בפרק הקודם:

אבל מחוץ לחדר, בינתיים, עומד אביה של מגי, ששמע כל מילה, כל גניחה וכל אנקה שהייתה בחדר, והוא מחייך חיוך רחב, יודע שמפה והלאה הכל הולך לפי התוכנית שלו.

אני לא יודעת מה לעשות האם לחזור על הכללים? כיוון שזה נראה ששכחתם אותם. טוב, אז אני מניחה שאין לי ברירה...

אז הכללים הם:

1. לא לשכוח ללחוץ על הכוכב למטה.
2. לא לשכוח להגיב.
3. שירים שיוכנסו למעלה, שמם ייכתב פה, אנא להקשיב להם.
4. מילים ופירושן, יכתבו למעלה. אפשר לחזור למעלה ולקרוא אותן, ואפשר פשוט לזכור אותן.
בבקשה, אל תשכחו את הכללים האלה, אני לא אוהבת לחזור על עצמי...
סוו, פליז!

*שאווה יא בנת'י? = מה יש בתי? בערבית.

שם השיר הפעם: Jessie J, Ariana Grande, Nicki Minaj - Bang Bang ft. Ariana Grande, Nicki Minaj

וכעת, לפרק:

~~מגי~~

אני מתמתחת בחוזקה, כשאני מתעוררת, מרגישה בגוף הגברי בבירור שעוטף אותי מאחור. אני מסתובבת בין הזרועות החסונות, מביטה בפניו הישנות של בעלי, עד שאני מתחילה להרגיש את זיקפתו הנעמדת לדום מתוח. "מה התעוררת?" אני שואלת, אותו, את האיבר העומד של בעלי.

הוא ישר עונה, "כן, התעוררתי..." הוא מנענע איברו, עושה כאילו הוא מהנהן, ממשיך ואומר, "התעוררתי ואני מוכן לסיבוב נוסף." הוא ישר עולה מעליי, אומר לי, "בוקר טוב, אישתי."

אני מצחקקת ואומרת, "בוקר טוב, בעלי." הוא מחדיר את איברו לתוכי, ואני נאנחת מהנאה צרופה.

"וואו, איך את כל כך צרה?" הוא שואל אותי בחיוך רחב, דוחף את אגנו אל עבר שלי, באיטיות משוועת.

"זה לא שאני כל כך צרה, זה שאתה כל כך גדול!" אני אומרת לו, נאנקת בתשוקה כה גדולה, שאם הוא לא יתחיל לזוז אני הולכת להתחרפן. אני גם אומרת לו זאת.

הוא עונה לי, בתגובה, "אני מצטער, אבל אני שובת היום." הוא מגלגל את אגנו על שלי, ממשיך ואומר, "השביתה הכי טובה בעולם."

"אני רוצה עוד." אני מצליחה לקרוא אליו, בין אנקה לאנחה... "עכשיו!"

"אבל אני נהנה לי," הוא מחייך אליי חיוך זומם.

אני מצמצמת עליו את עיניי ומחליטה לקחת את העניינים לידיים שלי, אני מסתובבת איתו כך שעכשיו אני מעליו, "אוה כן," אני קוראת בקול, "ככה יותר טוב."

"אוה תודה," הוא אומר לי ואני מיד מבינה מה הייתה המזימה שלו. אני נותנת לו מכה קטנה על החזה. "אאוץ'! זה כאב." הוא אומר לי, מתקפל קדימה, גורם לי להיאנק פעם נוספת.

"הוו, תהיה בשקט," אני אומרת לו. "זו הייתה בסך הכל מכה חלשה," אני טוענת.

"אם זה חלש, אני לא רוצה לדעת מה זה חזק." הוא מחזיר לי בתגובה.

אבל, זו באמת הייתה מכה חלשה. אני חושבת לעצמי, הוא על בטוח עושה את עצמו. אני אומרת לעצמי מקמטת את מצחי, אבל מה אם זה לא כך? אני שואלת את עצמי.

"מגי-"

אבל אם זה אכן כך, זה אומר, שאני כבר עוברת את השינוי. אני ממשיכה לחשוב, אבל איך זה ייתכן?

