בפרק הקודם:

חולמת על בעלי, חוזרת ואומרת לו, "אני אוהבת אותך." מקווה שישמע וידע, שאהבתי שלו ושלו, בלבד!

טוב, אז אני פשוט אכתוב את ההמשך של הפרק הקודם. נקודה. סוף פסוק! אה, כן... נכון! ויש לי הפתעה קטנטנה, מצטרפת אל רשימת הדמויות שלנו, דמות חדשה... שיש להן נקודות מבט, הכוונה! כך, שאנא מכן/ם, לא לפספס את שמות הדמויות.

__נמרוד__

אני פשוט מאוהב... אני חושב לעצמי, מביט על רומי שלי, בעודה זזה ומתנועעת. אני פאקינג מאוהב! והיא עדיין לא יודעת, לאן אני הולך, כל פעם שיש לי משימה מהמאפיה! ואני מת לספר לה! אבל אני גם מת מפחד שהיא לא תרצה אותי, כשתגלה את האמת. "אבל עדיף שתשמע זאת ממני, מאשר שמישהו אקראי יספר לה..." אני ממלמל לעצמי, בהיסח הדעת, אבל זה היה ברור שהיא תשמע.

היא מפנה את מבטה אליי, מיידית, עיניה מצומצמות ושואלת, "לספר למי מה?" נאנח, מתרומם מהספה עליה ישבתי, מתקרב אליה ואוחז בשתי ידיה. בעדינות הכי הכי גדולה שיש לי, אני משלב את אצבעותיי הגדולות, הגבריות והעבות, באלה שלה העדינות הדקות והנשיות.

לאחר מכן, אני מעביר את אצבעותיה על שפתי, במעין מחווה של כבוד, מרגיש אותה רועדת. מחייך מעט, כשהיא פולטת אנחה קטנה, כשלשוני מציצה החוצה ולוקקת את גב כף ידה האחת.

"היי!" נשמע קולו של ליאון, הוא נשמע לא מרוצה, בעליל.

בדיוק דיברנו על משהו שקשור למועדון, אבל עשינו זאת במעורפל. שכן הוא מכבד את החלטתי, לספר לה בזמן שלי! "ששש." אני נוזף בו, עיניי לא סטות מפניה של אהובת ליבי, מחייך פעם נוספת, כשהאוויר שננשף מבין שפתיי, נוגע בעורה של רומי ושוב, היא רועדת.

היא מחליטה שנמאס לה, מלרעוד תחת מגעי, על כן, מכה על ידיי השלובות בשלה, רומי משתחררת מאחיזתי ומתרחקת ממני, בעודה קוראת אליי, "תפסיק עם זה כבר..." כל אות וכל הברה, מודגשת על ידי מכה וכל הברה והברה, מסוננת דרך שיניים חשוקות.

"אבל מה עשיתי?" אני מיתמם, בטוח שאפילו הבעת פניי, אינה אומרת דבר מלבד תום ותמימות. חושב שאצליח להעמיד פנים, שלא אמרתי קודם, דבר... אבל היא חכמה יותר מזה.

ועם שתי ידיים על מותניה, מצמצמת את עיניה ואומרת לי, "אני יודעת, שאתה מנסה להסיח את דעתי." היא נעצרת לרגע, מנתקת את ידה הימנית מעל מותנה, ומנענעת מול פניי, אצבע מורה בחוזקה ובמהירות, בעודה לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה, "אני יודעת שאתה עושה זאת, אבל גם אם תהרוג אותי, איני מבינה את הסיבה לכך." ידה נוחתת לצידה, על ירכה השופעת, בקול חבטה רם.

"זה בסדר," קולו של ליאון, חותך את הדממה פעם נוספת. הוא מחייך אליי חצי חיוך ואומר לי, "תספר לה..."

"אוקיי," אני פותח את פי ואומר לה, במהירות הרבה ביותר שפי מצליח להפיק, "אני עובד במאפיה של ליאון. לשם אני הולך כל פעם שאני עוזב את בית החולים."

אבל לתגובה שמגיעה, אני לא מוכן בכלל.

/ /רומי\ \

לפני ארבעה וחצי חודשים בערך:

"טוב, אז אני רומי," אני מציגה את עצמי, בפני החולה שלי, "ואתה..." ראשי מורכן כל העת על גיליון החולים של החולה החדש שלי, זה שאבי שלח אותי לטפל בו. "נמרוד הראל..." מרימה את עיניי, מאותו גיליון, רואה שהוא עדיין ישן, בוחנת את גופו הגדול... וואי, אימאל'ה... הוא ענקי. מה זה הגודל הזה? חושבת לעצמי, איך לכל הרוחות, אני אמורה לטפל, בכזה גבר ענקי? פתאום, כאילו הרגיש בעיניי עליו, הוא נע ופוקח את עיניו ואני אומרת, "אוה, התעוררת סופסוף, אדון הראל!" בעודי מחייכת חיוך מתוק.

מיד מחייך חיוך שכבר ראיתי איזה עשרים מיליון פעם על גברים, בעודו סורק אותי, מלמעלה עד למטה, פי מתעקם למבט לא מרוצה בכלל, אך הוא פותח את פיו ואומר לי, "את תהיי אישתי!" בכזו החלטיות, שממוססת את גופי, מבפנים. אני פוערת את עיניי לרווחה, לא מאמינה לדבריו.

