בפרק הקודם:

נמרוד, תתכונן, עלינו לטיסה לישראל! אנחנו בדרך הביתה...

טוב, אז לאחר פרק מעט משעמם, ממשיכים הלאה אל הפרק הבא. אני רק רציתי להודות לכל אלו מכם, שעדיין קוראים את הספר הזה! שתדעו לכן/ם,' שזה לא מובן מאליו, בשבילי... אז, פשוט... תודה.

השיר הפעם: מירי מסיקה - לשם.

__נמרוד__

"אתה צריך להפחית במהירות השתייה שלך!" אני צועק באוזנו של ליאון, מבעד למוסיקה המפוצצת במועדון. החבר המסכן שלי נראה כאילו מתחשק לו להטביע את עצמו, בפאקינג ירקון ולא בשתייה האלכוהולית, שהוא שותה כבר למעלה משעה.

"היא לא תגיע!" הוא עונה לי, "חוץ מזה, גם אלירן לא עונה לי. הבן אלף המזדרגג, הוא על בטוח נמצא איתה במיטה..."

"אתה לא באמת מאמין בזה, נכון ליאון?" אני שואל אותו, מנסה לקחת ממנו את הכוס העשרים של הוויסקי שהוא עומד לדחוף לתוך גרונו.

"אני כבר לא יודע במה להאמין!" הוא אומר לי, לוקח את כוסית הוויסקי שלקחתי לו, כשהרים את ראשו להביט בי. לאחר מכן, גם זו יורדת במורד הלוע הפעור שלו.

ועדיין הוא מביט בברמן בבקשה לעוד.

"טוב די!" אני קורא בקול רם מספיק שישמעו כל מי שנמצא ברחבה העליונה של המועדון... "כזה תיזמון דפוק..." ממלמל מיד אחר כך, כששם לב שכולם הביטו בנו, בעקבות קריאתי הרמה, שהגיעה מה זה? בול בזמן כשהדי ג'יי החליף שיר ועוד לשיר שקט יותר, "טוב נו... שיהיה..." ממשיך למלמל לעצמי, כשלפתע מבחין בג'ויה, או ליתר דיוק, זו שידועה לשימצה, בשמה המלא, פאק מי ג'ויה. האישה ידועה בציבור כמייעצת אישית לענייני משפחה, אבל באופן שונה ממה שחושבים רוב האנשים.

"הוו הנה פאק מי ג'ויה..." אני אומר בלעג לברמן, שבדיוק התקרב על מנת למזוג לליאון כוס מים, על פי הנחייתי. "דרך אגב, זהו באמת שמה, היא סינית או יפנית או אנערף מה... אפילו אני לא יודע, ואני זה שהעסיק אותה. אין לי מושג בכלל מה חשבתי לעצמי, כשהבאתי את האישה הזו, מכיוון שהיא הייתה כעלוקה על צווארו של ליאון, מהרגע בו ראתה אותו. זה לא שאני לא מבין, מה היא רואה בו... ליאון חתיך, כן אפילו אני חושב ככה... כי זה ככה! ליאון הוא גבר חתיך! אפילו בשביל אחד סטרייט כמוני... כלומר תביט בו, לכל המלאכים והשוקולדים, לכל הרוחות והשדים ולכל מה שטוב ושרע בעולם הזה," אומר, מחווה על האישה שבדיוק מגיעה צמוד אל ליאון, נושקת על זווית פיו, גורמת לו, עצמו להירתע ולהביט מאחוריה.

"אוי שיט!" אני שומע אותו, את ליאון צועק, "תעופי ממני, ג'ויה!" אני מסתובב לראות מה כל כך הבהיל את ליאון ובדיוק מספיק לראות את מגס, פניה נפולות, עיניה נוצצות מדמעות עצורות בחוזקה ועדיין, זורמות על לחייה, כבר דמעות רבות. היא מרימה את מבטה אליי, אחרי שהשפילה אותו מטה, מנידה בראשה לשלילה. לאחר מכן, מסתובבת בחזרה אחורה ורצה במורד המדרגות של איזור הווי איי פי, אל הקומה מתחת.

"אוי פאק!" אני אומר, מביט בליאון, שעדיין לא הצליח להשתחרר מידיי התמנון של ג'ויה.

הוא מביט בי בחזרה, בכניעה, עיניו כבויות לחלוטין. שואל אותי את השאלה היחידה שיכולה להשאל במצב שכזה, "מה אני עושה עכשיו?"