"מגי?-"

אני ממשיכה במחשבות שעוטפות את מוחי במעטפת הדוקה, ללא אפשרות ששום דבר אחר ייכנס. הרי אני יודעת שאין אחד אפילו במשפחה שלי, שעבר את השינוי לפני גיל עשרים וארבע, אז איך ייתכן שאני כבר מתחילה את השינוי? אבל אז אני נזכרת במה שעשיתי לו אתמול. אויש שיט, אני חושבת, שרטתי אותו, עם ציפורניים גדולות מהרגיל.

"מגי!-" הוא קורא באוזן שלי, כל כך חזק, שבא לי להעיף אותו מעליי.

אבל אז אני חושבת, חכו שניה, אני הייתי מעליו לפני פחות משניה, איך הוא עכשיו מעליי? אך למרות זאת, כשאני פותחת את פי יוצא מתוכו קול, שכאילו לא שייך לי, בנהמה שלא ידעתי שאני מסוגלת לה, "מה?"

"אני קורא לך, כבר עשר פעמים." הוא מביט בי בעיניים מכווצות לחרכים ירוקים ושואל, "על מה חשבת ככה, בכזה ריכוז?"

"על כך... שאולי אני כבר בהריון," אני אומרת לו, מזייפת משהו אחר, ברגע האחרון.

הוא מצמצם עליי יותר את עיניו, "אל תשקרי לי," הוא אומר לי ואני מתחילה להיחלץ, מכיוון שאני יודעת שהוא מכיר אותי טוב מספיק על מנת לדעת, אם אני אכן משקרת או לא. אז אני פשוט משתמשת במה שמולי, בגוף שלי ושלו, על מנת להסיח את דעתו מהדיבורים.

אני זזה, מתחתיו, גורמת לו לעצום עיניים ולתת לי את מה שרציתי; את גופו, את נפשו, את נשמתו ואת זרעו, בשיחרור כה חזק, שאני כמעט בוכה. "אוה וואו," אני אומרת אחרי שהכל נגמר.

"אכן כן," הוא עונה לי, "אבל אני לא שכחתי," הוא אומר לי, מחייך חיוך עצוב, מתרומם מעליי ונכנס למקלחת. בדרכו פנימה הוא אומר לי, מעבר לכתפו, "כשתרצי להיות איתי כנה, דברי איתי."

"אב-" אני מתחילה רק כדי להיקטע על ידי הטריקה של דלת האמבטיה, אבל זה רק מדרבן אותי לצאת החוצה מהחדר ולחפש תשובות. אני לוקחת את החולצה שלו מאתמול, לובשת אותה עליי, מכפתרת את כל הכפתורים, עד הסוף. החולצה שלו נראית עליי כמו טוניקה, במקרה הטוב. במקרה הרע, היא נראית כמו חולצה מעט יותר ארוכה ממידותיי. "אני מעולם לא חשבתי שאנחנו כמעט באותו גובה," אני ממלמלת לעצמי, "טוב נו." אני מחליטה פשוט לצאת ככה, איך שאני. וזה בדיוק מה שאני עושה.

אני מחפשת את אבא שלי, כי הוא היחיד שידע להגיד לי מה קורה. אני מוצאת אותו בחדרו, לאחר חיפוש נרחב בכל הבית. אני דופקת על הדלת של חדרו, מציצה פנימה, רואה אותו בפנים קורא ספר. אני שואלת אותו, "אני יכולה להיכנס?" בכעס רב, בעוד הציניות נשפכת ממני.

הוא מניח את הספר שלו, בצד, מרים את עיניו אליי ונאנח אנחה ארוכה, "שאווה יא בנת'י?* מה קרה?" הוא שואל אותי, מעקם את פרצופו לאחד שכולו למוד סבל.

"מה קורה לי?" אני שואלת אותו הפעם, מתחילה לפרט מיד את המרכיבים השונים של מה שעשיתי, עד כה. "אתמול בערב שלפתי ציפורניים ארוכות משלי, היום נהמתי בקול לא שלי." אני אומרת לו, מתהלכת מצד לצד, בתוך החדר, פתאום נזכרת בדבר מה נוסף ומוסיפה, "אה, כן נכון... ואם זה לא מספיק, היום, לפני פחות מעשר דקות, אני הכיתי את הבעל שלי, חזק יותר מאי פעם, כשאני מפעילה כוח מינימלי ביותר. מה.קורה.לי?" את השאלה האחרונה ההיא אני ממש נוהמת.