אבל אין לי שום כוונה להראות לו את התמוססותי הפנימית. על כן אני מצמצמת את עיניי, לחרכים דקים, מתקרבת אליו בזעם ומניפה את האצבע המורה שלי. מיד נשמע קולי הנוזף, "עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אדון הרא-" רק כדי להיקטע על ידי משיכתו את ידי כלפיו.

הוא לוחש באוזני, "את יכולה לקרוא לי נמרוד..." אני משתנקת מהקרבה המפתיעה, מסמיקה מיידית, מושכת את ידי ממנו, חזק יותר משהוא משך אותי ועפה אחורה.

קוראת, "וואו!" ובמזל שהיה לי, ככל הנראה יותר משכל, נוחתת על ספת האורחים שבחדר. מרימה את ראשי אליו, מביטה בו בזעם כל כך גדול, שבא לי לחנוק אותו. כשאני רואה אותו מרים את ידיו, כחף מפשע שלא עשה דבר, בעודו מחייך חיוך מרוצה מעצמו. פותחת את פי ואומרת לו, "טוב," בעודי מתרוממת מהספה/מיטה, מיישרת את בגדיי, "אדון הראל, אני רואה שאפשר לשחרר אותך, כבר היום!" בעודי מדגישה את שם משפחתו בכוונה, מסתובבת ממנו ופונה אל הדלת.

כשפתאום, נשמע קולו מאחוריי, אומר לי, "חכי, גבירתי האחות!" בטון כל כך נזקק שאיני יכולה לעמוד בו ואני מסתובבת אליו בחזרה ומטה את ראשי בשאלה. הוא פותח את פיו ואומר, "מה עם החבר שלי... זה שהגיע איתי, האם הוא בסדר?" הצורך לדעת נוטף מקולו.

מורידה את ראשי מטה, מתרגשת מאהבתו לגבר שהגיע הנה איתו, אך שעדיין, מבושש להתעורר. עיניי דומעות תוך שניות וכשמרימה את ראשי, מתפלאת כשפוער את עיניו. הדופק שלו תוך שניות מרקיע שחקים וה-Estúpido כלומר, הטיפש מנסה לקום מהמיטה, בזמן שלא זז ממנה, במשך שלושה ימים שלמים. כמובן, נופל על הרצפה הקרה, קופץ מעט כשישבנו החשוף נוגע בה. מיד אני מתקרבת אליו, אומרת לו "נו באמת, נמרוד, אתה לא יכול לצפות לקום על הרגליים, אחרי שלושה ימים של הרדמה עמוקה..." ובטעות נפלט לי שמו הפרטי, אבל איני מבינה זאת עד שכבר מאוחר מדי והוא מביט בי בהפתעה.

אני מביטה בו בחזרה, בשאלה, בעודי מנסה להרימו, בחזרה אל מיטתו, נעצרת מפעולותיי, כששומעת את קולו, אומר לי, "את קראת בשמי הפרטי." מחייך מזווית עיניי חיוך ניצחון.

"אממ מה?" מחליטה לנקוט בגישה של האישה המטומטמת, שלא מבינה כלום מהחיים שלה, אומרת לעצמי, יופי, רומי... יופי! זה בדיוק מה שיגרום לו לכבד אותך. מפנה את פניי הסמוקות ממנו, אני מצליחה להרים אותו בחזרה אל מיטתו, איכשהו. אבל כשהוא תופס בפניי ובעזרת אצבעו מפנה את פניי הסמוקות בחזרה אליו, מעביר בי צמרמורת שלא הכרתי בחיים שלי, פעם נוספת נשלפת אל מולו, אצבעי המורה. פי נפתח ופולט כל כך הרבה שטויות, שקשה לי לעקוב אחרי דבריי שלי, מאחר ומיד כשהוא שומע את המילים, "אין לי אף אחד," הוא מקרב את פניי לעבר שלו, נושק לשפתיי נשיקה, כמוה לא נושקתי מעולם. מיד מתמוססת אל תוך נשיקתו, עוברות בראשי כל כך הרבה מחשבות, כשהעיקרית ביניהן היא, האם זה מה שמרגיש אחד מאוהב? את ההתמוססות הפנימית הזו... זה דבר שלא הרגשתי מעודי, אז אולי זה זה?

אך הוא קוטע את הנשיקה, אומר לי, קולו צרוד משהיה לפני כן, "אני חייב לעצור..." אבל אני פוקחת את עיניי, באיטיות כמו מתוך חלום.

בטעות מעבירה את ידי מעל איברו הזקור, מיד מבינה במה נגעתי, כיוון שהרגשתי אותו, פעם אחת בלבד בחיי, לפני כן. פוערת את עיניי לרווחה, מסמיקה קשות ומתרוממת מעליו, בעודי קוראת, "פאק!" ברגע בו מבינה, מה אמרתי ומה גרמתי לו לרצות לומר לי, אני מפנה את פניי האדומות יותר מעגבניה בשלה, אל עבר שלו, מנידה בראשי בפראות ואומרת לו, "אל תגיד את זה! בבקשה!"

