בפרק הקודם:

אם הוא לא מת אני הולך להרוג אותו. אני נשבע ומתעלף, בעודי מקווה שהוא לא מת אבל מצד שני גם מקווה שהוא כן מת... רק ללא מגי.

אני רק מזכירה, אני ל-א כותבת יותר את החוקים, חסל סדר החוקים... אבל, הם עדיין תקפים.

סוף סוף אני מצליחה להעלות את הפרקים הללו... סוו, ייאי! ו... הללויה!

השיר הפעם: Backstreet boys- Not for me (lyrics).wmv

* יא וויילדי = בן שלי, בערבית.
* יא בויה = אבא שלי, בטריפולטאית.
* נאוואם! = תשני!

**ליאון**

כעבור שלושה ימים:

"אוי אלוקים, מה הוא יעשה כשהוא ישמע?" זה הדבר הראשון שאני שומע כשאני חוזר למראית עין של הכרה. אני שואף אוויר לאט, מנסה להירגע, כי הקול הזה ששמעתי הרגע הוא של אימי ואם היא פה, זה אומר שגם אבי פה... ואם אבי פה אז משהו לא בסדר בצורה יוצאת דופן. מה הם עושים פה בכלל?! אני חושב בעודי מנסה לפקוח את עיניי.

אבל משום מה, עפעפיי דבוקים אחד לשני, איני יכול לפקוח את עיניי, אז אני מקשיב למה שקורה מסביבי, שומע את אבי עונה לאימי, "אני אגיד לך בדיוק מה הוא יעשה כשהוא ישמע מה קרה לאשתו, כשהוא ישמע שהיא מתה ברגע שהמנוול ההוא נפל מהקומה השלישית, הוא ילך ויזרוק את עצמו מפאקינג גשר." אני שואף שאיפה חדה, כשאני קולט את מה ששמעתי. "הוא מתעורר!" כשהם שומעים אותי ואבי אומר את המילים הללו, אני סוף סוף מצליח לפקוח את עיניי, אבל רק בשביל שהן יכוסו בלחלוחית מרגיזה.

"איפה מגי?" אני מנסה לצעוק, אבל קולי יוצא צרוד בצורה מחרפנת. כל כך צרוד, שהוא כמעט ולא נשמע. "אני חייב מים," אני לוחש, מנסה לבלוע רוק שלא נמצא שם. אימי ממהרת להביא לי כוס מים ואני שותה אותם בצימאון רב, בעוד דון אלברטו נכנס לחדר, אף אחד מביניהם לא שמע את השאלה שלי.

אבל זה נראה כאילו אביה של מגי כן שמע, משום מה, מכיוון שהוא עונה, "היא נעלמה... היא נפלה מהחלון עם דומיניק, שמענו את עצמותיהם הנשברות, אבל אז כשירדנו למצוא את הגופות שלהם, כל מה שהיה שם זה אבק בצורה של גופותיהם... כ-שהכ-ל מסב-י-ב מל-א ד-ם," הוא בוכה, קולו נקטע במקומות לא צפויים.

"לא, לא... לא!" אני צועק. "אני לא שמרתי עליה מספיק טוב!" אני מאשים את עצמי, בכל העניין, הוא היה חזק מדי, זה נכון... אבל אני? אני הייתי חלש מדי! "אני הייתי חלשלוש שפאקינג התעלף. כמה זמן הייתי מחוסר הכרה?" אני בסופו של דבר, נזכר לשאול, זוכר את התחושה של עפעפיי דבוקים האחד לשני ושל גרוני הצרוד בצורה מזוויעה.

שתיקה רועמת פועמת בחדר שאני מבין שהוא חדר בית חולים, אני שוכב על מין מיטה מפוארת יותר מכל מיטת בית חולים שראיתי אי פעם ולזרועי מחוברות מספר רב של אינפוזיות. הריח המתכתי של הדם שורר במקום, כמו גם הריח הלא נעים בעליל של מחלה ואנטיביוטיקה. אני מעקם את אפי, ממתין לתשובה, בעודי מביט מסביבי. ישנם ארבעה כיסאות, ארבעה... לא פחות ולא יותר וטלוויזיה ענקית על הקיר שבדיוק מראה חדשות. אני מקמט את מצחי ומיד אחר כך, מגלגל את עיניי, כשאני מבין שאבי לקח את הסוויטה של ה - וי.איי.פי, בפאקינג בית חולים. "שלושה ימים," אומר לאחות בסופו של דבר הרופא שנכנס בדיוק לחדר יחד עימה, "שלושה ימים שאדון בוסקילה, מחרפן אותנו בדרישותיו," הוא ממשיך.