"אה," אבא שלי אומר, או ליתר דיוק, לוחש, "אני מבין עכשיו מה קרה." הוא ממלמל כמעט לעצמו.

"מה? מה קרה?" אני שואלת, עוד שניה אחת ואני קורעת את השערות שלי מהראש, מרוב המשיכות שלי בהן.

"השינוי שלך מתחיל..." הוא אומר לי, אבל אני מנידה בראשי לשלילה מיידית.

"לא," אני מכחישה את דבריו, בעודי ממשיכה להניד בראשי לשלילה, "לא, לא. לא!" אני ממשיכה ואומרת, תופסת בזעמי את הדבר הראשון שאני רואה וזורקת אותו על הקיר. במקרה, מדובר במחזיק ספרים יפה כזה, אחד עם פֵיָה עליו, אחד האהובים עליי ביותר בבית הזה, הוא נכנס לתוך הקיר ועובר מצידו השני. אני מביטה בחור שעשיתי בפאקינג קיר, מביטה באבי, מחווה על החור בקיר ושואלת, "איך זה ייתכן? אני מעולם לא שמעתי על דבר כזה... מעולם! אף פעם לא היה אחד במשפחה, שהתחיל את השינוי לפני הגיל המיועד... אז, למה אני? למה דווקא אני? למה דווקא עכשיו?"

אני ממשיכה להתהלך מצד לצד, נסערת כל כך. עד שאני מרגישה את מלוא עוצמתו של האלפא, של אבא שלי, שאומר לי, "שבי והירגעי!" אני מיד מתיישבת, על הרצפה, בדיוק במקום בו נעצרתי. הוא מניד בראשו לשלילה, אומר לי, "קומי ושבי על הספה." נאנח אנחה ארוכה נוספת, אחרי שאני עושה כדבריו, הוא ממשיך ושואל, "האם עינייך כבר שינו את צבען?"

אני מנידה בראשי לשלילה, מוסיפה במילים, "לא... למה?"

"בסדר גמור! יופי, זה טוב... זה אומר, שעדיין יש לנו זמן." הוא אומר, שוב כמעט לעצמו.

"אני לא מבינה," אני אומרת לו, מכווצת את מצחי ושואלת, "מה טוב בזה? מה כל כך יופי? מה הזמן קשור? וגם, יש לנו זמן למה? ואיך אני יכולה לשמוע כל מילה שלך, כאילו שאמרת אותה היישר לתוך אוזני בקול רם?" אני מפציצה אותו בשאלות.

"ששש!" הוא מורה לי ואני מיד משתתקת, "קחי נשימה עמוקה," הוא ממשיך, "נקי את מוחך, חישבי טוב טוב על מה שאני הולך לשאול אותך ועני לי רק את האמת." אני מהנהנת פעם אחת והוא שואל, "באיזו שעה נכנסתם לחדר?" אני מכווצת את מצחי, לא מבינה והוא פשוט אומר, "אתמול בערב."

אני פוערת את עיניי לרווחה, מבינה שהוא ידע כל הזמן הזה, שברחנו מהמסיבה מוקדם משהיינו אמורים ללכת. אני ממלמלת בשקט, "בסביבות השעה תשע בערב."

"אה-הא!" הוא אומר, כמי שפתאום הבין משהו. הוא פונה אל התמונה שמאחורי שולחן העבודה שלו, פותח את דלת הסתרים שנמצאת מאחוריה, מכניס את ידו פנימה ומוציא משם ספר. הוא מביט בי ואומר, "אני מבקש ממך לא לומר לאף אחד שאת יודעת שזה פה." אני מהנהנת שלוש פעמים, הוא מהנהן בחזרה פעם אחת, מתקרב ומתיישב לצידי על הספה. הוא מגיש לי את הספר וממשיך, "פה נמצאות הנבואות של המשפחה, מאז ימי הביניים ועד היום, יש שם משהו גם עלייך, אני חושב-" הוא מטה את ראשו הצידה, כמי שלא בטוח בדבר, מסיים באומרו, "אף על פי, שכן כתובה שם שעה, ידוע שרק אלו שהנבואות נכתבו עליהם, ידעו לפענח את הכתוב, על כן אינני בטוח, אם אכן הנבואה שכתובה שם היא עלייך או לא. אני אשאיר אותך לבד, אבל אני מבקש, אל תוציאי את הספר הזה מהחדר. אם תוציאי אפילו דף נייר מהספר, הוא יתפורר וכל הנבואות יאבדו."

