי ידיו מקיפות את צווארה והוא לוחץ, במטרה אחת ויחידה, להרוג את הבת שלי. אבל לפני שאני מצליח לזוז ממקומי, אני מרגיש מישהו דוחף אותי הצידה, חזק.

אני עף הצידה, חוטף מכה מהמשקוף של הדלת ברקה, שומע, "מצטער" ממולמל, אך בקושי מצליח להתייחס אליו, מכיוון שהדבר הבא שאני רואה, זה חושך כשאני מאבד את הכרתי.

^^קלארק^^

אני מרגיש כמו כישלון מוחלט, אבל מה לכל הצבועים והזאבים אני יכול לעשות? הוא הפך לאלפא שלי ברגע, בו הוא הרג את כל אחיו, זה קרה לפני פחות משנה. אני פשוט וויתרתי על זכותי כאלפא; זה היה או זה, או את חיי... וכעת, אין לי שום ברירה אלא לעשות כדבריו. וכן, אף על פי שאני יודע שהוא משוגע, או אולי, בגלל שאני יודע שהוא משוגע, איני יכול לעשות דבר אלא להקשיב ולעשות. את כל זה אני חושב, בעודי קורע את בטנה של מגי ושולף מתוכה את בנה בעודה מעולפת. אני מממלמל אליה, "אני מצטער..." ויוצא מהחדר לכיוון מעלה המדרגות.

אני עולה למעלה וכשאני יוצא מהדלת האחורית, על מנת לקבור אותו, אני רואה את דומיניק בצורת הצבוע הענקית שלו. הצבוע הענק קופץ על ידיי, בעודו מצחקק את הצחוק המטורף של דומיניק, נושך וקורע בשיניו את ראשו של הוולד, אחר כך הוא לא פשוט בולע אותו... לא! מה פתאום, שהוא יראה איזושהי חמלה, לא... הוא דואג ללעוס את הראש, כדי שאשמע את העצמות של הוולד שעוד בקושי גדלו, נמעכות בעודו מתענג על הטעם של הילדה של החבר שלי. חבר... אם אפשר לקרוא לזה ככה בכלל... עד כמה שאריה יכול להיות חבר של צבוע. תודה! הוא אומר לי במחשבות, מצחקק פעם נוספת את הצחוק המטורף שלו ועושה לי תוך כדי כך, צמרמורת אדירה.

לאחר מכן, הוא הולך לג'ורג'ט, משאיר אותי עם הוולד המת והמדמם, כרות הראש; אני מביט בו, בוולד, מבין שעכשיו ללא ראש, אפילו לקבור אותו, לא אוכל. אני יורד בחזרה למטה, עם הולד המת, נכנס בחזרה למרתף ומתמוטט על הרצפה, לצד מגי. חושב לעצמי ועכשיו אחרי שהבן שלי לקח את ביתו של האלפא של האריות, הוא מוסיף חטא על פשע ומתעלל בה ואז הוא עוד מצפה שהיא תאהב אותו! מטורף, כבר אמרתי... נכון? אני שואל את עצמי, בעודי מתבונן בה, מעולפת, שוכבת על הרצפה, מתבוססת בדמה.

היא מתעוררת לאחר קצת פחות משעה, לא ממוקדת, כלל. היא מביטה מסביב, לא ממוקדת בדבר, כשעל פניה מבט כאוב... וזה כאילו היא מבינה שמשהו קרה לה, משהו רע... אני מחליט לדבר, אומר לה, "אני מצטער..." אני פאקינג עוד שניה בוכה, אני יכול להרגיש את הדמעות מתאספות לי בעיניים, אבל אני חייב לסיים את דבריי, חייב להבהיר לה, שאני מצטער, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.

היא מביטה בי, סופסוף מצליחה להתמקד במשהו, מצחה מכווץ, היא לא מבינה למה אני מתנצל, אז אני ממשיך ואומר לה, "אני מצטער, אבל זה היה, הוא או אישתי..."

מצחה יותר מכווץ מקודם, היא מנסה לבלוע את רוקה ובקושי רב, היא פותחת את פיה ושואלת, "הוא?" בקול כל כך צרוד, שזה מרגיש לי כאילו מישהו העביר אותה שעות בתוך המדבר.

אני מצביע עם עיניי על הגוש המדמם שמאחוריה, שם הנחתי את בנה. אני רואה את עיניה הנפערות, מביט בפגיעה שעשיתי לה ומתחיל לבכות, כשהיא קוראת, "אוה אלים אדירים, הבן שלי! זה הפאקינג בן שלי!" בקינה על מות בנה העולל, שלא עשה דבר לְעוֹלָם. לאחר מכן, היא מביטה בי, צורחת, "למה?! למה... למה עשית לי את זה?!"