"אחמ אחמ!" פתאום הוא מרים את ראשו, מהגיליון שבידיו עליו הוא הסתכל כל הזמן הזה, למשמע כיחכוח הגרון של אבי. הרופא המסכן מתחיל לרעוד, כשהוא מבין שהוא דיבר בכזה חוסר כבוד על ראש המאפיה לשעבר של ישראל. "אני לא אירה בך, בעיקר מכיוון שלא בא לי ללכלך את אצבעותיי ואת החדר של הבן שלי, בעוד דם." הוא מדבר בכזה בוז, בעודו מביט באצבעותיו. אני פוער את עיניי, לא מבין על מה הוא מדבר.

אני לבסוף לא יכול לעצור את סקרנותי, אז אני שואל, "עוד דם?" אני נאנח בכבדות, שואל את אבי, "אבא, מה עשית?" מביט בו באכזבה, יודע טוב מאוד שהאצבע של אבא שלי מאוד קלה על ההדק.

"מה?" הוא שואל אותי, בתמימות שאני לא מאמין לה, אפילו לא לשניה אחת, הוא קולט את הטיית הפה המאוכזבת, את גילגול העיניים שלי, נאנח בעצמו ונכנע. הוא מספר לי הכול על מה שקרה, מרגע שהתעלפתי ועד לרגע שהתעוררתי. כולל מספר רב מדי של אנשים מתים ו/או נפגעים מהקלות בה הוא שולף את אקדחו.

"אבא!" אני גוער בו, "אתה יודע מה זה עושה לאנשים כשאתה נכנס ויורה לכל עבר!" אני מקמט את מצחי בזעם פונה אל הרופא, ואומר לו, "אני באמת מצטער על אבא שלי, זה עם האצבע שקלה בצורה מגוחכת על ההדק!" אני מביט בו, שולף את האקדח שלו, ויורה לאחות בראש. "אבא, מספיק כבר! תביא לי את האקדח הזה! מיד!" הוא מושך בכתפיו בדרכו החמודה לאחרים; אבל עליי זה לא עובד, זה מעולם לא עבד וזה לעולם לא יעבוד. "אבא!" אני על סף צעקה, אבל אז הוא מוותר, מגיש לי את האקדח שלו, כשהקת מופנית כלפיי, אני נושם עמוק לרווחה, לוקח ממנו את האקדח ומושיט את ידי השנייה לקבל את השני והשלישי.

"אני לא נותן לך את כולם!" הוא אומר לי, "אחרת איך אוכל להגן על עצמי אם מישהו יכנס פתאום ויחליט שהוא רוצה אותי מת?" הוא שואל אותי, מצחו שלו מתקמט לו, בצורה מגוחכת לחלוטין. אני מניח את האקדח את שלו על המיטה, אוחז בידו המושטת כל מנת שיוכל לדבר איתה, מעקם את פניי להבעה מרוכזת משהו ומושך אותו אליי כאילו כדי לתת לו חיבוק. הוא מחבק אותי חזק, מצחקק מעט כשהוא עף קדימה עליי חזק כל כך שרגליו מתנופפות מעלה.

אני מצביע עם עיניי על מגפו, במהירות שיא ואני ואימי ביחד פורקים אותו מנשקיו, מבלי שהוא אפילו ירגיש בכך. "יש," אני לוחש, אחרי שהכל יצא ממנו ואז אני משחרר אותו, מושיט את ידי אל אימי בחיוך ניצחון. היא נותנת לי כיף, מעבירה לי את האקדח הקטן שהוסתר במגפו, מחייכת אליי בגאווה וסיפוק.