"בסדר," אני עונה לו, חושבת לעצמי, אם אי אפשר להוציא דפים, אז אולי אוכל לצלם את הספר, ואז להדפיס את הדפים המצולמים. ללא ידיעה שהוא שומע כל מילה.

אך הוא מפתיע אותי, כשהוא אומר, "לא להדפיס, אבל לצלם את יכולה. כל עוד זה נשמר אצלך בפלאפון, תחת סיסמה. ופשוט אל תשאלי." הוא אומר לי בחיוך צדדי קטנטן, כשהוא מבין שאני רוצה לשאול אותו, איך ידע שאני חשבתי על זה.

אני בכל זאת מנסה, "אב-"

רק בשביל להיקטע על ידי אבי, שאומר, "אל... פשוט אל. אוקיי?" אני בלית ברירה מהנהנת לחיוב. "יופי, פשוט תגידי לספר את שמך המלא, הוא יפתח בעמוד הנכון." הוא אומר לי, שניה לפני שהוא יוצא ומשאיר אותי לבד, עם הספר שנפתח מעצמו ברגע שבו הדלת נסגרת מאחורי אבי.

"וואו..." אני נבהלת, כמעט שומטת את הספר על הרצפה, אני לוקחת את הפלאפון שלי, מכיס החולצה של ליאו, לשם הכנסתי אותו, לאחר שקמתי מהמיטה. "בסדר, ספר הנבואות," אני אומרת לספר, מרגישה מטומטמת שאני בכלל מדברת אל ספר, אבל ממשיכה בכל מקרה, "קוראים לי, מגי (מרגרט) אשרף!" אני אומרת את שמי בקול ברור וצלול.

איך שאני מסיימת לומר את שמי, הספר מדפדף את עצמו לעמוד הנכון, בראש העמוד, רשום שמי והשעה תשע ושתי דקות. והספר מקריא לי, כאילו לתוך המוח את המילים שנכתבות על הדף, כלומר בעודו מקריא:

'ביום חתונתה של האחת,
יתחיל מחזור חדש של לביאות...
לביאות חזקות יותר,
מהירות יותר והרבה הרבה יותר טובות.

כך, יתחיל מסעה של האחת,
כעבור שלוש עשרה שנים, ייפגשו השניים בשנית...
אהבה תהיה הגורם המפריד,
אך אותה אהבה, תהיה גם הגורם המחבר.

אבל, ישנה מילת אזהרה,
מלחמת חורמה תפרוץ...
במידה והאהבה תפרידם בפעם השניה,
ובמידה ואכן כך יהיה, ילדיהם יהיו אלה שיסבלו

אבל, ישנה תקווה...
והתקווה טמונה,
באהבה!'

"וואי, אימאל'ה! מה זה?" עכשיו אני באמת שומטת את הספר על הרצפה אבל, הוא ממשיך ומדקלם במוחי את המילים הכתובות, פעם אחר פעם שוב ושוב מההתחלה ועד הסוף, כאילו כדי לוודא שאזכור כל מילה ומילה. כך, שבלית ברירה אחרת וכאילו שכפאו עליי זאת, אני פשוט חוזרת על המילים הכתובות בעצמי, פעם אחר פעם שוב ושוב מההתחלה ועד הסוף, כמו הדיקלום שאני שומעת במוחי.

אבל אז, אחרי שאני מרגישה כאילו שהמילים נחרטו לי במוח כל כך חזק, שאין שום אפשרות בעולם שאשכח אותן, הספר נסגר והדיקלום נעלם, אני מנערת את ראשי כאילו התעוררתי מחלום מוזר מאוד, מביטה על הרצפה אבל הספר כבר לא שם.

אני פונה אל הדלת, פותחת אותה וקוראת, "אבא! בוא מהר!" הוא ממהר פנימה, מביט סביב, רואה שהספר כבר לא שם, מחייך חיוך קטנטן והולך לספה.

הוא מתיישב מולי ואומר, "נו? יש נבואה, נכון?"