אבל הוא מחייך אליי, חיוך זדוני, אומר לי על אף בקשותיי, "מה לא לומר? 'איתך, בכיף!' כשזה יותר מברור שזה כך?" אני ממהרת אל דלת החדר, נבוכה עד עמקי נשמתי.

משאירה מאחוריי, כמה מילים אחרונות, כדי שידע שחברו לא מת, כמו שזה ברור שחשב בתחילה ומילותיי הן, "החבר שלך, זה שאיתו הגעת, יהיה בסדר גמור, היה לו מזל גדול שהיית שם איתו... אז תנוח דעתך בנוחות, שכן חברך שאף עשן, זה נכון, אבל הוא יחיה!" אפילו לא מעיזה להביט בו, אני בורחת מהחדר במהירות, בעודי שומעת את נשימת הרווחה שלו.

מאז עברו כבר שבוע וחצי והיום, אני מוכנה לקבל את נימי כבן זוגי, אחרי שידולים רבים מספור שלו. הוא סופסוף הצליח לגרום לי להוריד את החומות הגבוהות שבניתי, כשההוא שבעברי פגע בי, בזמן שרק ניסיתי לעשות לו טוב.

"אוה, אני כל כך מאושר!" קורא אליי נימי שלי, כשאני אומרת לו, שאני מוכנה להיות בת זוגו. כבר סיפרתי לו, את הסיפור שגרם לי כל כך להיסגר בפניו, אז הוא אמר לי, שיחכה לי, עד שאסכים לקבלו כבן זוגי. רק אז, יהיה מוכן לעשות את הצעד הבא, להכיר אותי לחברו, ליאון בוזגלו. הוא רק לא יודע, שאני כבר יודעת מי זה ליאון בוזגלו, שכן, אני מטפלת בו, גם כן... חוץ מזה, אני מכירה את ליאון...

אבל עכשיו, זה לא הזמן לחשוב על דברים כאלה! היום צריך לחגוג. אז הוא לוקח אותי למסעדה, על מנת לחגוג קצת באופן אינטימי... אחר כך, ניסע לבית החולים, ו"נכיר" את ליאון.

אני מחייכת אליו, בעודי יושבת במושב הנוסע מלטפת את לחיו ואומרת, "אני אוהבת אותך, נימי שלי." הוא מחייך אליי חצי חיוך, תופס את ידי המלטפת, משלב את אצבעותינו, בגמלניות ומנשק את גב היד שלי.

אז, הוא מוריד את שפתיו מהן ולוחש, "אני אוהב אותך. את הנשמה של חיי, בלעדייך, חיי אינם חיים. אני באמת ובתמים, כל כך כל כך מאושר שהסכמת להיות בת זוגתי... אין דבר שלא אעשה על מנת שאת תרגישי בטוחה וחופשיה," כשאני שומעת את המילים הללו אני מתחילה לדמוע. אבל שותקת, לא אומרת מילה על מנת לא להפסיק את דבריו, יודעת שזה לא בא לו בקלות, לדבר ככה, איתי... אחרי כל מה שעברתי בחיי...

הוא ממשיך ואומר, "אני אמשיך לאהוב אותך, עד סוף ימיי, אבל את תהיי האישה שלי... כמו שאמרתי לך, אז, בפעם הראשונה שנפגשנו, אז בחדר בית החולים שלי, כשראיתי אותך, ישר ידעתי, שאת תהיי אישתי." אומר לי, מזכיר לי בדבריו את אותה פעם ראשונה בה נפגשנו ואת הנשיקה המהממת ההיא שנישק אותי, ממש על ההתחלה ואני מסמיקה. חושבת שהוא מתכוון באופן הפיזי של המילה. מרימה את ידי השנייה על מנת להכותו, כשפותח את פיו פעם אחרונה ואומר, "ולא, אני לא מתכוון במובן הפיזי של המילה," כאילו קרא את מחשבותיי. הוא מחייך חצי חיוך, קטנטן וזדוני, ממשיך ומסיים את דבריו, "אף על פי שאשמח שאחרי החתונה שלנו, זה יקרה גם במובן הפיזי של המילה!"

עיניי נפערות כל כך רחב, שעוד שניה; עוד קצת והן יפלו החוצה... "א- א- א- אתה רוצה להתחתן אי- אי- אי- איתי?" ואני פשוט בוכה, מתפרקת... כי לא ציפיתי שמישהו ירצה לעשות את הצעד הזה, איתי. אני פצועה, מצולקת, גופי מכוער ומעוות, אבל הוא הפך אותו כל כך יפה. הפך אותי יפה בעיניי, שזה הדבר היפה והגדול ביותר שמישהו אי פעם עשה למעני.

"אני חושבת שא- א- א- אני מאוהבת בך יו- יו- יו- יותר משאי פעם חשב- שב- שב- שב- שבתי, שאוכל להיות מ- מ- מ- מאוהבת, בבנאדם א- א- א- אחד..." אני מגמגמת בטירוף, בוכה כמו אני לא יודעת מה וכשהוא מחנה את האוטו, אחרי הנסיעה הארוכה הזו אל בית החולים, מהמסעדה, בה אכלנו אוכל כל כך טעים שאני מה זה רוצה לחזור על החוויה- אכלנו שקשוקה עם ט'ירשי, אצל אפי... מכין השקשוקות הטעימות ביותר בעולם -אני קופצת מהמושב שלי, מנתקת בתהליך את החגורה שלי ושלו ומתנפלת על שפתיו, על פניו ועל גרונו בנשיקות.

