בפרק הקודם:

והיא אכן שומעת, כי היא מחזירה לו במחשבותיה, ששש... אבל תודה! עייף וחסר כוחות שניות לפני שהיא נרדמת. הוא נשאר מחוץ לחדר עוד כמה זמן, מופתע עד עמקי נשמתו, מכמה היא כבר מתקדמת, בתהליך השינוי.

טוב... אזזז... מה אתן/ם אומרות/ים? יש צורך בכללים? או, לא?

טוב, אתן/ם יודעות/ים מה? אני אכתוב אותם פעם אחרונה, אבל אם בפעם הבאה, שוב תשכחו אותם אני אחזור עליהם כ-ל פרק.

1. לא לשכוח ללחוץ על הכוכב למטה.
2. לא לשכוח להגיב.
3: מילים ופירושן ייכתבו בתחילת הפרק, או שתזכרו אותן או שתחזרו למעלה.
4. שיר, כשיהיה לפעמים, (כל פרק!) שמו ייכתב פה, נא להקשיב לו.

שם השיר הפעם: Wamdue Project - King Of My Castle (1997)

* נפחצ'ואילי זיבי = ניפחת לי את הזין במרוקאית.
* איי מאעליק = אה אפשר לחשוב
* יא חנפוסה כבירה = יא ילדה גדולה
* אינאח'יל דז'בובוקום = שימחקו כל הדורות במרוקאית.
* יא טמאטמא = יא עגבניה בטריפולטאית... או, בתרגום חופשי, יא טיפשונת.
* באב האד = ראש גדול כזה שמתנדנד על גוף של חיה, בדרך כלל...

וכעת, לפרק:

חצי שנה לאחר מכן:

**ליאון**

"אני אוהב אותה, כל כך..." אני אומר לאימי, כשהיא מתקשרת אליי לשאול לשלומי, מגי נמצאת כרגע בבית הוריה. עברנו לפני קצת יותר מארבעה חודשים לבית משלנו, אבל אחד שיחסית קרוב לבית הוריה. ככה שאני מרגיש חופשי לדבר עם הרמקול, "אני באמת אוהב אותה, אבל היא מסתירה ממני דברים. אני יודע שהיא מסתירה ממני דברים."

"נפחצ'ואילי זיבי*," היא אומרת לי, ממשיכה מיד לאחר מכן, "ואתה? אתה סיפרת לה על מה שאתה עושה? הא? לא! נכון? אז איך אתה יכול להיות כזה צבוע?" אני בולע רוק, בעודה ממשיכה להטיף לי, "אני רוצה לראות אותך, אוזר אומץ ומספר לה, שאתה ראש המאפיה של ישראל! נו... בוא נראה אותך עושה את זה... אחר כך, תהיה לך זכות להתלונן עליה." אני שומע אותה, נושפת אוויר בעצבים.

"אב-" אני מנסה.

אבל, היא ממהרת לקטוע אותי, צועקת כאילו ממרחק, כך אני מבין שהיא שמה אותי על רמקול, "בלי אבלים! א-"

"היי..." אני עוצר אותה באמצע, לפני שתמשיך להטיף לי מוסר, שואל אותה, "תגידי, יא מאמא, למה אני על רמקול?" אני מצמצם את עיניי וממשיך לשאול, בטון עייף, "מי שם, איתך?"

"שלום בן," אני שומע את קולו של אבי מהצד השני של הטלפון.

"שלום אחיין," גם קול דודי, שמעון, נשמע מיד אחריו, מה שאומר לי, שגם האחיות האחים והדודנים שלי שם, גם כן.

אני אומר, בקול רם וברור, " שלום, אחיותיי, אחיי ודודניי."

כולם עונים במקהלה, רעשנית במיוחד, "שלום ליאון!" אני נאנח.

"את מוכנה להסביר לי, יא מאמא, למה הזמנת את כל המשפחה לשמוע את השיחה בינינו?" אני שואל אותה, בקול שדורש תשובה.

"איי מאעליק," אבא שלי אומר, "אפשר לחשוב, מה כבר קרה." ואני יכול לדמיין אותו מנופף בידיו ופותח את עיניו לרווחה בעודו מדבר.

"אתה יודע איך הבן שלך," אומר לו, דוד שמעון, "עקשן עם הראש בקיר... הוא לא יספר לה, אף על פי שימשיך להאשים אותה, בחוסר אמון, כלפיו." הוא נאנח.

"כל הבנים והבנות שלי הם אותו הדבר," אימי אומרת, נשמעת כמי שבא לה לשבור לי לבנה על הראש. מיד ממשיכה וממלמלת, "אין לי מושג ממי הם קיבלו את זה," כשהיא יודעת טוב מאוד שממי שקיבלנו את 'זה', זו היא.

"די די..." אומר לה אבי, "את יודעת יותר טוב מכולנו, שזה מגיע מהצד שלך של המשפחה!" הוא ממשיך ושואל אותי, "מתי אתה חוזר הביתה?"

"חודשיים שלושה..." אני אומר לו בהתחמקות.

"אני לא מוכן שתברח מהמחויבויות שלך!" הוא מזהיר אותי, "אני רוצה אותך, פה בשבוע הבא!" הוא ממשיך, מדגיש את המילה פה, כדי להראות לי, שהוא מתכוון לזה שאהיה שם, בשר ודם.

"אב-" אני מנסה לומר לו, שאין שום סיכוי שאגיע לשם, תוך כזה זמן קצר.

"אחרת אני מגיע לשם! ואם אגיע לשם, אתה יודע מה יקרה!" כמובן שאני יודע... אם הוא יגיע הנה, לא רק שהוא יספר למגי את האמת, הוא גם ישים אותה ואת עצמו בסכנה; סכנה שאני ממש אבל, ממש לא מוכן שיביא על ראשה של אישתי, או שייקח על עצמו שלא לדבר בכלל, על מה שזה יעשה ליחסים ביני ובין מגי.

"לא!" אני קורא בקול רם, בלי להיות מודע לכך שמגי חזרה הביתה, ושומעת כל מילה, "אתה יודע מה זה יעשה לחברה של המשפחה ואתה יודע אפילו יותר מזה איזו צרה תפיל על ראשה של מגי, כל הפאקינג מאפיה תבוא אחריה!"