אני מרים את ידיי ומביט בהן, חושב לעצמי, מה... מה נהיה ממני? אני פשוט יושב שם, לצד מגי המסכנה ובוכה. אחר כך, אני מרים את עיניי אליה ומגמגם, "א- א- א- אנ-י מ-צטע-ר, מג-י-"

אבל היא משתיקה אותי עם מבט חודר כל כך, שאם מבטים יכלו להרוג, אני כבר הייתי מת לא הבן שלה. אז היא אומרת, "תקווה... תקווה מאוד מאוד, שאבא שלי לא יתפוס אותך. כי אם הוא יתפוס אותך, אתה ואשתך היקרה, תהיו קבורים בפאקינג אדמה!" בלחישה ארסית, כשמיד לאחר מכן, היא מרימה מעט את ראשה למעלה ויורקת לכיוון נעליי. נראה לי שבגלל שהשלשלאות כובלות אותה, זה הכי רחוק שהיא יכולה להגיע.

"חה," פתאום נשמע מפתח הדלת. מיד לאחר מכן, דומיניק פותח את פיו ואומר, "אני רוצה לראות את האבא היקר שלך, מתקרב לחלקה של דומיניק דוסון, האלפא של להקת הצבועים!" הוא מתקרב אל המקום עליו שוכבת מגי, על השמיכה הדקיקה , כבולה בשלשלאות ואני יכול ממש לשמוע אותה מתחילה לרעוד. אני מביט בה ויש לי הרגשה כזאת, חזקה שאפילו היא לא יודעת, אם הרעד שלה נובע מפחד או שמא מזעם.

היא כבר לא מביטה בי, היא כעת מביטה בו, עיניה מצומצמות וכשהיא פותחת את פיה ומדברת, אני ממש מתפלא, איך היא לא יורקת חומצה או אפילו ארס טהור.

כי מה שהיא שואלת אותו, את הבן המאומץ שלי, זה, "למה? למה היית חייב להרוג את הבן שלי?" בכל כך הרבה כאב, בכל כך הרבה שנאה, שאני מפחד שאם היא אי פעם אכן תשתחרר, זה יהיה על הדם של כולנו.

"למה?" הוא שואל בארסיות, "כי אני היחיד שמותר לו להכניס לך ילד לתוך הרחם!" הוא מעביר על גופה שכיסיתי בשמיכה פעם נוספת, כשרק נכנסתי בחזרה אחרי המעשה שעשיתי לה, את עיניו ואני בטוח שהוא מדמיין אותה אל מול עיניו. אני מרגיש אותה נרעדת כשהוא מתכופף, מסניף את הריח שלה. אחר כך, הוא מפנה את פניו אליי מכווץ את עיניו עליי ואומר לי, "תסתלק מפה, ותיקח איתך את הגוש בשר המבחיל הזה כשאתה יוצא."

הוא תופס את הבן המת, כרות הראש של מגי וליאון, זורק אותו על הקיר, מעליי ואני מרגיש את הדם של התינוק המסכן של מגי וליאון, מטפטף עליי. אני מניד בראשי לשלילה, מסרב לזוז מפה, אני לא מתכוון להשאיר אותה איתו, אני חושב לעצמי. פתאום אני שם לב, לתנועה מאחוריו, אני מביט לשניה לשם, רואה את מגי משתנה ללביאה, השלשלאות שסביב פרקיי ידיה ורגליה, מתכווצות בהתאם למידותיה... אחת העבודות הכי טובות שלי, אני חייב להודות, רק חבל שהיא פה ולא על זה שזה באמת מגיע לו. אני מביט פעם נוספת על דומיניק, מכווץ את מצחי, מקווה בכל ליבי, שהיא תשתנה בחזרה לבת אנוש.

הוא מביט עלינו ומסנן,"כשאני 'מבקש' ממך לצאת מהחדר הזה, אז זה מה שתעשה." הוא מביט אל גוש הבשר, שנדבק מאחוריי, על הקיר ואומר לי, "ואם אני אומר לך לקחת מפה את הגועל נפש הזה, זה מה שאתה עושה ומיד!" הוא ממש מבחיל אותי וזה הבן שאני גידלתי.

גידלתי פאקינג מפלצת אני חושב מביט בו, בעודו מרגיש פתאום שמגי -אין לי מושג אם בטעות או בכוונה, אך היא עדיין לא השתנתה בחזרה לבת אנוש- מלפפת את הזנב שלה סביב רגלו של הבן היחיד שנשאר לי, אחרי שהוא בעצמו רצח בדם קר את אחיו ואת אחיותיו. הוא כמובן מרים את רגלו ודורך על הזנב המתלפף של מגי, בין אם בכוונה להכאיב לה, או בין אם זה לא היה מכוון אליה דווקא, או אולי זה היה מכוון לאחד המכרסמים, שתמיד מסתובבים במרתף הארור הזה. טוב, בכל אופן זה לא באמת משנה, אני חושב לעצמי, מיד מנסה להתרומם ולהגן עליה, אבל רגליי חלשות מדי ואני פשוט מתמוטט בחזרה אל רצפת האבן.