כשפתאום, נדלק הרדיו, גורם לי לצחקק על שפתיו. כשהשיר שאני מטורפת עליו לחלוטין, "We Are The World," נשמע ברמקולים המושלמים והמשופצרים של רכב הארבע על ארבע הרשום על שם נמרוד הראל, עובד נאמן במאפיה של ישראל, ששייכת ללא אחר מאשר, ליאון בוזגלו. אני חייבת לספר לו, אני חושבת לעצמי. חייבת לספר לו! פשוט חייבת!

אבל לא עכשיו! בבקשה אלוקים תעזור לי לשמור על הסוד שלי, כמה שיותר זמן! אני מבקשת מאלוקים שבשמיים. אסור שהוא ידע את האמת, לפחות לא עד שהוא יספר את שלו. הוא צריך להיות הראשון לספר לי את האמת שלו, רק אז אספר לו את שלי. כך אמר לי אבי, כשהרשה לי לצאת עם נמרוד, אהוב ליבי היקר.

אז במקום לפתוח את פי ולזמר את מה שאסור לי לזמר, אני מתחילה לשיר עם המילים, מיד כשנגמרת ההקדמה

There comes a time...
When we heed a certain call...
When the world...
Must come together as one.

There are people dying...
Oh, and it's time...
To lend a hand...
To life, The greatest gift of all.

We can't go on...
Pretending day by day...
That someone...
somewhere...
will soon make a change.

We all a part of...
God's great big family...
And the truth's...
You know that love is all we need.

We are the world...
We are the children...
We are the ones,
Who make a brighter day...
so let's start giving.

There's a choice we're making...
We're saving our own lives...
It's true we make a brighter day...
Just you and me!

Oh, send them your heart...
So they know that someone cares...
And their lives...
Will be stronger and free.

As God has shown us...
By turning stones to bread...
And so we all...
Must lend a helping hand.

We are the world...
We are the children...
We are the ones,
who make a brighter day...
So let's start giving.

Oh, there's a choice we're making
We're saving our own lives
It's true we'll make a better day...
Just you and me!

When you're down and out...
There seems no hope at all...
But if you just believe...
There's no way we can fall.

Well, well, well, well let us realize..
Oh, that a change can only come...
When we...
stand together as one...
yeah, yeah, yeah!

We are the world...
We are the children...
We are the ones,
Who make a brighter day...
So let's start giving.

There's a choice we're making...
We're saving our own lives...
It's true we'll make a better day...
Just you and me!

We are the world...
We are the children...
We are the ones,
Who make a brighter day...
So let's start giving.

There's a choice we're making...
We're saving our own lives...
It's true we'll make a better day...
Just you and mee!

We are the world (are the world)
We are the children (are the children)
We are the ones,
Who'll make a brighter day...
so let's start giving (so let's start giving).

There is a choice we're making...
We're saving our own lives...
It's true we'll make a better day...
Just you and me!

All right, let me hear you!

We are the world (we are the world)
We are the children
(Said it, we are the children)
We are the ones,
Who'll make a brighter day...
so let start giving (so let's start giving).

There's a choice we're making...
We're saving our own lives...
It's true we'll make a better day...
Just you and me!

come on now, let me hear you!

We are the world (we are the world)...
We are the children (we are the children)...
We are the ones,
Who'll make a brighter day....
So let's start giving (so let's start giving).

There's a choice we're making...
We're saving our own lives...
It's true we'll make a better day...
Just you and me, yeah!

We are the world (we are the world)...
We are the children (we are the children)...
We are the ones,
Who'll make a brighter day...
so let's start giving (so let's start giving).

There's a choice we're making...
And we're saving our own lives...
It's true we'll make a better day...
Just you and me!

We are the world (are the world)...
We are the children (are the children)...
We are the ones,
Who'll make a brighter day...
So let's start giving (so let's start giving).

There's a choice we're making...
We're saving our own lives...
It's true we'll make a better day...
just you and me!

We are the world...
Are the world (are the world)..
We are the children...
yes sir (are the children)...
We are the ones,
That make a brighter day...
so let's start giving (so let's start giving).

There's a choice we're making...
We're saving our own lives...
It's true we'll make a better day....
Just you and me, ooh-hoo!

We are the world (good God)...
(Are the world)...
We are the children (are the children)...
We are the ones,
That make a brighter day...
So let's start giving.

(All right, do you hear what I'm saying?)
There's a choice we're making...
We're saving our own lives...
It's true we'll make a better day....
Just you and me!

All right, I'll say it again!

We are the world...
We are the children...

ותאמינו או לא, הוא נותן לי לשיר את כל השיר, מתחילתו ועד סופו, עושה רק ואך ורק קולות שניים ומדי פעם, גם שלישיים. וכשהשיר נגמר, אני מתנפלת עליו, שוב ושוב, עם עוד ועוד ועוד ועוד נשיקות. "איי, Dios mio, אימאל'ה! אני לא מאמינה, שנתת לי לסיים לשיר את כל השיר ולא רק שלא הפרעת, אלא גם, הוספת את קול הבריטון העמוק שלך, לסופרן שלי."