היא שואפת אוויר בחדות, גורמת לי להסתובב אליה, אחורה ולראות את פניה מחווירות, "למה שהפאקינג מאפיה תבוא אחריי?" היא שואלת אותי, בקול רועד. היא כבר יודעת, או לפחות מנחשת את הסיבה לכך.

אבל היא מחייבת אותי לענות לה על כך, כדי לשמוע את זה משפתיי שלי. "אויש שיט," אומר אבי, בולע את רוקו, כל כך בקול שאפשר ממש לשמוע זאת. הוא כמובן זיהה את קולה של מגי. "טוב תנתקי," הוא אומר לאימי, "נראה לי שעדיף שזה יהיה ביניהם." אז אימי מאחלת לי בהצלחה וכך גם כל שאר המשפחה, לאחר כמה טרונויות והתנגדויות, לאחר מכן שומעים צליל ניתוק.

אני מנסה לחייך אל אישתי, אבל היא מפנה את פניה ממני, מסתובבת לחדר הארונות, מחליפה בגדים, מפנה אליי את מחצית פניה, מדברת אליי מעבר לכתף שלה ואומרת, "דבר! דבר, כי אני רוצה לשמוע את זה נאמר, משפתייך!"

אני מתקרב אליה מאחור, עוטף את גופה הרועד, בזרועותיי, אומר, "אני מצטער, לא רציתי שתגלי... לא ככה-"

"ולא בכלל!" היא קוטעת דברי, מסתובבת בין זרועותיי בחדות כזו, שהיא מתנתקת מבניהן, במהירות רבה מדי.

"לא נ-" אני מתחיל, אבל עוצר באמצע המילה, כשאני שומע את הנהמה הגרונית שנפלטת מבין שפתיה של אישתי ורואה את הגבה המתרוממת שלה. אני נאנח בכבדות ומודה, "נכון."

היא שואפת אוויר בחדות, פותחת את פיה ואומרת, בעוד דמעות כבר ממלאות את עיניה הכחולות, שפתיה רועדות "ואתה עוד מאשים אותי שאני לא כנה איתך. איך הייתי אמורה להיות איתך כנה? הא? איך... כשהייתה לי הרגשה חזקה כזאת, כבר לפני חמישה חודשים, שאתה מסתיר ממני משהו." היא שואלת אחר כך, שוב מפנה לי את גבה, מתפשטת במהירות, גורמת לי לרצות את הגוף המהמם שלה, אבל בידיעה מלאה שלא אעז לעשות את הצעד הזה; לפחות לא כל עוד הסיפור הזה תלוי לו כך מעל ראשינו. היא מסתובבת בחדר הארונות, עירומה כביום היוולדה, לוקחת לעצמה את בגדיה ונכנסת בחזרה לחדר השינה ומשם לאמבטיה, כשאני בעקבותיה. "נו," היא אומרת, "דבר!" מביטה בי, דרך המראה שתלויה על הקיר מול הדלת, זו מראת גוף ארוכה, ללא שום קישוט מיותר, בדיוק כמו ששנינו אוהבים.

אני פותח את פי, רק שדבר לא יוצא החוצה, קולי מסרב לצאת. אני מנסה שוב, "א-" אבל זה כל מה שיוצא משם.

"דבר!" היא צועקת, גורמת לקפוץ במקומי, היא מחזיקה את ראשה, ביד אחת, על רקותיה. היא מעסה אותן, עם אצבע ואגודל, עוצמת את עיניה, כנגד הכאב ראש שמתחיל להתפתח לה שם, בעודה חוזרת ואומרת, דרך שיניים חשוקות, "דבר כבר, אחרת אני נשבעת לך, אני אקח את הכל... את כל הדברים שלי ואחזור הביתה..." אני מקמט את מצחי, לא ברור לי, על איזה בית מדובר, אז היא עוברת לישיבה בתוך האמבטיה, שכבר התמלאה בינתיים במים חצי קרים, חצי חמים ומבהירה, "לבית הוריי!"

"את לא הולכת לשום מקום!" אני קורא בקול רם, מיד ממשיך ואומר, "זה הבית שלך!" כאילו לא מספיק, שהיא הולכת לשם כל יום ומבלה שם את זמנה עם דומיניק, עכשיו היא גם רוצה לחזור לשם לתמיד? אני שואל את עצמי. אבל לה אני רק אומר כשאני מתקרב לאמבטיה, אחרי לקיחת נשימה עמוקה ושיחרורה, "תקשיבי, מגס-" אני מתחיל.

אך נקטע בגסות ובחדות, "אל תקרא לי ככה! לא מגיע לך לקרוא לי בכינוי ההוא, לפחות לא עד שתסביר לי, הכל!" את המילים שהדגישה, עשתה זאת דרך שיניה החשוקות בחוזקה.

"טוב, בסדר..." אני אומר לה, מרים את ידיי על מנת שתירגע, שתראה שאני לא מתכוון לתקוף או משהו. היא נושפת ארוכות, מתרווחת באמבטיה, מוסיפה קצף אמבטיה, למים החמימים מינוס ומפעילה את הג'קוזי. ככה שעכשיו המים בפנים - בתוך האמבט/ג'קוזי, מתחילים להתערבל במהירות ותוך שניות, כל המים מלאים בבועות סבון קטנטנות, צפופות, בריח וניל פטצ'ולי. היא שואפת שאיפה עמוקה מהריח המהמם של הקצף אמבט, מרימה את ראשה ומביטה בי, מחכה למוצא פי.

"נו קדימה, תתחיל מההתחלה!" היא מרימה את רגלה האחת, בחצי חיוך ומתחילה לסבן את גופה.

אני מצמצם עליה את עיניי, מהדק את אצבעותיי לאגרופים הדוקים ואת לסתי בחוזקה ומתחיל לדבר, דרך שיניים חשוקות. בקושי שם לב למה שיוצא מתוך פי, מרוב הצורך לעצור בעצמי מלקפוץ לג'קוזי, לקחת אותה בין זרועותיי ולחדור אליה, חזק ועמוק. "אני מצטער שלא סיפרתי לך על זה קודם, אבל אני ראש המאפיה של ישראל. זהו!"