אבל, פתאום הוא מביט עלינו, רואה את חיוכיי הניצחון על פני שנינו, הוא מסתובב אל אימי ושואל אותה, "הגם את, ברוטוס?" בחצי גיחוך חצי אכזבה. אחרי שהוא הסתובב על מנת לתת לנו מעט זמן לבד, שכן הוא קנאי לחיבוקיה של אישתו בדיוק כמו שאני לאישתי שלי. על כן, כשחשב שהיא עומדת לחבק אותי, הוא בדרך כלל, מעדיף להסתובב על מנת שלא יתנפל על המחבק, שבמקרה זה, זה אני, הבן שלו אז בכלל, להימנע להימנע להימנע.

כמו שהייתי לאישתי שלי, אני נזכר במה ששמעתי, בזה שהיא מתה... דמעות שוב מציפות את עיניי, אבל אני לא נותן להן לרדת. יהיה להן, לדמעות המרגיזות הללו, זמן מאוחר יותר. אחרי שאני אראה את מקום מנוחתה האחרון של אישתי, כי אני חייב לראותו, אני חייב לראות כדי שאבין את מה שקרה; כדי שאוכל לעכל את זה, אני חושב לעצמי.

אני נוגע בגופי, מנסה למצוא בו חבלות, מהמכות שחטפתי מהמנוול ההוא, דומיניק, המתאבד המטומטם, אבל משום מה, זה כאילו כל המכות שחטפתי היו כלא היו, אני שואל את אבא שלי, שוב, "כמה זמן אני פה?"

שוב שתיקה, אני מתחיל להתעצבן, דופק על המיטה שלי, עם האגרוף הקמוץ שלי, שיניי חורקות בחוזקה, בתוך פי. הדפיקה שלי על המיטה היא ששוברת את אימי, כי היא פותחת את פיה ואומרת, "את-ה פ-ה של-וש-ה ימ-ים," אני פוער את עיניי, לא מבין.

"רק שלושה ימים?" אני מכווץ את מצחי, לא מבין דבר. "אז מה קרה לכל המכות שחטפתי מהמניאק ההוא?" אני ממהר לשאול.

"אה, זה..." עונה לי דון אלברטו, "אני ריפאתי אותך... ברפואה סיני-ת." הוא אומר עם חצי חיוך, שנמחק כל כך מהר שאני כמעט מאמין שדמיינתי אותו. כמעט. אף על פי שיש משהו שאומר לי שהוא מסתיר ממני משהו, אבל אין לי כוח להתעמק בסוגייה הזו, אני עייף מדי מהחיים.

הדמעות המרגיזות ההן, שוב באות לביקור, אך פעם נוספת אני בולע אותן, נושם נשימה עמוקה, מרים את מבטי אל דון אלברטו, פעם נוספת, מתרומם מהמיטה לישיבה קצרצרה ולאחר מכן אני מתרומם לחלוטין ממנה. אני נעמד במלוא קומתי, מצמצם עליו את עיניי ושואל אותו, "אני רוצה לראות את המקום, בו היא נפלה... תיקח אותי לשם, בבקשה?"

הוא מהנהן אליי פעם אחת ואומר, בחיוך שהפעם נשאר, "מיד כשתצליח ללכת בכוחות עצמך." הוא פונה לדלת פותח אותה ויוצא החוצה.

"היי, חכה שניה!" אני קורא אחריו, לוקח צעד אחד קדימה... זה אפילו לא ממש צעד, אני בסך הכל מנתק רגל אחת מהרצפה... "וואו!" אני קורא בקול, כשאני מרגיש את עצמי מתחיל ליפול קדימה.

תודה לאל שאבא שלי נמצא לידי, כיוון שתוך שניה הוא עוזר לי להתרומם בחזרה על רגליי, מאזן אותי עם זרועו האחת מאחורי גבי, בעוד שהשניה תופסת בי, מקדימה, "היי..." הוא אומר לי, מחייך חצי חיוך, "תיזהר, יא וויילדי* נראה לי שאתה צריך להתאמן שוב על איך ללכת... בלי ליפול." הוא מסיים עם ציחקוק קטנטן.

אני מנסה להשתחרר ממנו כועס רק בשביל לשקוע לרצפה, פעם נוספת, הפעם אחורה במקום קדימה. "אוף," אני ממלמל תחת שפמי, "מתי התפקוד יחזור לרגליים המחורבנות האלה?"