הוא מביט בי עם מצח מקומט, "סריטון? סולרן? על מה את לכל המלאכים מדברת?" שואל כלא מבין מילה.

אני פורצת בצחוק מתגלגל, "לא... לא סריטון... ברי-טון. ולא סולרן... סופ-רן." מסבירה לו. בעוד הצחוק בקולי ובעיניי ניכר, ממשיכה ואומרת, חוזרת אל מושבי, תוך כדי ההסבר, "ואלה טונים של קולות... יש סופרן, מצו-סופרן ואלט, אצל נשים; וטנור, בס ובריטון, אצל גברים."

"אממ... אוקיי... אני חייב לדעת איך לכל העזאזלים, את יודעת דברים כמו, טונים של קולות?" הוא מביט בי, מראה לי את הפתעתו על פניו, כשהוא יוצא מהמכונית. אחר כך הוא פותח לי את הדלת כמו הג'נטלמן שהוא, מושיט לי יד ועוזר לי לצאת מהאוטו.

לאחר מכן, ידי עדיין אחוזה בידו, הוא מושך אותי אליו מנשק את שפתיי נשיקה מתוקה ומשתהה, "אני אוהבת אותך," אני ממלמלת על שפתיו.

"אני אוהב אותך!" הוא מחזיר לי. יותר מכריז זאת מכל דבר אחר. הוא אף פעם לא אומר לי 'גם' -או- 'ואני אוהב אותך.' כששאלתי אותו על הסיבה לכך, הוא אמר שזה סתם מפחית מהרגש העצום שיש בתוכו אליי, על כן, הוא אף פעם לא אמר, לא אומר ולא יאמר, 'גם אני אוהב אותך'; או, לחילופין, 'ואני אוהב אותך'.

"ובנוגע לשאלתך," אני נזכרת בה ועונה לו, בעודנו מתחילים לצעוד לעבר הכניסה לבית החולים, "אני די למדתי שירה... כלומר, זימרה ופיתוח קול, כשהייתי בבית ספר יסודי ולאחר מכן, גם בתיכון." מספרת לו, על כל הזמן ההוא בו ביליתי... אם אפשר לקרוא לזה לבלות, בחטיפת מכות בידיים, כל פעם שטעיתי בתו, או במילה אחת לא במקום הנכון.

"אוי, פאק... אני מצטער," הוא אומר לי, עוצר אותנו בהליכתנו אל תוך בית החולים, מביט בעיניי, בעיניים דומעות.

"אל תשתמש במילים כאלה בפניי. בבקשה! חוץ מזה, למה אתה בוכה?" אני ממהרת לחפון את פניו, בין ידיי ולנגב דמעה תועה, "אל תבכה, Mi pequeño tonto..." אומרת לו, קוראת לו, טיפשון קטנטן שלי, מנשקת את דמעותיו, מעיניו.

הוא תופס בידיי, מנשק את פנים כף היד, לאחר מכן, מושך באפו, "אני בסדר..." אומר לי, מחייך אליי חצי חיוך עצוב.

"אבל מהי הסיבה לעצבות הזו, בחיוכך?" אני מחייכת אליו חיוך עצוב, משלי, הוא נוגע בזווית שפתיי, באגודלו וחיוכי, הופך מיד לאחד גדול יותר, אמיתי... מהלב. מפנה את פניי, אל עבר אצבעו ונושקת לה. כשמיד לאחר מכן, תופסת את ידו ונושקת לו, על כל אצבע בנפרד, בעוד עיניי נעצמות וחיוכי עוד על שפתיי.

כשאנחנו נכנסים אל תוך חדרו של ליאון, מצחקקים, המסכן, בדיוק פקח את עיניו, אחרי שינה ארוכה של למעלה משבוע וחצי... מיד ממהר אליו נימי שלי, "אני כל כך שמח שהתעוררת סופסוף." הוא אומר לו, ליאון, מפלבל בעיניו, מספר פעמים, לא מצליח להתמקד בשום דבר. הוא לא יודע שאני זו שמטפלת בו באופן קבוע, בעיקר, מאחר והוא היה ישן, עד עכשיו.

אבל אני ממש ממש מקווה, שהם גם לא יגלו זאת, עד שיגיע הזמן שלי... "מה?" ליאון שואל, מתחיל להיות קצת לחוץ, אני ממהרת ללחוץ על הכפתור שמזמן את האחיות.

מיד נכנסת פנימה, המחליפה שלי, אירנה, ממהרת אל צידו של ליאון. היא מביטה בסימנים החיוניים שלו, רואה שהוא נכנס לסטרס מטורף, כשעיניו לא מצליחות להתמקד בכלום. "תירגע... אדון בוזגלו, תירגע." תופסת בפניו, מטה את ראשו מעט אחורה ופתאום עיניו מעט יותר ממוקדות.

הוא לבסוף מצליח להירגע מספיק, על מנת לחזור ולהירדם; אני מצליחה לנשום, קצת יותר עמוק וכך גם נימי שלי. ליאון נושם מאפו שלו, ללא עזרה של מכונת הלב-ריאה. הוציאו לו גם את הזונדה, מהאף, כדי שכאשר יחזור ויתעורר, כבר יוכל ליזון דרך הפה, לא דרך המכונה.