רק אחרי שאני שומע את נשיפתה ההמומה, נרשם במוחי, מה שיצא מבין שפתיי. אני חוסם את פניי עם ידיי ועוצם את עיניי, מוכן למכה שתגיע, כשאני שומע אותה נעמדת. "זהו?" היא שואלת, "זהו?!" היא חוזרת על השאלה, שלאט לאט הופכת לאמירה, "זהו!" אני שומע אותה יוצאת מהחדר, מצפה למכה בעורפי או באחוריי. אבל כאשר שום דבר לא מגיע, אני פוקח את עיניי ומציץ מבין אצבעותיי.

אני מקמט את מצחי, כשאני רואה שהיא כבר לא בתוך חדר האמבטיה. אני קורא לה "מגי?" פונה החוצה מחדר האמבטיה, כאשר... בום! פניי נתקלות בדלת הסגורה, אני שומע אותה מצחקקת ברשעות מהצד השני של הדלת.

אני פותח את הדלת בחוזקה ומתחיל לרדוף אחריה, בכל רחבי הבית, בעודה עירומה. "לא תתפוס אותי... ולא תתפוס אותי!" היא מתגרה בי, בעודה סוגרת לי בפרצוף את הדלתות של החדרים בהם היא עוברת, אני מנסה להימנע מלקבל עוד מכות בפנים ובאף, אבל זה כמו להימנע מלנשום לנצח, מכיוון שהיא סוגרת את הדלת בדיוק כשאני מנסה להציץ ולראות לאן היא הולכת...

כך זה נמשך עוד ועוד, אני רודף אחריה, חוטף מכות בפנים ובאף, והיא מצחקקת כל פעם שזה קורה. עד שנמאס לי, והפעם הבאה שהדלת באה לכיווני אני מושך אותה אליי, בחוזקה ומכיוון שהדלת המסויימת הזו, דלת המטבח, היא דלת דו צדדית, אני גורם למגי לעוף מהמומנטום היישר עליי, קורא בקול קונדסי ומתנגן, "תפסתי אותך!" היא מצחקקת, אך אז היא מתחילה להכות אותי על חזי חזק, לאט לאט, המכות נחלשות. אבל זרועותיי נותרות סביבה, בצורה איתנה, עד שהיא מתעייפת.

בעודה קוראת, בקול חזק, "איך יכולת?!" ממשיכה ומתייפחת, "איך יכולת לסכן אותנו ככה?! איך יכולת לסכן אותי, ככה?! איך.יכולת???" בסופו של דבר, היא נרגעת, מתנשמת ומתנשפת, תופסת לי חזק בחולצה, עם יד קמוצה לאגרוף.

היא מושכת את ראשי אליה, אך אני מניד בראשי לשלילה ואומר לה, "אם תנשקי אותי עכשיו, זהו... אני אשכב איתך, כאן ועכשיו, כי אני גם ככה מתאפק לעשות את הדבר הנכון; כלומר, לתת לך לשפוך את ליבך, את חששותיך, את כאבך ואת כל מה שיושב על ליבך... ואת פאקינג עירומה... ויותר מזה, חלקלקה מהאמבטיה שעשית לפני פחות מחמש דקות. אז תחשבי טוב טוב אם את סלחת לי, על שהסתרתי ממך, שאני ראש הפאקינג מאפיה של ישראל, או שאת עדיין כועסת, כי אני ממש... אבל ממש מחזיק את עצמי חזק פה!"

היא מביטה בי בעיניים מצועפות, מלאות בדמעות, שזולגות על לחייה בשתיקה ואומרת, "אני סולחת לך, אבל רק שיהיה לך ברור, אני לא שוכחת ושתדע, שזה הולך לחזור לנשוך אותך בתחת, חזק!" אחר כך, היא פעם נוספת מקרבת את פניי אל שלה מניחה את מצחה על מצחי ואומרת, בחצי חיוך מעט עצוב, "עכשיו, למה אתה מחכה? אני מחכה רק לך."

"אוה, תודה לאל!" אני קורא בקול, מרים אותה אל בין זרועותיי, בתנוחת כלה. לוקח אותה לחדר ובינתיים מתנפל על שפתיה, אומר לה, "אני אוהב אותך, מגס, אוהב אותך יותר מאת חיי שלי... את היא החיים שלי ואני אמות אם יקרה לך משהו... אבל את חייבת להבין, אני לא מתכוון לצאת מהמאפ-" היא מנידה בראשה לשלילה, משתיקה אותי, עם אצבע על שפתיי. אני משכיב אותה על המיטה, מביט בה, מתפשט במהירות ועולה על המיטה ועליה, נשכב בין רגליה.

"אני יודעת," היא אומרת, "אני יודעת שאת לא מתכוון לפרוש משם... לכן בדיוק אמרתי לך, שזה הולך לחזור לנשוך אותך בתחת... חזק! והתכוונתי לזה." היא מרימה את חלק גופה העליון בזווית, כמסמנת לי לקום או אולי להסתובב על גבי. אחרי שאני מסתובב על גבי היא מתיישבת עליי, נושקת לי על שפתיי, משתהה.

"מה יש?" אני שואל אותה. היא מנידה בראשה לשלילה, לא אומרת דבר.

"תעשה איתי אהבה..." היא מבקשת. אני מקמט את מצחי, לא מבין למה היא מבקשת ממני, כשזה מה שהתכוונתי לעשות מלכתחילה.

"למה את מבקשת," אני שואל אותה, "יא חנפוסה כבירה*!" היא מחייכת למשמע הכינוי. אני מרגיש שאני חייב לשאול אותה, אז אני פשוט עושה זאת, "איך את יודעת את השפה שלי כל כך טוב?"

"אוקיי," היא מתחילה, "אז ככה, תראה... אתה יודע שסבא רבא וסבתא רבתא שלי משני הצדדים, הגיעו לפה ממרוקו, נכון?" אני מהנהן והיא ממשיכה, "אז הם היו מדברים תמיד במרוקאית, אבל אז כשהם פגשו איזה זוג טריפולטאים, הם ניסו לדבר איתם באותה השפה... יענו, בערבית שלהם, אבל אתה יודע יותר טוב ממני, אפילו, שהערבית הטריפולטאית והערבית המרוקאית הן לא כל כך דומות... נכון?"

"כן, זה נכון... נו, אז מה הם עשו?" אני שואל והיא מחייכת.