התכוונתי לומר את זה לעצמי, בשקט הכי מירבי שיש, אבל אבי שומע את דבריי, מכיוון שהוא אומר, "ייקח לך קצת זמן... אחרי הכל, היית ישן במשך שלושה ימים שלמים. אז מטבע הדברים, שזה ייקח לך זמן מה, לחזור לתפקוד מלא," במילמול חרישי משלו.

"אז תביאו לי כיסא גלגלים," אני דורש, לא אכפת לי להיות מוגבל לכיסא גלגלים, כל עוד אוכל לראות את המקום בו מגי שלי נפלה, אני חושב לעצמי, בכוונה נמנע מהמילה מוות שיהיה, איכשהו קשור לשמה, גם אם זה רק במחשבותיי... "קשה לי להאמין שהיא מתה," אני ממלמל במילמול שקט כל כך.

אבל האבא התימהוני של מגי איכשהו עדיין יכול לשמוע, כי הוא ממהר לענות למילמוליי, גם אם זה ממרחק, "אבל היא אכן, מתה; לא נשאר מהגופה שלה דבר ושלא תעז לקרוא לי שקרן." הוא מסיים בנהמה.

"לא אמרתי כלום!" אני מתגונן מיד. אף על פי, שכן חשבתי את זה, אבל איך הוא יכול לדעת מה חשבתי או, לא חשבתי? אני חושב לעצמי, בטוח שהוא לא ישמע דבר.

אבל, אז הוא פתאום מסתובב, חוזר בחזרה לחדר, מתקרב עד אל מול האף שלי, אך אני מסרב להירתע ולוחש לי, "אבל חשבת את זה!" אני כל כך מופתע, שאני פוסע צעד אחד אחורה, אבל למזלי הרב המיטה נמצאת היישר מאחוריי, ככה שהוא לא זכה לראות את ישבני פוגש ברצפה.

אני כולי בהלם, לא מבין יותר דבר, אתה יכול לשמוע את מחשבותיי? אני שואל אותו במחשבות, אבל אין לי מושג מה הייתה תשובתו, בגלל שלפתע אני כל כך עייף שישר איך שאני ממצמץ בעיניי אפילו לחצי שניה, אני כבר שקוע בשינה עמוקה.

כשהדבר האחרון שאני שומע, זה את המילה, "תישן," מהדהדת בראשי.

~~מגי~~

שלשוה וחצי ימים לפני כן:

אני מתעוררת כשאני שומעת את ליאון צועק בקול רם, "מגי, תתעוררי!" ומנער את גופי. מיד אני מתיישבת, מביטה סביבי בניסיון לאתר את פניו של אהובי. אבל ללא הצלחה, שרידי החלום שחלמתי, או, לחצר דיוק הסיוט, עדיין ממלאים כל חלקה טובה במוחי.

עד שאני חשה במגע ידו על לָחְיִי, רק אז עיניי מצליחות להתמקד בפניו. אני מביטה בפניו היפות והמודאגות, מבינה שזה באמת היה רק חלום, מגמגמת, "ז-ה הי-ה רק חל-ו-ם?" מתחילה לבכות, בעודי מדברת, אני שומעת בראשי את אבי מדבר.

אני רואה את ליאון מתקרב אל פניי כשאבי אומר לי, הסיטי את מחשבותיו למקום אחר. בקול פוקד. אחרת את עוד עלולה לגרום לו לחשוד באמת

אני נרתעת אחורה, ממצמצת בעיניי, מרגישה כאילו התעוררתי מחלום בהקיץ, ממלמלת לו, לאבי, "בסדר, בסדר." אני פתאום מרגישה את ידו הקפואה של ליאון על מצחי הבוער.

הוא שואל אותי, "מגי? את בסדר, יפה שלי?" הוא מיד ממשיך ושואל, "מגי, בבקשה, תביטי בי... אני כאן, יפה שלי... אני כ-"

אני מחליטה על דרך פעולה, מחייכת לעצמי ומנשקת את שפתיו הטעימות של ליאון. לאחר נשיקה ממיסת עצמות שהוא מחזיר לי, אני מתנתקת ממנו, לוקחת נשימה עמוקה ואומרת, "אני יודעת שאתה כאן, אהובי... אבל אני רוצה כרגע, יותר מעשים ופחות דיבורים." בעודי מביטה לו עמוק בעיניו הפעורות, אני מבינה שאת הנשיקה אני הובלתי, הדבר עושה אותי כה מאושרת, שאני מחייכת חיוך גדול ואמיתי.