"עכשיו אני יכול לנשום לרווחה," אני שומעת את נימי שלי ממלמל, לעצמו, אבל גם אליי.

"אני יודעת, שדאגת לו מאוד," אני עונה לו, מלטפת את לחיו, שצמודה אל שלי בעודי יושבת על ברכיו.

"מאוד, זו לא מילה," הוא מחזיר לי, "נורא, זו גם לא מילה, אבל היא יותר קרובה לכמה דאגתי לו." לאחר לקיחת נשימה מהירה של נימי, אומר לי, "טוב, יאללה קומי... צריך לחזור הביתה." אני מתרוממת מעליו, על הדרך מרגישה את ההוכחה לגירויו.

"אני רואה, שמישהו התעורר..." אני מעירה לו, על האיבר הזקור שלו, "אני יודעת שאמרנו שנחכה עד שנתחתן אם נתחתן בכלל, אבל לעת עתה, תן לי לעזור לך." אומרת לו, רואה אותו, מזווית עיניי מניד בראשו לשלילה מיידית.

אבל כשאני מסתובבת אליו על מנת לענות לשלילתו, הוא מושך אותי אליו, לנשיקה עמוקה וארוכה, "אני מת לעשות את זה, ועוד הרבה מאוד דברים, איתך..." מבטיח לי, רואה את העלבון בעיניי, "אבל אם אני גומר, בפעם הראשונה שלי, איתך..." לוחש לי באוזן, "זה יהיה כשאני אהיה עמוק עמוק בתוך החום הלח שלך."

אני מתנשמת בחוזקה ובחוסר יכולת לעשות כל דבר אחר, כששומעת את מילותיו. כולי סמוקה, שואלת, "איך אתה יודע שאני לחה?" ללא יכולת למנוע מהשאלה הזו לפרוץ את מחסום פי, בולעת את רוקי, ממתינה לתשובתו.

"כי את לא מפסיקה לסגור ולהדק את ירכייך, האחת לשניה," הוא עונה לי בחיוך, "אפילו בעודך עומדת," ממשיך ולוחש לי.

"אבל זה יכול להיות גם בגלל שיש לי לשירותים." אני הפעם זו שמחזירה לו, מחייכת אליו חצי חיוך, אבל הוא מביט בעיניי, מניד בראשו.

אומר לי, בחיוך זדוני וחושני לחלוטין, "אז למה אישונייך כל כך רחבים? למה את כה סמוקה?" יותר אומר משואל, הוא מבחין בכל דבר ודבר בי, זה גורם לי להרגיש חשובה ומוערכת, אך גם לחוצה ומפוחדת.

"אתה מפחיד אותי," אני מודה בפניו, אבל הוא נושק לשפתיי ומניד בראשו, פעם נוספת לשלילה.

"אין לך מה לפחד... לא ממני, לא אף פעם." הוא לוחש לי, ממשיך להניד בראשו, "לא ממני... לא אף פעם!" חוזר ואומר, "כי אני לעולם לא אפגע בך. אני נשבע לך, בהן צדקי, שאני לעולם לעולם לא אפגע בך!"

"אל תבטיח דברים, שלא תוכל לקיים," אני אומרת לו, חושבת על הסוד שאני שומרת ממנו.

"אני אבטיח," הוא עונה לי. "ואני אחזור ואומר זאת, שוב ושוב, עד שתקלטי שאני אף פעם, לעולם לא אפגע בך." החלטי עד הסוף.

הוא מביט בעיניי, אני מביטה בעיניו, בחזרה, "אם תדע את מה שאני מסתירה ממך," פותחת את פי ואומרת, "אני בטוחה שכבר לא תוכל לומר זאת, בפה מלא."

"אני יודע," עונה לי, "אני יודע שאת מסתירה ממני משהו... אבל לא משנה מה זה יהיה," הוא ממשיך לומר, אבל אני עוצרת אותו, על ידי הנחת אצבעי על שפתיו.

"אל תאמר עוד דבר," אני אומרת לו, מחליפה את אצבעי בשפתיי.

לאחר שלושה חודשים בערך...

"אוקיי," אומר לי אבי, בטלפון, אחרי עידכון מצב שנתתי לו.

"מה אוקיי?" אני שואלת אותו, המילה הגיעה כמו משום מקום.

"אוקיי, את יכולה לספר לו..." הוא עונה לי, "את יכולה לספר לו, שאת בתי."

אני צווחת מאושר, "מה? באמת? אני באמת באמת יכולה?" שואלת את אבי.

"כן!" הוא אומר, החיוך הגאה נשמע בקולו בבירור. אני ממהרת להתארגן, על מנת לרוץ אל נימי שלי, אומרת לאבי האהוב, ביי אחרון ומנתקת את השיחה.

מגיעה לבית החולים, מודעת היטב לעובדה, שלבושה בבגדי העבודה שלי. כמו גם, לעובדה שששניהם יודעים כבר שאני זו שמשגיחה על ליאון, מאז שהגיע לבית החולים. נזכרת בהפתעה שהייתה על פניו של נימי, כשהוא גילה, שזו אני שעזרה לליאון מההתחלה.