אחר כך, היא יורדת מהמיטה, עדיין עירומה, בעודה מתהלכת בחדר שלנו ואני נשען אחורה על הכריות, נהנה מהנוף המדהים של גופה הזז באלגנטיות חושנית, לא מתאמצת. מרגיש בגופי -ובעיקר בחלק מסויים מאוד בגופי- מתקשה ככל שאני מביט בה זזה, כשהיא פתאום ממשיכה לדבר, "אז מה שהם עשו זה, שהם למדו את הניואנסים של הערבית הטריפולטאית, עד שהם ידעו לדבר בה מושלם... ואז כשהם חזרו להיפגש עם הזוג ההוא, שבינתיים המשיך הלאה בטיול לכל רחבי הארץ, הם יכלו לדבר איתם כאילו היו אחד מהם."

"אוקיי, אבל זה לא מסביר איך את יודעת את השפה..." אני אומר לה, בחיוך.

"אה, טוב, אני מדברת בשתי השפות באופן מושלם כאילו שחייתי שם כל חיי, מאז שאני זוכרת את עצמי." אני מקמט את מצחי, לא מבין. "אממ," היא אומרת כשהיא רואה את ההבעה על פניי, "אנחנו מדברים את שתי השפות במשפחתי, מאז המקרה ההוא..." ומגלגלת את עיניה.

"אהה..." אני עושה צליל שאומר שהבנתי, שכן סופסוף ירד האסימון. מיד אחר כך, אני ממשיך ואומר, "אז רק כדי שאבין, כן? את מדברת את השפה שלי ומבינה כל מילה ממנה, בגלל שאתם מדברים בשלושה שפות שונות של ערבית?" היא מקמטת את מצחה-שלה, הפעם. שכן הפעם, זהו תורה לא להבין. "אחרי הכל," אני מתחיל, "אני שמעתי את אביך ואת אימך, מדברים בשפה הערבית המרוקאית, בשפה הערבית הטריפולטאית ובשפה הערבית הערבית... כלומר בשפה הערבית שהיא מקובלת בכל השפות הערביות..."

"אממ... כן," היא אומרת לי, מהנהנת בראשה לחיוב. אחר כך, היא חוזרת לכיוון המיטה מטפסת עליה כמו לביאה אמיתית, תופסת לי את הרגליים וממשיכה לטפס הלאה הלאה. עד שהיא מתיישבת בדיוק על האיבר שלי שכבר זקור כל כך, שזה ממש כואב.

"אוה, יופי..." אני פולט מבין שפתיים שפתאום הפכו יבשות. אני מלקק את שפתיי, גורם לה ללקק את שלה, שניות לפני שאנחנו מתנפלים אחד על השניה, "אוה, שאלוקים יעזור לי, כמה את צרה!" אני קורא אליה בקול רם.

"כבר אמרתי לך," היא מחזירה לי, " זה לא שאני צרה... אוה, אלוהים ישמו-" היא נקטעת בחדות כשאני מרים את אגני מעלה אל תוך התנועה שלה מטה, פוגש אותה באמצע. "-זה שאתה כל כך גדול..." היא מצליחה בסופו של דבר להשלים.

"לא, יפה שלי... לא... זה שאני גדול ואת צרה, בעת ובעונה אחת." אני מחליט להתפשר על גם וגם.

"אוף, טוב לא אכפת לי כבר מי מה!" היא אומרת לי, "אני רק רוצה לגמור!" היא נוהמת את המילה האחרונה.

"עדיין לא!" אני מזהיר אותה. אני מתרומם מהמיטה כך שעכשיו אני יושב, אוחז בה חזק מרים ומוריד אותה עליי, חזק ועמוק, אומר לה, "רק עוד קצת... תחזיקי את זה רק עוד קצת!"

"אוה אלוהים תעזור לי! אני לא יכולה להחזיק יותר מעמד!" היא מנידה בראשה לשלילה, בפראות, תופסת לי בגב וחורטת בי שריטות נוספות, דבר שמצית בי את הרצון לגמור.

אני שואג, "תגמרי! עכשיו!" היא צורחת לי באוזן, בעוד אני מתעוור מעוצמת הגמירה, שואג את המילה, "מגי!"

"אוה, ליאו!" אני מרגיש אותה, מתמוטטת, אל בין זרועותיי, בעוד אני בעצמי מתמוטט אחורה על הכריות, מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה.

אני פוקח עיניים, לאחר שכבר החזרתי לעצמי, לפחות למראית עין את נשימתי, מביט בתקרה של מיטת האפיריון שלנו ושואל אותה, "מגס, תגידי, מה דעתך להפסיק עם הגלולות?" בעודי מלטף את גבה, הלוך וחזור, עוד ועוד, פעם אחר פעם.

היא מתרוממת מעליי, מביטה בעיניי, שואלת אותי, "ואז אתה תשתמש בקונדומים?"

"את רוצה שאשתמש בקונדומים?" אני מוריד את עיניי אליה ושואל אותה.

"כן!" היא עונה לי.

"למה?" אני שואל אותה, מרגיש כמו מתוך אינסטינקט, שהיא הולכת לשקר לי.

אבל אז היא אומרת משהו שמפתיע אותי בכנותו, "אני עדיין לא רוצה להיכנס להריון, אני רוצה עוד קצת זמן עם בעלי, לבד!" את המילה האחרונה היא מגרגרת, מלטפת את חזי, עם אצבעותיה הארוכות והדקות.

"אבל אם ככה," אני ממשיך להתעקש ושואל, "אז למה שתרצי להפסיק עם הגלולות? מה? זה לא יותר פשוט להישאר איתן?"

"זה בהחלט יותר פשוט," היא עונה לי, אבל אז ממשיכה, "אבל נמאס לי מהן, הן גורמות לי להתנפח, הן עושות לי כאבי ראש של אלוהים, כל פעם שאני בטעות שוכחת לקחת אחת בזמן," היא מונה את הסיבות על ידה, לבסוף אומרת, "ואם כל זה לא מספיק, אני מעולם לא הרגשתי אותך, דרך קונדום ואני ממש... אבל ממש רוצה!"