אני מתנשמת ומתנשפת, כאילו רצתי בזה הרגע ריצת מרתון של שלושים קילומטר, אני מנסה להרגיע את ליבי הפועם בחוזקה. אך ללא הועיל, אז אני פשוט פותחת את פי ומדקלמת את השורות כמו ששמעתי אותן, מילה במילה.

ברגע שהמילה האחרונה עוזבת את שפתיי רוגע פתאומי עוטף את גופי, אני מקמטת את מצחי קלות בתהיה, אבל זה פתאום נעשה קשה מדי להחזיק את עצמי ישרה וערה. אני שומעת באוזני את קולו של אבי, כאילו ממרחק רב, אומר, "ידעתי שאת האחת... האמת שתשנה את הכל, אבל לעת עתה, תשני! תשני, מכיוון שתצטרכי את כוחותייך לעתיד לבוא!"

אחר כך אני כבר לא זוכרת כלום.

**ליאון**

אני מתעורר במיטתנו, מביט לצידי, רואה את אישתי ישנה, שינה עמוקה. אני מנסה להגיע אל הפלאפון שלי על מנת לבדוק מהי השעה עכשיו, השעה היא כבר שתיים בצהריים. אחרי שיצאתי מהאמבטיה, מצאתי החדר ריק, אז הלכתי לחפש את מגי, אבל איך שיצאתי מהחדר, כדי למצוא אותה נזכרתי במה שהיא עשתה על מנת להסיח את דעתי מהנושא של מה שקרה לה והתרגזתי שוב. החלטתי לחזור לחדר וללכת לישון, עד שהיא תואיל בטובה לחזור בעצמה ולהתנצל, אבל היא פשוט חזרה לישון.

"למה?" אני לוחש לה, כשאני רואה שהיא לא מתעוררת, "למה את מסתירה ממני דברים?" היא זזה בשנתה אבל לא מתעוררת.

בא לי לתפוס אותה ולנער אותה, אך אז אני שם לב לעיגולים השחורים מתחת לעיניה של אישתי, אני נאנח בשקט ולוקח אותה אל בין זרועותיי, מחבק אותה, בשתיקה וחוזר לישון.

בפעם הבאה שאני מתעורר, כבר חשוך בחוץ ואני לבדי במיטה. אני מביט מסביבי בחדר הגדול, בו יש מיטת קינג סייז, כאשר, היישר מולה, ישנו שולחן קפה ושתי שידות, משני צדי המיטה. מצד שמאל של המיטה, ישנה שידת הטואלט של תכשיטיה של מגי ושל האיפור שלה, מתחתיה ישנו הדום תואם לעץ של המיטה. ישנו חדר ארונות מעבר לשולחן, הצמוד למיטה ולידו דלת שמובילה לאמבטיה, ממנה בדיוק יוצאת מגי, אני מחייך כשאני רואה אותה, חיוך שהופך במהירות להבעת כעס.

היא מביטה בי, קולטת את הכעס במבטי מנמיכה את מבטה מטה בתבוסה, מסתובבת וחוזרת לאמבטיה. אני נאנח וקם מהמיטה, נכנס לחדר האמבטיה, רואה אותה, יושבת על השיש של הכיור, היא תמיד מתיישבת שם כדי לצחצח את שיניה, אני לא יודע למה, אבל היא אומרת שזה נוח לה, אז מה אכפת לי. חוץ מזה, זה תמיד מאפשר לי את הגישה להיכנס בין רגליה, המקום הכי נעים בעולם. אז בכלל, מה אכפת לי.

אני מתקרב אליה, נעמד בין רגליה ותופס בפניה, אומר לה, כמעט בלחישה, "בבקשה, דברי איתי."

היא מפנה את פניה ממני, יורקת את המשחה מהפה שלה אל תוך הכיור, מביטה בי בחזרה ואומרת, "אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לגלות לך."

"איפה האמון? הא? איפה האמונה העיוורת שהייתה לך בי... ולי בך?" אני שואל אותה מדגיש את החלק האחרון, בצורה כזאת שתראה לה, שאם היא לא תתחיל לדבר איתי, היא תאבד אותה.