הוא היה כה מופתע לגלות זאת, שהוא אמר מילה כה גסה, שאני הייתי מופתעת מהשפה הגסה בה השתמש מולי. זה קרה, יום אחרי שליאון התעורר בפעם הראשונה, וזה קרה בהפתעה גמורה לשניהם.

"יא ממזרתה... מה את עושה פה, ועוד בבגדי האחות שלך? אל תגידי לי, שאת זו שמטפלת בו. חשבתי שאמרת שאת לא מכירה את החבר הכי טוב שלי." הוא אז אמר לי.

בעוד ליאון, מביט בין שנינו, מעביר את מבטו מאחד לשנייה, מצחו מקומט באי הבנה מורטת עצבים. כשבסופו של דבר, גבה אחת כהה עולה מעלה, בעוד חיוך קטן מתרחב לו, על שפתיו ככל שאני עומדת שם, לא יודעת מה לומר, לשניהם. הוא אומר, בקול נמוך ורגוע, "מה? מה קורה פה, אחי? איך אתה מכיר את האחות הנחמדה שלי? ואיזה סיפור התחיל פה?"

"מה, איזה סיפור?" שואל אותו נימי, "כבר סיפרתי לך על רומי..." אני מכווצת את מצחי, מביטה בעיניו של נימי שלי, הוא מושך בכתפיו, מחייך חיוך מתנצל, שמיד נעלם ואומר לי, "את לא יכולה לצפות ממני, לא לספר לחבר הכי טוב שלי, שיש לי אישה שאני אוהב... נכון?"

עיניי מיד מתרככות, מתקרבת אליו ונושקת לשפתיו, שוקעת בחיבוקו העוטף... כשאני מבחינה מזווית עיני, בליאון שמנסה לסמן לנמרוד, עם ידיו. אני מיד מתנתקת מנימי שלי זועמת על הרמיזה הלא נאותה שלו, מנתקת את אצבעו השלישית מהאגרוף הסגור שלו, כולי סמוקה עד קצה אוזניי, אומרת לו, "שלא תעזו אפילו לחשוב על לדבר על..." אני נעצרת, לא מצליחה להוציא את המילה סקס, מבין שפתיי, מחליטה בסופו של דבר על המילה, "...זה!" מקיפה באצבעי את כל מה שהוא עשה עם שתי ידיו, מספר פעמים.

ליאון מצידו, מתפרץ מצחוק ופותח את פיו, "אז עשיתם את..." הוא נעצר כמוני, אלא שהוא עושה זאת רק על מנת לצחוק עליי, "...זה, כבר?" שואל אותי ישירות.

נימי מיד מתרומם מעל כיסאו, מותח את ידו קדימה ונותן לחברו הטוב ביותר כאפה באחורי ראשו, אומר לו, "תירגע ומהר. אתה והראש המלוכלך שלך." הוא נושף אוויר מאפו, בניסיון להרגיע את זעמו.

אני מתקרבת אל נימי בחיוך, שיאמין שהכל בסדר, אבל ברגע שמגיעה אליו, תופסת באוזנו, באחיזה חזקה, אומרת לו בקול רגוע ושליו, "תתנצל... מיד." מושכת מעט באוזנו, החיוך לא עוזב את שפתיי ולו לשניה אחת.

"בסדר, בסדר!" מיד מרים את ידיו אל על, כנכנע, תוך שניות אומר לליאון, "סליחה, ליאון... זה הגיע לך, אבל אני מצטער על שעשיתי את זה."

"טוב, שיהיה..." ממלמלת, משחררת את אוזנו של נימי שלי, נושקת לו על לחיו, משפשפת לו את האוזן הכואבת, לאט לאט ובעדינות. הוא נאנח בהנאה, כשפתאום אני שומעת את ליאון צוחק בקול ובפראות, מאחוריי. אני פונה להביט בו, תוהה על צחוקו.

אבל הוא רק מצביע לעבר האיבר של נימי, שגדל ותופח ככל שאני נוגעת ומשפשפת את אוזנו של נימי שלי. מושכת את ידי ממנו, כאילו נכוויתי, כולי סמוקה פעם נוספת.

"אוח! לעזאזל..." אני נאנחת, אין לי מושג מה אני עושה, אני רק ניסיתי לעזור לנימי שלי, חושבת לעצמי ותראו מה קרה.

שפתי התחתונה אז רעדה. אך בכוח שאין לי מושג מאיפה הקרצתי, בולעת את ההשפלה ואת הדמעות, איתה. מסתובבת כל כולי אל ליאון, מניפה אל מול עיניו אצבע אחת מורה, אומרת לו, "אוי ואבוי לך, אם אני איכשהו אשמע ותאמין לי, שאשמע," מתחילה ומסיימת את הנושא, עם המשפט הבא, "אל תחשוב, שרק לך יש אנשים, ליאון בוזגלו..." גם לי יש אנשים! אבל את המשפט הזה, אני רק חושבת, לא אומרת בקול רם, בכלל. המחשבה נשארת בתוכי פנימה.

כעת, מנערת את ראשי, כמתנערת מהעבר, מהזיכרונות; אני מגיעה אל חדרו של ליאון, מקרבת את אוזני אל הדלת רק כדי להיות בטוחה שהוא בפנים, שומעת את קולו של זה שהכי מעניין אותי, מבין השניים, בפנים. פותחת את הדלת ונכנסת פנימה, בצעד נמרץ.