"אל תוסיפי מילה," אני אומר לה ומחייך, מיד ממשיך ומדבר, בעודי תופס את מותניה ברכושניות מגוננת, "אישתי רוצה דבר מה; איזה גבר אהיה, אם לא אמלא את מבוקשה?" בהיתממות. בעודה מחייכת בחזרה אליי, אני לוחש לה, באוזן, "אין לך פה קונדומים במקרה, נכון?" מצמצם עין אחת, מעקם את שפתיי ודוחף את אגני לכיוונה, כמראה לה שאני כבר מוכן לסיבוב נוסף.

"מה? כבר?" היא פוערת את עיניה, מזיזה את אגנה על מנת לבדוק, אבל אני עוצר אותה על המקום, מקמט את מצחי בכעס מעושה.

אני שואל אותה, "מה את עושה?" בעוד היא מחייכת חצי חיוך, שמתרחב כשאני נאנק, כאשר היא לוחצת את קירותיה הפנימיים על האיבר שלי, אשר עדיין נמצא בתוכה.

היא ממצמצת בעיניה, במהירות, אומרת לי, התמימות נשפכת ממנה, "מה? מי? אני? אני לא עושה כלום!" פתאום היא מצחקקת, ציחקוק שהופך במהירות לצחוק גדול, עמוק, אחד שמגיע היישר מהלב.

אני מחייך אליה, כמעט נאנק פעם נוספת, מהרעידות שהצחוק שלה גורם לי לחוות על האיבר שלי. אני מבקש ממנה, "או שתביאי לי קונדום ומהר, או שבבקשה, תקומי ממני! כי אני הולך לקחת אותך, פעם נוספת עם או בלי קונדום, בעוד... שלוש....שתיים.. אחת!"

~~מגי~~

אני ממהרת להושיט את ידי אל המגירה של השידה הקטנה, לצד המיטה, פותחת אותה, במהירות כזו שהיא נעקרת ממקומה, היא נשארת תלויה בתוך כף ידי. הוא מצחקק, עוזר לי להכניס אותה בחזרה פנימה, בעודי לוקחת את חבילת הקונדומים מתוך המגירה, פותחת אותה במהירות וביעילות וכשהוא מגיע לאחת, יש קונדום אחד מוכן מחוץ לעטיפה שלו, שאני מנפנפת מול פניו.

"את מוכנה לרדת ממני, על מנת שאוכל לשים אותו?" אני מחליטה לעשות לו דווקא, אז אני מנידה בראשי לשלילה. הוא מקמט את מצחו, מעקם את פיו להבעה לא מרוצה בעליל וכשאני מצחקקת, הוא מחליט לנסות לדגדג אותי... החלטה גרועה מאוד... אני לא נוטה לדיגדוגים.

אבל הוא, כן... "אני מצטערת..." אני אומרת לו, הוא מקמט את מצחו, לא מבין למה אני מתנצלת.

עד שהוא מתחיל לצחוק בקול רם, עד כדי כך שקולו עולה אוקטבות במהירות כזו שהוא מגיע לקול צווחני תוך שניות... בעוד אני? אני מצחקקת לי ברשעות בראותי אותו מתפתל על המיטה, "די, די... די!" הוא ממלמל בין ציחקוק לציחקוק.

"אה אה... לא כל כך מהר..." אני אומרת, תופסת אותו שוב כשהוא מנסה לברוח, "אתה לא הולך לשום מקום." אני אומרת לו, מחייכת חיוך רחב ומרושע, שמראה את שיניי.

"לא, נו... בבקשה, די!" הוא מבקש ממני כשהוא רואה את אצבעותיי פעם נוספת מתקרבות אל צדדיו, על מנת להשית עליו סבב נוסף של סבל מדגדג.

"אז אל תנסה את זה יותר אף פעם!" אני מזהירה אותו, "אחרת..." אני נותנת לאצבעותיי להבריש את צדדיו, הוא קופץ במקומו, מרים את ידיו אל על.

הוא נכנע מהר מדי, "בסדר, בסדר... לא אעשה זאת יותר... אני נכנע, אני נכנע... בבקשה, בבקשה... די!"

"אוף, טוב... נו!" אני אומרת לו, מסירה את ידיי מהחלקים שהכי מדגדגים לו. אני מושכת בכתפיי, כשהוא מביט בי כמו מסכן, בפרצוף של כלב עזוב ואומרת לו, "מה יש? כואב לך משהו?"

הוא מצמצם עליי את עיניו, אבל אז מתרומם מהמיטה לישיבה, תופס את הקונדום, ומלביש אותו במהירות, במומחיות וביעילות, על איברו שעדיין זקור כמו תורן. אחר כך הוא תופס במותניי, מרים אותי ומושיב אותי ישירות על איברו, בעודו קורא בקול רם, "אוה כן! סופסוף!"

"אוה, גאד!" אני עוברת לאנגלית, "אוה, יס... פאק פאק פאק!" אני קוראת, עם כל הנחתה שלי על איברו וכל דחיפה שלו לתוך שלי.

הוא מקפיץ אותי על איברו, כמה פעמים נוספות כאלה, חזקות ועמוקות, עד ש... "אוה מיי פאקינג גאד!" הוא צועק את פורקנו, אבל אני נשארת מאחור.

הוא מרים אותי מעליו, מקפל את הקונדום שעל איברו שכבר לא כל כך זקור, משליך אותו לפח שליד ההדום שלי, שקרוב לצד שלו, יותר מאשר לשלי. מפנה לי את גבו, מתכסה בשמיכה ובלי מילה נוספת, הולך לישון.

"היי!" אני קוראת לו, אבל הוא כבר נרדם. אין בעיה! אני חושבת, אין בעיה! אני הולכת מה זה לנקום בך, על זה!

אני קמה מהמיטה, יוצאת מהחדר, לא משאירה לו פתק על המיטה, הולכת אל חדר הארונות שלי ושל הגבר האידיוט ששוכב במיטה שלי, מתלבשת במהירות. אחר כך, אני לוקחת את המפתחות של הבית ושל האוטו שלו, יוצאת מהבית, נכנסת למכונית ובדרך מתקשרת לדומיניק... אחרי שיחה קצרצרה- שבה אני מבררת את מיקומו, אם הוא לבד ואם הוא יכול לבוא לבית הוריי, לאחר שהוא אומר לי שהוא בדירה שלו- אני לוחצת על הגז ונוסעת בשיא המהירות אל הבית של הוריי, כשאני מגיעה לשם, הוא כבר נוכח במקום, כנראה שהוא בדיוק יצא מהבית של הוריי, על אף השעה המאוחרת.