אני שומע אותו מצחקק בעודו מסתובב ומביט בה. הוא לא מסתיר את ההערצה שלו מהלביאה של מגי, הוא מביט בה, מוקסם... אני יכול לשמוע אותו חושב, היא חתיכת לביאה מהממת... מרדנית, אבל מהממת! ונראה לו שהוא חושב זאת לעצמו, אבל, ככל הנראה הפילטר של המוח שלו התקלקל, כי אני שומע כל מחשבה שעוברת לו בראש. אפילו כשהוא חושב, בגאווה שלא במקומה בכלל, והיא כולה שלי!

הבן המאומץ שלי התחרפן לחלוטין! אני חושב לעצמי, בעוד שהוא חושב לעצמו; אבל בפועל המחשבות שלו נגלות לכל העולם ואישתו... (שתושתו... חיחיחי! סתם בדיחה אישית. הכת.) אני מביט בו, בעודו חוזר אחורה לגיל שבע, למה שקרה אז בבית של ההורים של מגי, באותו יום גשום באופן דרסטי. אהה... אז לכן הוא מאמין שהיא שלו! אני חושב לעצמי, פעם נוספת. הוא חוזר מהפלאשבק שלו ונזכר בצחוק של כולנו דאז, מביט במגי בראש נטוי הצידה... הוא נראה כמעט כמו ציפור בתנוחה הזו שלו.

אבל אז הוא מדבר, הוא אומר ושואל אותה, "אז האבא האידיוט שלך הגיע לביקור, הא? מעניין אותי מאוד לדעת... מה אמרת לו, בדיוק?" אך מיד אחר כך, הוא מתעצבן ובהחלטה של רגע, שולף את ציפורניו וכורת את זנבה של מגי, לקול נהמותיה הפראיות.

אאוץ' אני חושב לעצמי, מביט בו מרים את הזנב אל אפו מסניף את הריח שעדיין דבוק בו. אחרי הכל, ידוע שכאשר איבר נכרת לאריות שמסוגלות להשתנות, וכן גם לכל חיה אחרת, לבן/בת אנוש, הן מסוגלות לגדל אותן מחדש. אפילו אני יודע את זה! אני חושב לעצמי פעם נוספת, מיד ממשיך וחושב, ככה שברור לי, שגם לו זה ידוע... אלא אם כן, הוא שכח את כל מה שהוא למד על טיבם של החיות המשתנות. מה אני יכול לעשות, על ממת להציל אותה מגורל כל כך אכזר? אני שואל את עצמי.

הוא מביט בה עוצמת את עיניה ומתעלפת, בעודה משתנה בחזרה לבת אנוש, כאשר כאביה גוברים עליה ואחר כך, הוא פונה בחזרה אליי, מביט בי וחושב, על היותי אביו, אין לי מושג אם אני אפילו צריך להמשיך לקרוא לו ככה. הוא מנסה להיפטר מהמחשבות הללו, על ידי הנדה נמרצת של ראשו, לאחר מכן, הוא מורה לי, "עלה למעלה, לך תקבל את פניהם של הזוג אשרף! ואז אמור להם להסתלק! אני לא מתכוון לצאת אליהם."

לצערי הרב, הוא מבחין בהיסוס שלי, אני לא רוצה להשאיר אותה לבד איתו... במצב רוח המשוגע שלו, הוא עוד עלול להרוג אותה. אני חושב, מנסה להתנגד לו.

הוא מושך אותי לעמידה, מהצווארון שלי, מקים אותי על רגליי וזורק אותי החוצה מהחדר. אבל כשהוא שואג עליי "תעשה את זה! מיד!" אני מיד מבחין בטון הדומיננטי בקול שלו.

אני לא מוכן לשמוע מהבן שלי, את הטון הזה, אני מכווץ את מצחי, מתכוון לפתוח את פי ולנזוף בו, כשהוא מצמצם את עיניו עליי.

הוא אומר לי במחשבות, בפקודה שאין עליה עוררין, לך! מיד! אני מרגיש בכתפיי כורעות תחת הנטל הלא ייאמן של הפקודה של האלפא, אני מסתובב ועולה למעלה.

אסור היה לי לוותר על תואר האלפא שלי, אני חושב לעצמי, פעם אחרונה, לפני שהפקודה של דומיניק משתלטת על כולי ואני פתאום, כולי מכונת לחימה, שמכווננת לדבר אחד ואחד בלבד, להעיף מפה את הפולשים הלא רצויים.