בעודי מתנועעת שם בפנים, עושה את עבודתי, חשה במבטו של נימי שלי עליי, לאחר שניות ספורות מהגעתי, אני שומעת את אותו ממלמל לעצמו בהיסח הדעת, "אבל עדיף שתשמע את זה ממני, מאשר שמישהו אקראי יספר לה..." כמובן ששמעתי אותו.

אני מפנה את מבטי אליו, מיידית, עיניי מצומצמות וידיי על מותניי ושואלת, "לספר למי מה?" מתפללת שיספר לי כבר את מה שחושב שהוא מסתיר ממני. נאנח, מתרומם מהספה עליה ישב, מתקרב אליי ואוחז בשתי ידיי. בעדינות הכי הכי גדולה שיש לו, משלב את אצבעותיו הגדולות, העבות והגבריות, באלה הדקות, הקטנות והעדינות שלי.

לאחר מכן, הוא מעביר את אצבעותיי על שפתיו, במעין מחווה של כבוד, מרגיש אותי רועדת. מחייך מעט, כשאני פולטת אנחה קטנה, כשלשונו מציצה החוצה ולוקקת את גב כף ידי האחת.

"היי!" נשמע קולו של ליאון, הוא נשמע לא מרוצה, בעליל.

השניים בדיוק דיברו על משהו שקשור למועדון, אבל עשו זאת במעורפל. אני כמובן, יודעת בדיוק על מה הם דיברו, אבל כמו תמיד אני לא מתערבת להם בשיחותיהם. "ששש." נימי נוזף בליאון, מחייך פעם נוספת כשהאוויר שננשף מבין שפתיו, נוגע בעורי ופעם נוספת, אני רועדת.

אני מחליטה שנמאס לי, מלרעוד תחת מגעו, על כן, מכה על ידיו השלובות בשלי, משתחררת מאחיזתו ומתרחקת ממנו, בעודי קוראת אליו, "תפסיק עם זה כבר..." כל אות וכל הברה, מודגשת על ידי מכה, וכל הברה והברה, מסוננת דרך שיניים חשוקות.

"אבל מה עשיתי?" הוא מיתמם, פניו לא אומרות דבר מלבד תום ותמימות. חושב שיצליח להעמיד פנים, שלא אמר קודם דבר... אבל אני חכמה יותר מזה.

ועם שתי ידיים על מותניי, מצמצמת את עיניי ואומרת לו, "אני יודעת, שאתה מנסה להסיח את דעתי." אני נעצרת לרגע, מנתקת את ידי הימנית מעל מותני, ומנענעת מול פניו, אצבע מורה בחוזקה ובמהירות, בעודי לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה, משחקת את המשחק עד הסוף, "אני יודעת שאתה עושה זאת, אבל גם אם תהרוג אותי, איני מבינה את הסיבה לכך." ידי נוחתת לצידי, על ירכי השופעת, בקול חבטה רם.

"זה בסדר," קולו של ליאון, חותך את הדממה, פעם נוספת, הוא מחייך אליו חצי חיוך, אומר לו, "תספר לה..."

אוה תודה לאל... סופסוף. זו המחשבה האחרונה שעוברת בתוך ראשי, לפני שנמרוד, אהובי היקר והחתיך ההורס, נושם נשימה עמוקה ועוד אחת.

"אוקיי," הוא פותח את פיו, אומר לי, במהירות, הרבה ביותר, שפיו מצליח להפיק, "אני עובד במאפיה של ליאון. לשם אני הולך, כל פעם שאני עוזב את בית החולים."

די בטוחה, שלתשובה הבאה שלי, הוא לא יהיה מוכן, אני לוקחת אוויר, ואומרת לו...

"אני יודעת, ידעתי על זה כבר לפני שהגעתי אלייך, לראשונה..." בולעת את רוקי, ממשיכה ולוחשת, "והסיבה שאני יודעת את זה היא, כי אני ביתו של נווה...  נווה בוסקילה... (תודה רבה לך, סוז... בלעדייך לא הייתי מצליחה לסיים את הפרק הזה בחיים. ShoshaYu)

הוא שלח אותי אלייך."

~~*~~

טאם טאם טאםםםם...

אוקיי, אז אני ישר מתחילה בשאלות... שבבי? יופי! (זה לא כאילו אני באמת שואלת אתכן/ם אני יותר אומרת או, ליתר דיוק, קובעת עובדה בשטח, מאשר כל דבר אחר.)

אזזז... שאלות:

1. מה זאת אומרת שלח אותה?
2. מי זה בכלל נווה בוסקילה?
3. מה הקשר שלו עם ליאון ונמרוד?
4. האם נמרוד יכעס, עכשיו כשהוא גילה את מה שהיא הסתירה ממנו?
5. מה יקרה בין שני אלה?
ו... השאלה שלדעתי, הכי ה-כי ה-כ-י חשוב לשאול:
6. מה עם ליאון ומגי?

טוב, אז זהו לעת עתה... פרק נוסף הושלם. אני סיימתי את מלאכתי, להיום... ועל כן, אומר לכן/ם לילה טוב. ביי ביי ולהתראות בינתיים.