"אני מצטערת שהתקשרתי אלייך כל כך מאוחר, באמצע הלילה, כשאני יודעת שיש לך מחר משמרת בוקר בבית החולים." הוא מניד בראשו לשלילה, משתיק אותי עם אצבע על הפה.

אחרי שאנחנו נכנסים אל תוך הבית, הוא שואל אותי, "מה קרה?" הוא מחבק אותי, בחיבוק חזק.

"אני לא רוצה לדבר על זה!" אני אומרת לו, מנידה בראשי-שלי לשלילה מיידית.

"טוב, אבל אני באמת לא מבין מה כבר יכול היה לגרום לך להתקשר אליי ועוד בשעה כזו מאוחרת..." אחר כך הוא אומר משהו כל כך מדויק, לפואנטה שאני מתנשפת בהפתעה גמורה, "מה? הוא גמר בלעדייך או משהו?" בעודו מצחקק, הוא פתאום משתתק כשהוא מבין שזה אכן מה שקרה, "אני סתם ניחשתי, אבל בצחוק... את רוצה לומר לי שהוא היה מסוגל לעשות את זה לך?"

אני מקמטת את מצחי בכעס, מנידה בראשי לשלילה ואומרת, "אמרתי לך, שאני לא רוצה לדבר על כך!" אני מתרוממת מהספה עליה הוא הושיב אותי כשנכנסנו לתוך הסלון.

הוא תופס לי בפרק כף היד, מושך אותי בחזרה בחוזקה כזאת שאני נופלת על ברכיו והוא מניח את ידיו מסביבי. אני מניחה את ידיי על זרועותיו, שולפת ציפורניים וחורטת עליהן קווים אדומים ומדממים.

"אאוץ'!" הוא צועק... מעיר בצעקתו את אבא שלי, שממהר לסלון, מביט בשנינו.

הוא מביט בזרועותיו המדממות של דומיניק, שעדיין תופסות אותי במותניים, הוא מצמצם את עיניו על ידיו הנעולות של דומיניק ונוהם, "תשחרר אותה!" בנהמה מתגלגלת כזו, שדומיניק ממהר לשחרר את גופי.

הוא מתרומם מהספה, כמעט מפיל אותי על הרצפה, מהתרוממתו המהירה ורץ לדלת הבית, "חכה שניה, דומיניק!" אני קוראת לו. כשהוא עוצר, אני מתקרבת אליו, סוטרת לו חזק על פניו ואומרת לו, "אל תעז לעשות את זה שוב! האם אני ברורה?" הוא מהנהן במהירות לחיוב ובורח מהבית. אבל לא לפני שהוא מחייך חיוך זדוני משהו, לכיוון הרצפה.

"את יודעת שהוא מתכנן משהו!?" אבא שלי יותר אומר מאשר שואל. אני מהנהנת ומביטה בו בעייפות, הוא נאנח ואומר, "לכי תעלי לחדר שלך, את יודעת איפה הוא, נכון?" מחייך אליי חיוך קטנטן מנחם, אני מהנהנת פעם נוספת ומתקרבת אליו. הוא נותן לי נשיקה במצח, מחבק אותי חיבוק דוב, עוטף אותי בחום האבהי שלו, אומר לי, "לכי... לכי לישון... נטפל בבעל האידיוט שלך, מחר."

"אתה שמעת את זה?" אני שואלת אותו, נבוכה עד עמקי נשמתי, כשהוא מהנהן אני קוברת את פניי בידיי, הוא מצחקק ומניד בראשו.

"אל תדאגי, אני לא אומר לו כלום! זה יהיה התפקיד שלך! אבל זה, שוב, מחר!" הוא אומר לי, מרגיע אך עם זאת, גם מלחיץ בעת ובעונה אחת.

אני נאנחת בקול רם, אומרת לו, "טוב, אבוש לילה טוב!" גוררת את עצמי במעלה מדרגות השיש, אל חדרי שבקומה השניה. הבית שלנו של ההורים שלי, בנוי משלוש קומות לא כולל את המרתף, עם חדר כניסה עצום בגודלו, סלון שני חדרי אוכל; האחד רשמי, השני של המשפחה ומטבח, בקומת הכניסה; אחר כך קומה ראשונה, יש את הסלון של הוריי, את חדר השינה שלהם ושל האורחים; את האמבטיה של הוריי כולל שירותים, המקלחת וחדרי השירותים של האורחים; ולבסוף קומה שניה -שלכל אחד אחר בעולם נחשבת כקומה שלישית- החדר שלי שכולל בתוכו חדר אמבטיה שירותים ומקלחת, חדר ארונות ענקי, מחסן, אולם אירועים קטן, ומרפסת שמקיפה את כל... אבל כל הבית על שתי קומותיו העליונות. אז חדרי הוא החדר הראשון, משמאל למדרגות.

גאד אני כל כך עייפה! אני חושבת לעצמי, אבל יודעת שלא אצליח לעצום אפילו עין. עד הבוקר אני יושבת על המיטה, חושבת מה צריך לעשות כדי לגרום לבעל האידיוט שלי, להבין מה שהוא עשה. כל כך הרבה זמן אני חושבת, שרק באור הראשון שעולה מהחלון, אני מרגישה את עצמי נרדמת. רק בשביל שחמש דקות אחר כך, אני אתעורר בגלל אמא שלי, שנכנסת לחדר בהמולה גדולה, "אוף, יא מאמא לכי, בבקשה, אני מה זה סחוטה, אני יותר שחוטה מסחוטה..." אני מתבדחת.

אבל אמא שלי רק אומרת, "אם את יכולה להתבדח, את יכולה גם לדבר." היא נותנת לי את הטלפון של הבית ומוסיפה, "יש פה איזה מישהו שמחפש אותך." מחייכת חיוך קטנטן וממהרת לצאת מהחדר, אני מקמטת את מצחי ומצמידה את השפופרת לאוזני.

"הלו?" אני אומרת, למי שזה לא יהיה מהצד השני של הקו.

