בפרק הקודם:

"כן!"

טוב אז בואו נחסוך מכן/ם את הדיבורים המיותרים וניגש ישר לפרק... אוקיי? טוב, אז רק תזכרו, אין כללים... אבל הם בהחלט תקפים.

* אל שאראע = הרשע, בערבית
* יא מג'נון = יא מניאק, בערבית.
* החמא'ק = האהבל, בטריפולטאית.
* הנביילס = הנבלה, ביידיש.
* הזבאָלהֵ = הזבל הזה, בשפת רחוב.

השיר הפעם: Backstreet Boys - Get Another Boyfriend (Lyric Video) HD

**ליאון**

כעבור שלוש שבועות:

היום, סופסוף אוכל לצאת מהחדר הארור הזה, ולראות את מקום מנוחתה כביכול של מגי שלי. אני עדיין לא מאמין שהיא מתה, אף על פי, שלא שמעתי מילה בנוגע אליה, בכל שלושת השבועות האחרונים הארוכים והמזורגגים האלה.

אני מתרומם מהמיטה שלי... שלה... לא! שלנו! מהנהן למשמע המילה שצצה לה בתוך מוחי, כי זו אכן המיטה שלנו, אני חושב לעצמי.

אני מנסה צעד אחד קדימה, יופי... צעד שני... עדיין טוב, צעד שלישי... ורביעי וחמישי ושישי... אני יכול לנוע כרצוני, סופסוף, תודה לאל הגדול. אני מגיע אל הדלת של החדר, פותח אותה, עם הורדת הידית, מטה.

מושך אותה פנימה והיא נפתחת לרווחה. אבל מיד, אני נרתע צעד אחד אחורה, כשפנימה, נכנס אביה של מגי מצחו מקומט מדאגה, דבר שגורם לי גם כן, להתחיל לדאוג. "היא נעלמה..." אני שומע אותו ממלמל, מקמט את מצחי אפילו יותר, בעודי צופה בו, הולך מצד לצד, קדימה ואחורה, מפה לשם ובחזרה, בכל רחבי החדר העצום שלי ושל מגי.

"מה קרה?" אני שואל את דון אלברטו, "מי נעלמה? מה נעלמה? ומאיפה היא נעלמה?" אני מפציץ אותו בכל שאלה אפשרית שקיימת עם המילה נעלמה.

"מגי... הצללית של גופתה... מתחת לחלונכם... היא פשוט נעלמה. אני לא מבין את זה!" הוא ממשיך וממלמל כאילו לעצמו, ממשיך לצעוד בכל רחבי החדר.

"אממ... סליחה, כן? אבל, מה?" את ה-מה אני פולט בצווחה כה גבוהה, שהיא גורמת לדון אלברטו לקמט את מצחו, להצטמרר ולנער את ראשו.

הוא נעצר מולי, מתקרב אליי ואומר לי, בקול נמוך ומהדהד, "היא נעלמה! אני מצטער, אבל האמן לי כשאני אומר שאין לי מושג מה קרה! כלומר, כי שתבין שאני ומשפחתי, כולנו היינו במשמרות על המקום שבו היא נפלה, על מנת שנוכל להשגיח שלא יקרה דבר לאפר שלה. אבל היום בבוקר, כשהתעוררתי אז יצאתי על מנת לשמור ולהחליף את אמא של מגי, את אישתי, דוניה מרגריטה, אך ראה איזה פלא, הסימנים... האפר של מגי, נעלם. הוא כבר לא שם!"

"מ- מ- מ-" אני מתחיל, קולט שאני מגמגם כמו מטורף, משתתק, אוסף את עצמי פותח את פי, פעם נוספת ולמזלי הרב מצליח לשאול, ברציפות הפעם, "מ-ה ז-ה א-ומר?" טוב, כמעט ברציפות.