"אבל אני באמת לא יכולה!" היא אומרת לי מתחילה לדמוע, ואני באמת כבר לא יודע מה לעשות, כי אני לא אוהב שהיא בוכה. אבל אני גם לא אוהב שהיא מסתירה ממני דברים.

"טוב," אני נכנע. למול דמעותיה, אין לי באמת ברירה אחרת, "אני לא יכול לצפות בך בוכה ולא לעשות כלום," אני מודה, חושף בפניה את החולשה הגדולה ביותר שלי - הדמעות שלה. "אני פשוט לא יכול," אני חוזר ואומר לה. אף על פי, שאני יודע שאסור לי לפתח את הרושם הזה, שהיא תוכל להשתמש בידע הזה על מנת להסיח את דעתי, יותר אף פעם. אני ראש המאפיה של ישראל, על כן אני חייב לקטוע כל זכר לרגשות כאלה, אבל איתה... לא משנה מה אני עושה, הרגשות שלי גוברים לי על השכל הישר. אני מנער את ראשי, חוזר ומביט בה, אולי כדאי לי לספר לה? אני שואל את עצמי. אבל איך עכשיו אני אספר לה את זה? היא תשמע את המילים מאפיה ותברח לכיוון השני. אבל, מצד שני, אם היא תשמע על זה ממישהו אחר, אוי לי ואבוי לחיי! אני חושב, אז בסופו של דבר, אני מחליט, לעת עתה לשכוח מהבעיות בבית, להתרכז בכאן ועכשיו. להתמודד עם כל בעיה בזמנה שלה.

"אני באמת באמת מצטערת," אני שומע אותה אומרת לי, "אבל אם יכולתי הייתי מספרת, נשבעת לך!" היא אומרת, מבין זרועותיי, שכן איך שאמרתי לה את המילה, 'טוב' היא כאילו התמוטטה אל ביניהן, נשענת עליי עם כל כובד משקלה.

ואני? אני כמו אידיוט מחבק אותה, בניסיון להרגיע את דמעותיה, אומר לה, "אני לא אוהב לראות אותך בוכה, לא אוהב את זה, בכלל! אז יאללה תפסיקי לבכות, בבקשה." אני מביט בפניה הרטובות מהדמעות, היא מושכת את אפה, באופן חמוד שכזה, שקשה לי לכעוס עליה יותר, אז אני פשוט מנשק את שפתיה המלאות.

הנשיקה במהירות הופכת מעדינה למלאת תשוקה ואגרסיבית, אבל אני חייב לאכול משהו, אחרת אני אתמוטט, אז אני קוטע את הנשיקה שמרגישה לי, כמו הייתה קצרה מדי ואומר לה בעודי מתנשם ומתנשף, "אני מת להמשיך עם זה אבל גם את וגם אני צריכים לאכול משהו. אז מה דעתך שנלך למטבח, נראה מה יש לאכול ואז כשנחזור עם השלל נאכל, פה בחדר ומשם נמשיך מאיפה שעצרנו?" אני מסיים בחיוך זומם עם שאלה, שמבהירה לה שיש לזה המשך.

היא מהנהנת במהירות ואומרת, "כן, בבקשה!" בכזו התלהבות שהיא גורמת לי לצחוק. אבל אז היא מחמירה את מבטה אליי ושואלת, "מה מצחיק?"

"את," אני אומר טופח על אפה הסולד, ממשיך מיד כשאני רואה שהיא נעלבת, "ההתנהגות שלך פשוט כל כך מתוקה!" היא מחייכת אליי בביישנות פתאומית, שאני מרגיש כאילו אני חייב לנשק אותה. דבר שאני ממהר לעשות, פעם נוספת רק בשביל שהפעם, היא תקטע את הנשיקה.

היא אומרת רק שתי מילים, "אוכל, רעבה!" אני עושה פנים עצובות אף על פי שאני זה שהציע את זה מלכתחילה. היא מנשקת את שפתיי פעם אחרונה נשיקה קצרצרה, כמעט ניקור ומרחיקה אותי מגופה, קמה מעל השיש ונוחתת על הרצפה, בקפיצה קלילה. לאחר מכן, היא לוקחת את ידי ומושכת אותי אל מחוץ לאמבטיה ומשם, מחוץ לחדר ואומרת, "בוא כבר!" בעודה מצחקקת.