אני מגיע אל הסלון, בדיוק בזמן לשמוע את דון אלברטו, אומר לליאון, "אני לא רוצה שום טעויות... אתה שומע אותי, ליאון? שום טעויות. נקודה!" אני פותח את הדלת, ומביט בשניים שעומדים מקדימה, ובזו שעומדת מאחור, אני לא ממהר להכניס אותם פנימה, אף על פי החוק הלא כתוב, שאומר שכאשר האלפא של כל האזור כולו, מגיע לביקור, יש להכניסו מיד הביתה.

כשפתאום נשמעת מלמטה צעקה, שנקלטת רק במעומעם אצלי, "יא כלבה בת כלבה," ולאחריה, מכה חזקה, טני מניח שהוא סטר לה.

כשמיד לאחר מכן, נשמע קולה של מגי, בצעקה חזקה, שגם היא בקושי ונקלטת במוח המהופנט שלי, "ליאון! אני פה למט- אומפף..." והיא נקטעת על ידי דריכה חזקה של רגלו של דומיניק, על מקום כלשהו, בגופה של מגי.

אני מנחש, שזה האף, אבל מאיפה לי לדעת? אני חושב לעצמי ושואל את עצמי, בסוף המחשבה.

כשלפתע, נשמע קולו המסונן של ליאון דרך שיניים חשוקות בחוזקה אומר, "אני הולך להרוג את הבן שלך, ברגע זה! אז כדאי לך מאוד לעוף לי מהדרך! כלומר, אם לא בא לך להצטרף אליו." הוא מחייך אליי חיוך רחב, מביט בי מלמעלה למטה, אני עייף, אבל אני אלחם בו אם הוא ינסה להיכנס. הוא דוחף אותי מדרכו, בעודו צועק למגי, למטה, מראש המדרגות, "אני בא, יפה שלי, בבקשה תחזיקי מעמד." אבל אני תופס לו, בגב.

הוא מסתובב אליי, שולח אליי ישר לאף אגרוף מאוד מדויק, אפי ישר נשבר. אני מביט בו, מלמעלה למטה, מנסה למצוא איזושהי פירצה, על מנת להחזיר לו ולו רק אגרוף קטנטן לסנטר, אבל בן האנוש המגודל שמולי, נראה כאילו לא אוכל להכניס לו אפילו חצי מכה... אבל אני חייב לנסות לפחות לעשות משהו, על מנת לגרום לו לצאת החוצה מהבית של האדון שלי.

אני שולח לו אגרוף שמאלי. הוא חוסם אותי, מטעה ומכניס לי שניים, האחד לסנטר, השני לעין שמאל. היא מיד מתנפחת. אני מרגיש אותה פועמת, אבל אני ממשיך, מבטי ריק, מוחי מלא במחשבה אחת בלבד, לשלוח את הפולשים החוצה מהבית של האדון שלי.

אני מנסה, בשנית, אבל הבן זונה הזה פשוט שומר על כל חלק בגופו. הוא פתאום מסנן, "לכל הרוחות, תוותר כבר! אתה סתם תחטוף עוד ועוד מכות."

"אני אף פעם לא אוותר!" אני אומר לו, בקול רובוטי מדי. כל כך רובוטי הקול שיוצא דרך גרוני, שהוא ממש מסיח את דעתי ונותן לו את הפתח להיכנס מתחת הגנותיי ולהכניס לי אגרוף מכוון היטב היישר לרקה שלי. אני מתמוטט על הרצפה, אבל שניה לפני שאני מתעלף, אני מצליח לשלוח לאדון שלי מחשבה, אני מצטער, נכשלתי! אחר כך אני כבר לא רואה דבר, מלבד שחור משחור.

בעודי חושב, מה נהיה ממני, מה? מה אני? סמרטוט רצפה? או אולי מטלית לניגוב התחת של הבן שלי? אני לכשאתעורר חייב לקחת את עצמי בידיים.

אני הולך להילחם שוב על הזכות לתואר האלפא.

טוב, אז זהו עוד פרק חלף עבר לו, ויש לי הרגשה חזקה ח-ז-קה ח-ז-ק-ה כזאת עמוק ע-מוק ע-מ-ו-ק בבטן, שאני לא צריכה לברוח אלא להימלט מכן/ם... אז תנו לי רק להוסיף מספר מילים...

1. אוי ואבוי... דומיניק לא הולך לאהוב את זה!!! כלומר, בכלל!
2. מה יקרה בפרק הבא?
3. ומה עם ליאון, החתיך ההורס שלי?
והכי, אבל הכי הכי חשוב, האם מגי תחיה? או שמא דומיניק יצליח ויהרוג אותה, הפעם לתמיד?

טוב... ביי ביי ולהתראות!