הוא מניד בראשו, מביט לי בעיניים ואומר בקול עייף ומובס, "אני לא יודע... אין לי מושג מה זה אומר. אני מצטער, אבל אפילו מקום מנוחתה האחרון הוא כבר לא מקום מנוחתה... טוב, לפחות לא האחרון." את החלק האחרון של המשפט שלו הוא באמת ממלמל לעצמו, בקול כל כך שקט, שזה כמעט בלתי אפשרי לשמוע אותו. כמעט, אבל לא לגמרי.

אני ממהר לתפוס בזרועו, בזמן שהוא מסתובב ומתחיל את דרכו אל מחוץ לחדר, שואל מיד כשהוא מביט בי, גם אם זה בעיניים שמאיימות לקרוע לי את היד מהתושבת שלה, "מה זה אומר, בכלל... מה שאמרת עכשיו? למה התכוונת כשאמרת - 'טוב, לפחות לא האחרון.'?" אני מרים גבה, דורש תשובה. מיד ממשיך ושואל, "מה? האם יכול להיות שהיא לא באמת מתה?" אני נואש לתשובה חיובית גם אם לא מסתברת בעליל.

"אני לא בטוח..." אני שומע אותו ממלמל. הוא תולש את ידו מבין אצבעותיי, "אף פעם אל תתפוס אותי ככה!" הוא אומר לי, באזהרה.

אני לא שומע ולא מתייחס להערה שלו, אני ממוקד במילמול שלו, בלבד. "אז זה באמת יכול להיות?" אני שואל אותו, בתקווה שיענה לי תשובה חיובית, אני ממשיך ואומר, "כי אם אתה לא אומר 'לא' מוחלט, אז זה גם יכול להיות, 'כן!'... נכון?" אני שואל בסופו של המשפט שלי, נואש... גאד, אני פשוט נואש לתשובה חיובית!

"כן, זה יכול להיות, גם 'כן'!" הוא מודה בלית ברירה. "אבל, אל תשאל איך זה ייתכן, כי אני לא אענה!" הוא מזהיר, מסתובב ויוצא מהחדר שלי ושל מגי.

"למי אכפת, איך זה ייתכן... לי אכפת רק שזה אכן, ייתכן!" אני קורא אל גבו המתרחק. הוא נעצר במקומו, מסתובב אלי באיטיות, מחייך חיוך צדדי קטנטן.

הוא אומר לי, בקול נמוך אבל ברור, "אז היא בחרה נכונה, אחרי הכל... אני שמח לשמוע את זה!" חיוכו מתרחב.

הוא מסתובב בחזרה, יורד במדרגות המובילות מטה בעודו מנופף אליי את ידו לשלום.

אני ממהר אל החלון של החדר שלנו, מביט דרכו, למטה. נשארו שם, רק טביעות הגוף שלהם. זה הכל. לא שום דבר אחר ואני מתמלא בתקווה הגדולה שלי, שהיא עדיין בחיים. הוו, אלוקים, בבקשה... בבקשה בבקשה תעשה שתחיה. בבקשה! אני מביט אל השמיים ומבקש מאלוקים.

אחר כך נכנס כל תוך החדר שלנו, נמרוד, הוא מביט מסביב ואז כשהוא מוצא את עיניי, הוא ממהר אליי, אומר לי, "אני מצטער, על כל מה שקרה לך ולאשתך... באמת, אני מצטער... אבל שמעתי את השיחה בינך לבין אביה של מגי... אממ... דון אלברטו, נראה לי?" הוא מסיים עם סימן שאלה ענקי שכאילו מרוח לו על הפנים.

"כן, דון אלברטו... זהו שמו..." אני אומר לו, נאנח בכבדות, מתיישב על המיטה שלנו.

הוא מתיישב מולי, על הספה הכפולה שבחדר, מרים את מבטו מידיו אליהן נפלו עיניו, נאנח גם הוא אך לאחר מכן, הוא מניד בראשו לשלילה ואומר, "טוב, אז אתה צריך להיות שמח... לפחות יש סיכוי, גם אם קלוש ביותר, שהיא עדיין חיה..." הוא מנסה לעודד אותי.