"תן לי שתיים קטנות..." אני אומר לו, בעיניים חדורות מטרה, מתכוון לשתי דקות... רץ במורד המדרגות, מספיק ממש לראות את ראשה עטור השיער הבלונדי חום, עובר ברחבה השלישית מהמיקום בו נמצאת רחבת הווי איי פי. אני קורא אליה בקול חזק כדי שתשמע את הקריאה, "מרגרט אשרף בוזגלו!" היא נעצרת, איכשהו שמעה אותי, על אף כל הרעש של האנשים ושל המוזיקה הפועמת.

"כמה פעמים אני אצטרך לראות נשים אחרות נתפסות על הבעל שלי? וכמה פעמים אותו בעל יכנע להן? רק תענה לי על זה..." מביטה בי מעבר לכתפה ושואלת, אני קרוב מספיק לשמוע אותה, על אף הבלאגן וההמולה שמסביב, מכיוון שלמרות הרעש, היא לוחשת.

"הוא לא נכנע!" אני מנסה.

אך מנידה בראשה במהירות, היא קוטעת אותי, באומרה, "אל! פשוט אל... אל תגן עליו..." היא זועמת, ובצדק... אבל על הבנאדם הלא נכון.

אני כעת מניד בראשי, שלי אומר לה, "אני לא מנסה בכלל להגן עליו... אני רק מנסה להסביר לך את מה שקרה שם." מצביע למעלה, מביט אחרי מקום ההצבעה שלי.

"אז איך אתה מסביר את זה?" היא שואלת אותי וכשאני רואה, מה שקורה שם למעלה, אני פולט קללה כל כך מלוכלכת שאין שום סיכוי שאני חוזר עליה אף פעם.

כי מה שאני והיא רואים, זה את ליאון ואת ג'ויה, מתנשקים. "לכל הרוחות!" אני מסתובב בחזרה אל מגס, אבל היא כבר לא שם.

אני חוזר אל אזור הווי איי פי, זועם על ליאון, אבל בדיוק, רואה את ג'ויה מתקרבת לכיווני, היא מחייכת חיוך גדול, חיוך תחמן. קולט את החיוך ואותה, ניגשת אל מישהי שאני לא מזהה, שמשלמת לה.

כמות רצינית של כסף! "מה לכל ה..." כשהיא עוברת על פניי, אל עבר היציאה מהמתחם של הווי איי פי, אני תופס בזרועה ועוצר אותה, מושך אותה אחריי, אל עבר היציאה האחורית מהמועדון. אני דופק את גופה של המקוח'ה המחורבנת הזאת, בקיר של המועדון בחוזקה, שואל אותה, בלי כחל וסרק, "מי שילמה לך, ולמה? טוב אני מניח שאני יודע, כבר למה! נכון, יא מקוח'ה מגעילה שכמותך?זה היה בשביל להפריד סופית בין ליאון לאישתו... נכון?" לוחץ אותה, מהכתפיים, אל הקיר, שואל שאלה אחרי שאלה מוסיף על הדרך, באמצע את המילה שמסתובבת במוחי, מאז שהבנתי מה קרה שם. את המילה המרוקאית למכשפה, כי זה מה שהמנוולת המזדרגגת הזו... פאקינג מכשפה

המקוח'ה החצופה, מחייכת חיוך גדול, על אף שכואב לה ואומרת, "אתה לא יכול לעשות כלום יותר. זה נגמר בין שניהם. אתה יכול להרוג אותי, אבל לא אכפת לי. נקודה. אני את שלי עשיתי!" אני יודע שכואב לה, כי ראיתי את העווית הראשונית שעברה על פניה כשרק התחלתי. לאחר מה שהיא אומרת, היא שולפת את התיק שלה ומוציאה מתוכו, תרסיס פלפל, בכוונה מלאה לרסס את פניי.

ברגע שרואה אותו יוצא, מתוך התיק, תופס את ידה, אומר לה, "אני לא חושב! את תעני לי על כל שאלותיי ואת תעשי את זה באופן רגוע, לפי הסדר, והכי הכי חשוב, את תעשי זאת מיד לאחר שתבואי איתי אל ליאון!" אני מושך אותה איתי, פעם נוספת אל תוך הבניין, כשפתאום נשמעות מספר שריקות חזקות מתוך כיס מכנסיי, שולף את הפלאפון שלי, עונה קצרות, "נמרוד!"

"זה אני, אלירן!" נשמע קולו של השלישי בפיקוד דרך הטלפון, אצלנו במאפיה זה הולך לפי חשיבות הפיקוד. אני השני, ליאון הראשון, אלירן צ'רקובסקי, הוא השלישי.

"אלירן, יא חתיכת חרא, ככה אתה לא מתקשר? לא עונה לשיחות? לא כלום?" אני שואל את אדון צ'רקובסקי, עם גיחוך על שפתיי.