אך כעבור שניות ספורות בלבד, פניי נופלות, מכיוון שאני רואה את פניו של ליאון מתכרכמות, אני שואלת את עצמי, מה קרה לו, כשהוא אומר לי, בקול קטנטן ומתנצל, "אז... את סולחת לי?" ואני מבינה מיד שהוא נזכר במה שקרה אמש.

אני מיד מנידה בראשי לשלילה ושואלת אותו, "למה שתבקש ממני שאסלח לך?" בפנים מכורכמות, מיד ממשיכה ואומרת, "אני זו שצריכה לבקש ממך סליחה, אני זו, שעדיין מסתירה ממך סוד... אבל, לצערי הרב אין ביכולתי לומר לך אותו... אז, אני באמת באמת מקווה שאתה תסלח לי, על כך." אני מתרוממת מהמיטה בתנועה זורמת יחידה, נכנסת לחדר האמבטיה המרווח שלי, משאירה את הדלת לא נעולה, בתקווה שהוא ייכנס ויבוא בעקבותיי, פנימה.

הוא כמובן לא מאכזב אותי, נכנס פנימה עם חיוך זומם, שנמחק במהירות ברגע שהוא רואה אותי מביטה בו, מעבר לכתפי, המיים במקלחת, כבר זורמים על כל גופי. הוא מביט בי בחזרה בעיניים בוערות, חיוך מאיר את פניו אני שואלת את עצמי, למה הוא מחכה? הוא בולע את רוקו פעם פעמיים שלוש פעמים, כשפתאום, הוא הופך למכונה חסרת סבלנות, הוא קורע את בגדיו לגזרים, מראה לי עד כמה הוא להוט אליי.

הוא נכנס למקלחת במהירות שיא ממש, תופס בי ומנשק את כל כולי, מכף רגל ועד ראש, כולל כל החלקים האינטימיים ביותר והנעימים ביותר, של גופי. אני ישר נאנחת ונאנקת, מראה לו בתמורה, כמה אני בעצמי להוטה אליו, אל חדירתו.

מיותר לציין כי אני והוא, לא יוצאים מהמקלחת הזו במשך זמן רב מאוד לאחר מכן, כשאחר כך, אחרי שהכול נגמר, אני והוא חוזרים למיטה הוא שוכב על חזי, בעודי מציירת לו ציורים על גבו העירום והחסון ומשחקת בשערותיו. אני מחליטה לדבר ואומרת לו בטון מתנצל, "אני אוהבת אותך, ליאון... אני לא אומרת את זה מספיק, אבל אני באמת באמת אוהבת אותך!" אבל אז אני מרגישה את עיניי עולות על גדותיהן מדמעות, אני ממצמצת בעיניי בניסיון לגרום להן להיעלם, אך הדמעות מתפרצות החוצה.

אני שמה לב שהוא הבחין בבכיי, כשהוא מרים את ראשו מעל חזי ומביט בי בעיניים כואבות ומשתתפות, שואל אותי, "למה את בוכה?"

אני מסרבת שהוא יבחין בצער שמציף את גופי, כמו שהים מציף את החוף בשעת הגאות. "אנ-י לא ב-וכה," אני אומרת לו, אך כשאני רואה אותו מכווץ את מצחו, כלא מאמין לי, אני מכווצת אותו בחזרה, מרימה גבה ואומרת, "אנ-י באמ-ת לא בוכ-ה." אחר כך, אני מנופפת בידי על עיניי, עושה הצגה גדולה מכך שנכנס לי משהו לעין, פותחת את עיני האחת, בעזרת אצבע ואגודל בכוח, אומרת לו, "תנשוף..." הוא אוסף הרבה אוויר לריאותיו ונושף לתוך עיני, באופן ממוקד מטרה. אבל אז גם עיני השניה דומעת, אני פותחת את שתי עיניי בעזרת אצבע ואגודל, בכל עין פוערת אותן בכוח ואומרת לו, "תנשוף." הוא מניד בראשו פותח את פיו, מנסה לומר משהו אבל אני מסובבת אותו בכוח על גבו, מתיישבת על בטנו, מקרבת את פניי אל פניו, פותחת פעם נוספת את עיניי בעזרת אצבע ואגודל בכל עין ובקול רועד, קוראת, "ת-נש-וף! ע-כשי-ו!" הוא אוסף אותי חזק אליו, מחבק את גופי הרועד.