אבל הוא לא מבין דבר אחד, אם היא אכן חיה, אז היא נמצאת בידיו של המניאק בן האלף הזה, אני חושב לעצמי. אני מרגיש את ציפורניי חודרות אל תוך בשר ידיי ורק אז אני שם לב שידיי התאגרפו כל כך חזק שפרקי אצבעותיי הלבינו.

הוא מכחכח בגרונו, גורם לי להרים את ראשי ולהביט בו. "מה יש?" הוא מכווץ את גבותיו, מניח את ידו העצומה מעל לשלי, פותח את ידי האחת.

"אתה לא מבין, שאם היא אכן חיה היא נמצאת עכשיו בידיו של אל שאראע* הזה!" אני אומר לו, מאגרף את ידי פעם נוספת ונותן איתה מכה חזקה למיטה עליה אני יושב.

"תירגע כבר, יא מג'נון*" הוא אומר לי, לוקח פעם נוספת את ידיי אליו, פותח את שתיהן בכוח. "תירגע ותחשוב," הוא ממשיך ומדבר, בקול השקט והרגוע שלו, "תחשוב מה אתה יכול לעשות על מנת להחזיר אותה אלייך, מה אתה כפרט יכול לעשות? מה? מה אתה כבר יכול לעשות על מנת לגבור עליו... על פי מה שסיפרו לי, הוא הצליח לכסח אותך, כן? אותך! תוך שתי דקות... ככה." הוא ממשיך, מניד בראשו ומקיש באצבע צרדה, "אז אתה מה שאתה חייב לעשות, זה להתאמן, להעלות משקל, אבל בעיקר... לאכול! וכמה שיותר." הוא מרים את אצבעו המורה, מצמצם עליי את אחת מעיניו, מנער אותה אל מול אפי.

אני מכה את ידו הצידה, מנער את ראשי ואומר לו, "אתה צודק! לכל הרוחות, אתה צודק... אם אני לא אתאמן, בחיים אני לא אצליח לגבור על החמא'ק* הזה!" אני מתרומם על רגליי, ממהר לצאת מהחדר שלי ושל מגי, יוצא אל מחוץ לבית ומתחיל לעשות מתיחות, אחר כך אני מתחיל בריצה קלה סביב האחוזה הענקית ששייכת להוריה של מגי.

אחרי שני סיבובים, אני חוזר פנימה אל המטבח. לוקח משהו לאכול, אוכל אותו וחוזר החוצה. ככה כל היום, כל יום במשך שלושה שבועות נוספים... אני מתחזק וגדל ומתנפח, שרירי הגוף שלי גדלים יותר ויותר, כך גם המסה של הגוף שלי. עד שאני מרגיש שזהו, הגיע הזמן... הגיע הזמן להחזיר אליי את מגי.

++דומיניק++

אני נכנס פנימה אל תוך ביתה של מגי דרך הדלת הראשית, האידיוטים האלה אף פעם לא נעלו את הדלת, אני עולה במדרגות במהירות, שומע את שניהם עושים אהבה, פתאום מגי דופקת את הכרית שלה על המיטה. היא אומרת לו, לבן אלף הזה, "מכיוון שאם אאבד את אהבתך אני אמות."

אני מחכה לרגע הנכון, שומע אותו אומר לה, "מתי? מה? מי? ל - למה שבכלל תחשבי שאני אפרד ממך? תגידי את האמת, האם אבא שלך הרעיל אותך נגדי?" אני מציץ דרך חרך קטן בדלת, מביט בה במגי שלי יושבת על בטנו של המניאק בן האלף הזה, מנידה בראשה, בעוד הוא מביט בה, מגלגל את עיניו ואומר לה "אל תתני לי את זה, כששנינו יודעים שהוא לא סובל אותי."

"כן, אני יודעת שהוא לא סובל אותך, אבל האמת היא שהוא לא דיבר איתי עלייך... נשבעת לך! ואתה יודע, יותר מכל אחד אחר, שאני לא נשבעת... לאף אחד, על שום דבר." היא אומרת לו, מביטה עמוק לתוך עיניו מראה לו את האמת שבדבריה.