"אני בא, אני בא." אני אומר לה, ממשיך והולך אחריה, אנחנו מגיעים למטבח החשוך, פותחים את המקרר, מוציאים את כל האוכל שנשאר מהחתונה שקרתה כאן רק אתמול, לוקחים את הגלידה שיש במקפיא וחוזרים לחדר, שם אנחנו מניחים הכל על השולחן ואז יושבים לאכול, האחד לצד השניה.

היא נאנחת בקול רם מהטעם הטוב של האוכל ומלקקת את שפתיה, גורמת לי להביט בהן במבט כה מרוכז, שהוא מושך את תשומת ליבה. היא מחייכת ואומרת, "מה?"

אני בקושי מתאפק מלקחת אותה בין זרועותיי, לנשק את החיים שלה ממנה, כשהיא מלקקת פעם נוספת את שפתיה, אז אני אומר לה, "אם לא תפסיקי לעשות את זה ועוד בצורה כל כך פרובוקטיבית, אני מבטיח לך - את לא תאכלי הרבה יותר מזה." עיניי לא סטות משפתיה המלאות והרטובות מהרוק שנשאר עליהן, לאחר שהיא ליקקה אותן קודם לכן.

"בסדר, בסדר." היא אומרת, לוקחת ביס נוסף מהבשר שעל הצלחת שלה, נאנחת פעם נוספת מהטעם של האוכל. אך שניות לאחר מכן, כבר אין לי כוח להתנגד לה יותר, אני תופס את פניה, מנשק את שפתיה הבשרניות ונושך את שפתה התחתונה.

"אני לא יכול יותר איתך," אני אומר לה, מביט בעיניה המצועפות, "את מחרפנת אותי, עם הקולות הקטנים האלה שאת עושה, עם הליקוקים הקטנים האלה של שפתייך. תגידי, מה? מה את מנסה לעשות לי? להשאיר אותי מגורה, עשרים וארבע שבע?" אני לוקח את כף ידה ומניח אותה, על איברי, להראות לה מה שהיא עושה לי. אבל אני לא לוקח בחשבון, את זה שהיא מתחילה ללטף אותו, מעלה מטה. מגרה אותי, עוד יותר ממה שאני כבר מגורה. אני מכניס נשימה עמוקה אבל רועדת פנימה.

אני מנסה להתנהג כראוי, לסיים לאכול ורק אחר כך, להמשיך עם תענוגות הבשרים שלנו, אבל אז אני שומע אותה לוחשת לי, "לעזאזל עם האוכל," שניות לאחר מכן, היא כבר עליי, מושכת ונושכת את החלוק שלי ממני ואת הצוואר והשפתיים.

"אוו וואו," אני אומר, מופתע מעט מהכוח של אישתי, "את ממש חזקה," אני מעיר והיא נעצרת בפתאומיות, מביטה בי בעיניים פעורות. היא מנסה להתרחק ממני, אבל אני מכווץ את מצחי, מושך אותה לכיווני ומרים את ראשה שהורכן, אומר לה, "עכשיו את חייבת לספר לי, מה קורה לך!" בקול מלא נחישות.

"לא!" היא משתחררת מאחיזתי בקלות מפתיעה, אף על פי שניסיתי לאחוז בה ככה, שהאחיזה תהיה הדוקה מספיק שלא תשתחרר, אבל לא מכאיבה.

"מה לא?" אני שואל אותה. ממשיך ואומר, "אבל למ-"

"כי לא!" היא זועמת עליי, בנהמה חייתית אמיתית. מפחידה, אפילו.

אני נרתע ממנה, נבהל, "מה קורה לך?" אני שואל אותה, "את מפחידה... מה זה הנהמה הזו? מאיפה היא הגיעה?" אני מצחקק בקול קטוע, חושש בפעם הראשונה בחיי -לחיי- ועוד מאישתי, שזה פאקינג מגוחך.

"אני מצטערת," היא נושפת אוויר החוצה. אני מביט בה, בכולה, מכף רגל ועד ראש. אגרופיה קמוצים בחוזקה, היא יושבת עליי, פלג גופה העליון עירום. החלוק שהיה עליה, כשיצאה איתי מהחדר, מוקדם יותר, נמצא כעת על מותניה, חושף בפניי את החזה השופע שלה דבר שכאילו קורא לאיבר שלי להיעמד בדום מתוח. אני מנסה להסתיר את הדבר, אבל לצערי הרב, כמו שאמרתי כבר קודם היא יושבת עליי, משמע היא יכולה לחוש בו חזק וברור.