הוא לוחש לי, באוזן, "את יכולה לבכות... שה, שה..." הוא מלטף את גבי העירום, בעודי מתייפחת הפעם בקול רם, בזמן שהוא לוחש לי, "זה בסדר... אני כאן... אני כאן..."

"אל תיפרד ממני!" אני שומעת את עצמי פתאום לוחשת לו "לא משנה מה, תמיד תמיד תחשוב עליי ותאהב אותי... בבקשה!" אני תופסת בכרית שמתחת לראשו, ומטיחה אותה אחורה על המזרן, בכוח, "כי אני אמות אם אאבד את אהבתך."

"מתי? מה? מי? ל - למה שבכלל תחשבי שאני אפרד ממך? תגידי את האמת, האם אבא שלך הרעיל אותך נגדי?" אני פוערת את עיניי לרווחה ומנידה בראשי לשלילה, ברגע שאני שומעת את השערתו, "אל תתני לי את זה, כששנינו יודעים שהוא לא סובל אותי."

"כן, אני יודעת שהוא לא סובל אותך, אבל האמת היא שהוא לא דיבר איתי עלייך... נשבעת לך! ואתה יודע, יותר מכל אחד אחר, שאני לא נשבעת... לאף אחד, על שום דבר." אני אומרת לו, מביטה עמוק לתוך עיניו מראה לו את האמת שבדבריי.

הוא מקמט את מצחו קלות בדאגה וצער, מביט בעיניי ואומר לי, "אני מבין, אבל אז למה את בוכה, למה ביקשת שאומר לך שלא אפרד ממך ולמה ביקשת שאשמור את אהבתי למענך ושתמיד אחשוב עלייך?" אני פותחת את פי, לוקחת אוויר פנימה נושפת אותו החוצה, נאנחת. אבל אז, אני שומעת את אבי מדבר.

אסור לך לומר לו מילה, הוא אומר לי, מורה לי לי, או שתסיטי אותו ממחשבותיו, או שאני אתערב.

"אני יודעת שאסור לי," אני אומרת, בוהה באוויר, "אבל יא בויה*, בבקשה, הוא בעלי."

אני פתאום שומעת בראשי, את המילים,  הש... נאוואם!* ואני מתמוטטת אל המיטה מתחתיי, על ליאון.

אני שומעת עדיין הכל מסביבי, אבל ללא יכולת להגיב, אני שומעת את ליאון קורא אליי בבקשה שאתעורר, שאגיב... אך, לצערי פקודתו של האלפא חזקה יותר מכל מילה של כל אחד אחר. אני על גבול השינה, כשפתאום, אני שומעת את קולו של דומיניק.

אני מנסה להתעורר על עצמי, אבל הפקודה... הפקודה הארורה של אבא שלי, היא פשוט מונעת ממני תזוזה.

אני שומעת אותו צועק, "אני רוצה לראות את מגי!" לליאון.

"תשכח מזה!" אני שומעת את ליאון אומר לו.

"תן לי לראות אותה!" הוא דורש מליאון, אז אני שומעת את הדלת נפתחת בחוזקה, אני מסיקה מכך, שדומיניק דחף את הדלת על ליאון.

"לא!" אני שומעת את ליאון נוהם. "אתה לפה לא נכנס!"

"תן לי לראות אותה, מיד!" אני שומעת את ליאון צוחק, צחוק מריר.

"חה, יש לך חוצפה, לבוא לפה, ולדרוש לראות את אישתי אחרי מה שעשית לה, בפעם שעברה שראית אותה!" אני שומעת את ליאון אומר לדומיניק.