הוא מקמט את מצחו קלות בדאגה וצער, מביט בעיניה ואומר לה, "אני מבין, אבל אז למה את בוכה, למה ביקשת שאומר לך שלא אפרד ממך ולמה ביקשת שאשמור את אהבתי למענך ושתמיד אחשוב עלייך?" היא פותחת את פיה, לוקחת אוויר פנימה נושפת אותו החוצה, נאנחת. אבל אז, היא כל הנראה שומעת את אבא שלה מדבר אליה, מכיוון שהדבר הבא שקורה, הוא שהיא מתקשחת בין זרועותיו ממלמלת משהו ומיד אחר כך, מתעלפת.

עכשיו זה הזמן, אני חושב לעצמי, אני עושה את עצמי עולה במדרגות שוב; הפעם במעט יותר רעש, אני חייב להתעמת איתו. אני חושב, פשוט חייב. "אני רוצה לראות את מגי!" אני דורש ממנו, כשהוא פותח לי את הדלת לאחר שתיים שלוש דפיקות חזקות על הדלת.

"תשכח מזה!" הוא אומר לי.

"תן לי לראות אותה!" אני דורש מחארון, אז אני דוחף את הדלת בחוזקה, מציץ פנימה.

"לא!" אני שומע את לירון נוהם. "אתה לפה לא נכנס!"

"תן לי לראות אותה, מיד!" הבן אלף צוחק לי בפרצוף.

"חה, יש לך חוצפה, לבוא לפה, ולדרוש לראות את אישתי אחרי מה שעשית לה, בפעם שעברה שראית אותה!" הוא אומר לי.

"אני פאקינג אחנוק אותך, אם לא תיתן לי לראות אותה!" אני מאיים על הבן זונה.

"אני רוצה לראות אותך מתקרב אל בתי, כל עוד היא תחת קורת הגג שלי." אני פתאום שומע מאחוריי נהמה נמוכה, אני ישר מזהה את קולה של דוניה מרגריטה.

"חה," אני צוחק, מיד ממשיך ושואל אותה, "את ואיזה צבא, תעצרו אותי מלהיכנס פנימה?"

"היא והצבא הזה!" אני מזהה את קולו של אביה של מגי, דון אלברטו אומר, בנהמה חרישית. אני מסתובב אליהם, חושף שיניים של צבוע, מיד אחר כך, אני רואה את הבהלה בעיניהם של אביה ושל אימה של מגי, אני מחייך חיוך שאפילו בעיניי היה נחשב חולני, אם הייתי רואה אותו.

כשמיד לאחר מכן, אני מסתובב אל ניאון ובתנועה חלקה, יחידה, מעיף אותו פנימה בבעיטה חזקה לתוך ביטנו, היישר אל אחד מעמודיי האפיריון של המיטה, שומע אותו מפיק מתוך גרונו צליל מספק ביותר של 'אומפף!' אחר כך, אני ממהר לנעול את הדלת במהירות, על מנת שיהיה לי מספיק זמן לקחת האישה שלי, מפה... מהבית המקולל הזה, בו היא הלכה והתחתנה עם הבן זונה המניאק בן האלף הזה.

אני אעשה אותה מאושרת, אני מבטיח לעצמי לאחר מכן מוסיף לעצמי, ברשעות קלה, שידוע לי שיש בי, בין אם היא תרצה בכך ואם לא, היא תהיה מאושרת והיא תהיה איתי.

אני מביט בה ישנה, או ליתר דיוק מעולפת, מצחקק לעצמי מעט, "תישאר שם," אני אומר למניאק הנביילס* שלקח אותה ממני. אני נשבע שאני רוצה לחנוק אותו, על מה שהוא עשה לי, שככה השפיל אותי בפניה. בא לי לבעוט בו עוד קצת, אבל זה יצטרך לחכות לזמן אחר. אני שומע את דפיקותיו של דון אלברטו, על הדלת, ומחייך לעצמי. לאחר מכן, אני ניגש אל מיטתה של מגי, אני מלטף את פניה, מתיישב על המיטה לצידה.