אני שומעת נשיפה חזקה של אוויר, של מישהו, שנשמע כאילו הוקל לו, מיד אחר כך נשמע קולו של הגבר שאני הכי לא רוצה לשמוע ברגע זה. "אוה, תודה לאל! מגי, יש לך מושג כמה זמן חיפשתי אותך? התעוררתי ולא היית לידי... דאגתי לך! כמו מטורף חיפשתי אותך, קודם בבית, אחר כך באורווה ואז אפילו הלכתי אל החבר הדפוק הזה שלך, גומי-ניק." הוא אומר לי, מעוות בכוונה את שמו של דומיניק.

"אה-הא..." אני משמיעה צליל לא מחייב, אבל הוא כבר המשיך הלאה, מתקיף אותי בשאלות.

"למה יצאת מהבית? למה נסעת להורייך? למה התקשרת אל האידיוט ההוא? למה סיפרת לו מה שקרה בינינו? למה את ישנה שם? למה-" אבל לי נמאס, אז אני מרחיקה את השפופרת של הטלפון מהאוזן שלי ומנתקת את השיחה.

לאחר מכן, משליכה את הטלפון, הרחק ממני, על הקיר הרחוק ושומעת את הפיצוח המספק של המכשיר. אני מתרוממת מהמיטה, יוצאת מהחדר ומחליקה מטה על מעקה המדרגות, עד קומת הכניסה. נכנסת למטבח, שם אני מוצאת את אימי, מכינה ארוחת בוקר. אני נותנת לה נשיקה בלחי ואומרת, "בוקר טוב, יא מאמא, אבל אל תתני לו לדבר איתי לעת עתה."

"אינעחיל דז'בובוקום*, מה כבר קרה?" היא מקללת את כל הדורות הבאים ולאחר מכן, שואלת.

אני פוערת עיניים רחבות, אומרת, "וואו, וואו... וואו! מה קרה?" אבל היא מקמטת את מצחה בכעס על ההתחמקות שלי, "אוף... טוב, בסדר!" ואז מופיעות הדמעות הארורות בעיניי, כשאני נזכרת במה שהאידיוט הזה של בעלי עשה לי. אני מספרת לאימי הכל, כל מה שקרה מהרגע שנכנסנו למיטה, ועד לרגע שברחתי ממנה אתמול.

"איי מישימדורה עאליק!" היא מניחה את ידה על לחיה כמשתתפת בצערי, "אני מצטערת על מה שהבעל האידיוט שלך עשה לך, אבל לא היית צריכה לברוח... בטח ובטח שלא להתקשר אל דומיניק."

אני מכווצת את מצחי ושואלת אותה, "למה לא להתקשר לדומיניק? הוא אחרי הכל, חבר ילדות שלי!"

"חמסה חמסה חמסה, על התמימות שלך!" היא אומרת לי, מחייכת בחיבה. ובלי להוסיף מילה בנדון, מסתובבת והולכת לקרוא לאבי לארוחה.

"נו, אבל יא מאמא!?" אני קוראת אחריה.

"השש, יא טמאטמא*!" היא אומרת לי בכעס, אבל אני רק נאנחת בתגובה, מתיישבת לשולחן האוכל של המשפחה ומחכה לאבי ואימי שיבואו.

השולחן ערוך, כרגיל, כמו בכל בוקר, בכל טוב; ישנם ירקות ופירות טריים, כמו כן גם ביצים מכל מיני סוגים: מקושקשות, שלוקות, עין, קשות וסתם חביתה רגילה. יש שם גם כל מיני סוגי לחמים, כמו לדוגמא: פיתות עיראקיות, פיתות רגילות, לחמניות ובגטים. יש שם, כמובן, גם כל מיני סוגים של גבינות, "וואי וואי וואי..."אני ממלמלת לעצמי, "יא וואייליי, מה קרה, כזה שולחן פתחה?"

"את תהיי בשקט!" היא חוזרת ואומרת לי, נותנת לי מכה קטנטנה בעורף, "כל בוקר כשאבא שלך קם, הוא אוהב לראות מבחר... את לא שמת לב לזה, מכיוון שהוא מיתן את הצורך שלו, כל עוד גרת תחת קורת הגג שלנו."

אבא שלי נכנס מנשק את אימי על שפתיה, מתיישב לשולחן ואומר, "היא צודקת לחלוטין. אבל, עכשיו כשאת כבר לא חלק ממשק הבית שלי... אני יכול להרשות לעצמי, מה שאני רוצה!"

"אז אתה מנסה לומר לי, שהפרעתי לך?" אני שואלת אותו, מראה לו פרצוף עצוב, כשמבפנים אני עוד שניה מתפקעת מצחוק.

"כן," הוא עונה לי, מפתיע אותי. וכשאני שניות מלפרוץ בבכי, הוא פתאום מתחיל לצחוק ואומר לי, בין ציחקוק אחד למשנהו, "תפסתי אותך!" מזכיר לי בטעות את ליאון. כשהוא רואה שפניי נפלו, הוא ישר מבין מה עשה, גם בלי שאומר מילה. "אני מצטער..." הוא אומר לי, באנחה, מניח את ידו על ידי בנחמה.

"זה בסדר..." אני עונה לו, נאנחת בעצמי, מסובבת את כף ידי מעלה ולוחצת את ידו-שלו, עם פנים עצובות.

לפתע, 'תוק! תוק! תוק!' מישהו ממש בועט בדלת הכניסה, ואני מרגישה שזה הוא... ואכן, פחות מחצי שניה שומעים אותו צועק, "מגי, תפתחי את הדלת הארורה הזו, אני יודע שאת שם!" אני רואה את אמא שלי מחליפה מבט עם אבי; הוא מהנהן לה, בעוד אני תופסת בזרועו של אבא שלי כמו צבת, ציפורניי שוקעות בבשרו, בזמן שראשי נד לשלילה, כה מהירה שאני בטוחה שאני נראית כמו פאקינג באב האד*.

אני לוחשת להם, "אני לא פה, אני לא פה..." מתרוממת על מנת לברוח לחדרי ומשם לברוח מהחלון, הכל רק לא לראות אותו אני חושבת, ללא ידיעה שאבי, שוב שומע כל מילה.