"אני פאקינג אחנוק אותך, אם לא תיתן לי לראות אותה!" אני שומעת מיד לאחר מכן, את דומיניק מאיים על ליאון.

"אני רוצה לראות אותך מתקרב אל בתי, כל עוד היא תחת קורת הגג שלי." אני פתאום שומעת נהמה נמוכה, אני מבינה שזו אימי.

"חה," דומיניק צוחק, מיד ממשיך ושואל אותה, "את ואיזה צבא, תעצרו אותי מלהיכנס פנימה?"

"היא והצבא הזה!" אני שומעת את אבי אומר, בנהמה חרישית.

אני שומעת מישהו מעיף מישהו אחר אל תוך החדר ואז נשמעת מכה על אחד מעמודיי האפיריון של המיטה, ואנקה של 'אומפף!' אני מזהה את קולו של בעלי, הוא זה שחטף את המכה ההיא מעמודיי האפיריון. אני מרגישה דמעה חומקת לה, מעיני השמאלית.

"תישאר שם," המנוול הזה, דומיניק אומר לבעלי. לאחר מכן, הוא פונה אל מיטתי ואני מרגישה משקל גוף של מישהו מתיישב לצידי.

"אל ת-יג-ע בה!" אני שומעת את ליאון נוהם על דומיניק, כאשר מתוך ובגלל הכאב, קולו נקטע במקומות מוזרים.

"תסתום את הפה שלך," הוא נוהם עליו בחזרה, אבל ממנו זה נשמע ממש כמו, צבוע שנוהם ומצחקק בשיגעון. הוא מפחיד אותי, הוא השתגע לחלוטין, אין לי מושג מה הוא מתכנן לעשות לי, אבל יש לי הרגשה לא טובה... לא טובה בכלל.

"ד-ון א-לבר-ט-ו!" אני שומעת את ליאון מנסה לקרוא לו, אבל אף על פי שקולו חלש מאוד, אני בטוחה שאבי ישמע אותו.

"אני כאן, אני כאן!" הוא דופק על הדלת הנעולה.

ידעתי שהוא ישמע אותו. אני חושבת לעצמי.

אבל אז אני שומעת את ליאון אומר לאבי, "למ-ה את-ה לא פ-ור-ץ את הדל-ת הז-א-ת?" קולו חלש כמו של חתול קטן שפצוע ולא יכול לזוז... אני בטוחה במאת האחוזים, שכך בדיוק הוא מרגיש, אם אכן, הוא התמודד מול דומיניק. דומיניק חזק, אפילו אני יודעת את זה, אני שראיתי אותו גדל להיות הגבר שהוא עכשיו.

מעט לאחר מכן, אני מרגישה את עצמי נעטפת עם השמיכה שלי ומושלכת בחוסר זהירות על כתף חסונה, אבל מיד שומעת לחישה, "תחזיקי חזק אהובה, זה הולך לכאוב." מלווה בציחקוק מטורף של דומיניק.

אני שומעת מישהו נוחת על ברכיו... את אבא שלי, צועק, "תחזור הנה מיד. ותחזיר לנו את הבת שלי."

כשמיד לאחר מה שנדמה כמו נפילה אינסופית אני שומעת את בעלי צועק "לא!" ומבינה, לפי האוויר שחולף על פניי שדומיניק קפץ מהחלון בקומה השלישית, אל מוות בטוח, איתי... על כתפו.

אני שומעת את עצמותיי נשברות, את גופי מתרסק על המרפסת התחתונה של הבית שלי, של בית הוריי...

מעט לאחר מכן, אני רואה אור לבן בוהק מסביבי, אני הולכת אליו, גופי מרגיש כאילו הוא נצלה על האש, כאילו והושלכתי אל תוך מדורה בוערת.

אני שואלת את עצמי, מה, אני מתה? אך היחיד שעונה לי, הוא דומיניק, הוא אומר לי שוב באותו ציחקוק מטורף...

"כן!"

אוי לי ואבוי לחיי... כנראה שהם בכל זאת מתו!

טוב אז אל תמהרו לכעוס יותר מדי, מכיוון, שיש לי אליכם הפתעה... אבל זה כבר לפרק הבא!

ביי ביי ולהתראות בקרוב מאוד!