אני שומע את נימון, אומר לי, "אל ת-יג-ע בה!" קולו נקטע במקומות מוזרים.

אני נוהם עליו, "תסתום את הפה!" בא לי לסתום לו אותו. אני מצחקק בקול רם, יש לי הרגשה שהוא אפילו מטורף, הצחוק שלי, אבל לא אכפת לי. אני הולך לעשות את האישה הזו שלי, כי היא הייתה שלי מהרגע בו היא נולדה.

אני פתאום שומע את המניאק הזבאָלהֵ* הזה, לוחש, "ד-ון א-לבר-ט-ו!" אבל אף על פי שקולו חלש מאוד, אני בטוח שהאבא של האישה שלי ישמע אותו.

"אני כאן, אני כאן!" דון אלברטו דופק על הדלת הנעולה.

ידעתי שהוא ישמע אותו, אבל גם אם הוא שומע, הוא לא יצליח לפתוח את הדלת הזו, הדלת נעולה וסגורה על ידי הכישוף שמגי בעצמה הטילה, על החדר על מנת למנוע ממנו להיכנס ללא רשותה המפורשת, אני חושב לעצמי.

אבל אז אני שומע את מימון אומר לאבא של מגי, "למ-ה את-ה לא פ-ור-ץ את הדל-ת הז-א-ת?" קולו חלש כמו של חתול קטן שפצוע ולא יכול לזוז... אני יודע שכך בדיוק הוא מרגיש, כמו חתיכת תולעת חסרת תועלת.

מעט לאחר מכן, אני עוטף את מגי שלי, עם השמיכה שלה ולוחש לה, "תחזיקי חזק, אהובה, זה הולך לכאוב." אני מצחקק פעם נוספת, ניגש אל החלון ופותח אותו בתלישה, בדיוק כשהאידיוט הנביילס ההוא פותח את הדלת לאביה של מגי.

אני מביט בו, במינון נוחת על ברכיו... אני שומע את אביה של מגי שלי, צועק, "תחזור הנה מיד. ותחזיר לנו את הבת שלי."

אבל אני כבר קופץ מהחלון של הקומה השלישית, שומע את סלומון צורח, "לא!" עם מגי על כתפי.

אני מרגיש בסיפוק רב את עצמותינו נשברות, את גופנו מתרסק על המרפסת התחתונה של הבית הוריה של מגי...

אני רואה אור לבן בוהק מסביבי, אני הולך אליו, גופי מרגיש כאילו הוא נצלה על האש, כאילו והושלכתי אל תוך מדורה בוערת.

אני שומע את מגי שואלת את עצמה, מה, אני מתה? אך אני היחיד שנמצא שם, אז אני זה שעונה לה, בציחקוק צורם.

"כן! את מתה! אבל אל דאגה, את תחזרי לתחייה, בעוד גופנו נשרף אנחנו נחזור ביחד לתחיה מחודשת ואז... הוו כן, אז את תהיי שלי!" אני מצחקק פעם נוספת, אך לפני שתודעתי הולכת לה ונעלמת, אני שומע אותה, את האישה שלי, פולטת משפט אחרון...

אני לעולם... לעולם לא אהיה שלך! לעולם!

טוב, אז לצערי הרב יצא לנו, הפעם פרק קצר בהרבה משציפיתי, אבל טוב נוו... מה נעשה?

קורה... טוב, אז... נראה לי, שכבר הבנתן/ם לאן הסיפור הזה הולך לפנות... וכן, כנראה שבכל זאת, היא ל-א תמות לנו... תודה לאל!

אני באמת אוהבת אותה יותר מדי מכדי להרוג אותה, באמת... מה נעשה? ככה זה כשאת מתחברת אל הדמות שלך!

טוב, אז... בואו נראה אתכן/ם יודעים מה בדיוק הוא מתכנן לעשות לה? במיוחד כשהוא יודע שהיא לעולם לא תהיה שלו, באמת!

טוב, אני מרגישה שאני סתם מותחת את סוף הפרק הזה, אז אני אשחרר ואעלה אותו, סוף סוף.

יאללה ביי!