היא מחייכת כשהיא מרגישה בו, נעמד היישר אל בין רגליה ומתיישבת עליו, ישירות. "אוה אלוהים..." היא נאנחת בקול רם, גורמת לי להיאנק, ביחד איתה.

"אני אוהב אותך, מגס," אני אומר לה, מכנה אותה בכינוי שהמצאתי לה, כשעוד הכרתי אותה, "אני אוהב אותך כל כך," אני חוזר ואומר, "אבל את חייבת להתחיל לשתף אותי בדברים," אני מצליח לשחרר בין אנחה לאנקה.

"אני.לא.יכולה.לגלות.לך! אני.באמת.מצטערת," היא אומרת לי, כאילו בנשימה אחת. "עכשיו תשתוק ותעשה איתי אהבה!" היא מוסיפה ואומרת לי.

ואני...? אני לא יכול שלא לעשות כרצונה. אחרי הכל, אני גבר! ואחד שנמצא במיטה, עם אישתו... אישה שהוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו, אני לא מאמין שאני מדבר על עצמי בגוף שלישי אני חושב ומתחיל לצחקק... ציחקוק שבמהרה הופך לאנקה גרונית עמוקה, כשהיא מעלה את עצמה ומורידה בחזרה, בחבטה חזקה... אני מספיק לשאול אותה, "את עדיין על גלולות?"

היא מהנהנת ואומרת, "כן... למה? טוב, לא משנה, עכשיו..." בעודה דוהרת עליי, שוב ושוב, מעלה מטה, הלוך וחזור, עוד ועוד ועוד עד ש... "אוה ליאו!" היא צועקת את אביונה, גורמת לי להיאנק פעם נוספת, אני תופס באגנה מכניס ומוציא את איברי במהירות, הכי מהר שיש לי כדי שאוכל להצטרף אליה, בפורקנה.

אני מכניס את איברי אל תוכה פעם אחרונה, כאשר גופי משתלט עליי ואני זועק, "אוה מגי!" ופורק את מטעני אל תוך רחמה, בפרצים חזקים, מהירים ובעיקר אינסופיים. עוד ועוד התענוג נמשך, עד שהיא מתמוטטת עליי, סחוטה ומסופקת.

"אוה ליאו..." היא מגרגרת, כמו חתולה מרוצה, "וואו..." היא מציירת לי ציורים על החזה. וכך, שנינו נרדמים, שוקעים בחלומות על האיחוד האולטימטיבי שזה עתה חלקנו.

בינתיים, שוב, מחוץ לחדר, עומד אביה של מגי, מצחקק לעצמו בעודו אומר, "יופי... יופי מגי... את פועלת יפה מאוד. אני גאה בך לביאה חזקה שלי!" אני גאה בך, מאוד! הוא שולח לה מחשבה יודע טוב מאוד, שאף על פי, שהיא כבר כמעט ישנה, היא תשמע. למרות, שלא תבין מתוך עייפותה, שהוא מדבר אל תוך מחשבותיה.

והיא אכן שומעת, כי היא מחזירה לו במחשבותיה, ששש... אבל תודה! עייף וחסר כוחות שניות לפני שהיא נרדמת. הוא נשאר מחוץ לחדר עוד כמה זמן, מופתע עד עמקי נשמתו, מכמה היא כבר מתקדמת, בתהליך השינוי.

~~*~~

טא דאם... טוב אזזז... ניחושים, הערות, שאלות, יתקבלו בברכה, בנוגע לשאלות הבאות: על מה לדעתכן/ם השניים מדברים? כלומר, למה הוא אומר שהוא גאה בה? ולמה היא ענתה לו, תודה?
כמה זמן יעבור עד שמגי תשתנה, סופית?
ומה ליאון יעשה, כשיגלה?
ובעיקר, מתי ולמה השניים ייפרדו?
אה, כן... נכון! ומה לכל המלאכים, הנבואה הזו?

טוב, אני אפסיק לחפור לכם... נתראה בפרק הבא! ביי ביי ולהתראות בינתיים!!!