משהו שבמהירות רבה מדי, מתחוור לי, כשאבי אומר לי, "שבי! את לא זזה לשום מקום, במיוחד לא דרך החלון! את הולכת לראות אותו... יותר מזה, את הולכת לדבר איתו ואפילו הרבה יותר מזה, את הולכת לחזור איתו הביתה! וכן, אני יכול לקרוא את מחשבותייך! וככל הנראה, גם אַתְּ אֶת שלי!" אני פוערת עיניים רחבות, אני משחררת יד אחת מהלפיתה של זרועו ומצביעה על עצמי. "כן," הוא ממשיך ואומר, "את! את יכולה לקרוא את מחשבותיי! ויותר מזה, אפילו את יכולה אף לתקשר איתי במחשבות... כך, שבפעם הבאה שאת חושבת על הסקס שעשית עם הבעל שלך, בבקשה, תוודאי שאני לא בבית." הוא מחייך אליי חיוך מריר, רועד מעט מהגועל שהוא חש.

"אני מכניסה אותו..." אומרת לנו אימי, כששתי דקות מאוחר יותר, נכנס לחדר האוכל, ליאון. פרוע, לא מסודר, נראה כאילו משך בשערותיו יותר פעמים משהיה צריך למשוך, אי פעם. חולצתו מחוץ למכנס שלו, מכופתרת לא נכון בכלל והריצ'רץ' שלו פתוח.

טוב, תודה לאל, שלפחות זכר לסגור את הכפתור של המכנסיים, אני חושבת, מעט ברשעות. אני נאנחת, מתקרבת אליו, אומרת לאבי ולאימי, "בבקשה, תשאירו אותנו לבד," כשהשניים עוזבים את החדר, אני סוגרת את המרחק בינינו, ומוציאה את חולצתו מתוך המכנסיים, משחררת את הכפתורים מהלולאות שלהם, ומכפתרת בחזרה את החולצה. משחררת לאחר מכן, את כפתור המכנס שלו, מכניסה את החולצה כמו שצריך פנימה, בטעות מלטפת את איברו בתהליך, גורמת לו להיאנק. אני מנערת את ראשי על מנת לחזור לתלם, בולעת רוק, לוקחת נשימה עמוקה, "לכל הרוחות," אני מסננת דרך שיניים חשוקות, "עם הריח שלך." יש לו ריח משכר, שמורכב רובו ככולו מליאון, הוא לא שם דאודורנט או אפילו בושם.

אני בולעת את רוקי פעם נוספת, כשהוא פתאום מרים את ידו ומלטף את לחיי, "למה ברחת מהמיטה שלנו, אמש?" הוא שואל אותי, מצנן באחת כל שביב של תשוקה שהייתה לי אליו. אני מושכת בחוזקה את הרוכסן שלו, בלי שיהיה לי אכפת שהוא ללא תחתון, או שאולי ייתפסו מספר שערות ברוכסן הנסגר, מה שאכן קורה והוא קופץ במקומו, צווח, "אאוץ'! לכל הרוחות, מה את מנסה לעשות? לקרוע לי את השערות משם, או אולי את העור?" אחר כך, לאחר שהוא מסדר את השערות הסוררות, הוא מכפתר בחזרה את הכפתור של המכנס ואומר לי, "נו?"

אני ישר עונה לו, "להזכירך, מה עשית לי אתמול?" הוא נראה מבולבל במקצת.

אבל אז עיניו מתבהרות, אני יודעת שהוא הבין על מה אני מדברת כשהוא מושך אותי אליו, אבל אני נותנת לו מכה על היד, להרחיק אותה מגופי. "אבל חשבתי שאת רוצה?"

"רציתי... אתמול!" אני מבהירה לו, "כשהחלטת שכדאי להעניש אותי! שכדאי לך להשתמש בגוף שלי לתענוג שלך ושלך, בלבד! להשתמש בי כמו בפאקינג זונה!" את המילה האחרונה אני צועקת לו, בפנים, בלי שיהיה לי אכפת שאבא שלי ואמא שלי שומעים. אני גם ידעתי שהם אכן שומעים, עכשיו כשאני יודעת שאני יכולה לתקשר עם אבי במחשבות, ידעתי שהוא מרגיש ושומע כל מילה שעוברת לי בראש.

"אה..." זה כל מה שאני מקבלת בתמורה.

"אה?" אני שואלת אותו, אגרופיי קפוצים, מהודקים מהעצבים, לסתי קפוצה גם כן ועיניי מצומצמות. אני ממש יכולה להרגיש את עיניי מהבהבות, אני עוצמת אותן בחוזקה.

וכשאני פוקחת אותן בשנית, אני כבר לא איפה שהייתי, ליאון כבר לא לצידי, בשום כיוון והריח שלו נדמה כלא היה קיים מעולם. אני פונה הצידה, כשאני שומעת צליל של פיצוח ענפים ורק אז, אני שמה לב שאני נמצאת בתוך יער, איך הגעתי לכאן? המחשבה מהדהדת במוחי. כשלפתע אני שמה לב לדבר מה נוסף, אני על ארבע, ללא יכולת להזדקף וחוש הריח שלי התפתח פלאים וכך גם הראייה שלי, ואז אני שוב שומעת את פיצוח הענפים, פתאום מודעת לריח שמתלווה אליו, אה, זה אבא! אני חושבת, מיד נרגעת. אך כשהוא מופיע במלוא הדרו כאריה, אני מתרחקת... או לפחות מנסה, כשאני שמה לב לדבר מוזר ביותר, יש לי זנב, אני מתחילה לרוץ על ארבעותיי במהירות שיא, עד שאני מגיעה לאזור בו יש מעין אגמון כזה, אני מביטה מטה.

אוו מיי פאקינג גאד! אני שונה לחלוטין, מי זה? מה זה? זה לא אני! כל המחשבות האלה עוברות בראשי, בעודי מביטה בפנים של זו שמולי בהשתקפות של המים העומדים של האגמון.

שכן, מה שמשתקף מולי, זו לביאה.

וואי וואי וואי, טוב, אז זה נראה כאילו, היא סוף סוף השתנתה... עכשיו מה קורה בינתיים בבית של הוריה של מגי? איך היא הגיעה לאן שהגיעה? ומה עם ליאון? כל זאת ועוד בהמשך שיבוא...

אה, כן... דרך אגב, רק שתדעו, שבפרק הזה, ישנן חמשת אלפים שלוש מאות תשעים וחמש מילים בסך הכל... סוו ייאי!