"אה, יא חתיכת מניאק," הוא עונה לי, מצחקק ומיד אחר כך, אפשר לשמוע את השינוי בקולו, כשמרצין וממשיך לדבר, "אתה לא סיפרת לי, שאישתו של הבוס כזו חסרת רחמים, ברצונה לגלות דברים. אתה לא תאמין מה היא עשתה לי, לעזאזל, היא פאקינג לקחה לי את הפלאפון... ואני אפילו לא הרגשתי בזה, עד שהיה מאוחר מדי... אחמ... טוב, בכל אופן, העברתי את הבוס אל המשרד שלו. אני מחוץ למסדרון המוביל אליו, אל המשרד ונשמעים משם, קולות של... טוב, אני הולך להיות הכי בוטה בעולם, אבל לא פאקינג אכפת לי, כי זה נשמע כמו פאקינג חגיגה של זיונים, שם בפנים, כשמגי היא הכוכבת." אני מקמט את מצחי, כשאני שומע את השם של אשת הבוס, מכיוון שאני יודע שהיא לא בבניין בכלל.

"אלירן, אל תזוז ממקומך, אני מיד מגיע!" אני קורא אליו בדחיפות ומנתק, מביט אל השבויה שלי, שמחייכת כמו החתול שבלע את השמנת. היא כמובן שמעה כל מילה, חיוכה גדל כל רגע שאנחנו עומדים שם, בעודי מנסה להתאים את חתיכות הפאזל, אל משהו שיראה אפילו, כמו מראית עין של תמונה שלמה. היא, המקוח'ה חושפת שיניים לבנות וצחורות, אבל מעט עקומות, בא לי להכניס לה בוקס, אבל זה יצטרך לחכות. "את באה איתי!" מקרב את פניי באופן מאיים אל עבר פניה, ממשיך ואומר דרך שיניים חשוקות, בחוזקה, "וכשנצא משם, את תסבלי. עכשיו יאללה, הימשי!" אני מבטא את המילה לזירוז, כשדוחף אותה קדימה.

"מה זה הימשיך?" היא שואלת אותי בקול קטן, מעט מפוחדת עכשיו כשברור לה מה שהולך לקרות לה, אני מגחך ברוע.

עונה לה, "קדימה!" פעם נוספת דוחף אותה קדימה והולך אחריה כשהיא פונה שמאלה במסדרון הארוך והסבוך שמאחורי הקלעים של המועדון.

היא כבר מכירה את דרכה בתוכו, כמו את פאקינג כף ידה, מאחר והייתה פה יותר ממספיק זמן על מנת לדעת בדיוק איפה נמצא כל דבר. במהירות רבה, אנחנו נמצאים בקצה השני של המסדרון אליו מגיעים, על מנת להיות במרחק הליכה קצר מהמשרד הראשי של המועדון, "הנה," היא אומרת, "הגענו!" אחר כך היא משתתקת, כנשמעות קריאות הנאתו של ליאון, מהמשרד.

"אוה אלוקים," אני ממהר אל החדר, דוחף לפניי את המקוח'ה, אל עבר ידיו הממתינות של אלירן, אומר לו, "תשמור עליה. אל תוריד ממנה את העיניים." מדגיש את חשיבות העניין, פותח את דלת המשרד ורואה בחורה, ברונטית על גבול הבלונד, רוכבת עירומה על האיבר של הבוס שלי. אבל למרבה המזל, או לרוע מזלו של ליאון, זו לא מגי. "את?" שואל אותה.

"כן, אני!" נשמע קולה של זו שנחשבה פאקינג מנוחה, היא נראית שונה, יותר דומה למגי, מאשר לעצמה ועדיין, אני מזהה את הניצוץ המטורף בעיניים של ההיא, שהייתה מתה לפני למעלה מחודשיים.

פאקינג מירנדה ברנדון דוסון.

~~מגי~~

שעה לפני כן...

אני נכנסת אל המועדון, כולי ציפייה לראות כבר את ליאו... "גאד, איזה קור." אני ממלמלת לעצמי, מצטמררת כנגד הכפור חודר העצמות שבחוץ.

מיד פונה למעלה, יודעת באינסטיקט איפה יהיה הבעל שלי ושם אכן הוא נמצא, אבל נשימתי נעתקת בכאב, כשאני רואה אותו מחבק בזרועותיו, איזו אישה אחת, זו לא ג'ויה פאק מי? אני שואלת את עצמי, לא מאמינה למראה עיניי. "איך יכולת?" שואלת את האוויר, אך כמובן שהוא איכשהו שומע, מכיוון שהדבר הבא שרואה זה את עיניו נעוצות בשלי.

הוא נראה המום לראות אותי, כאילו לא ציפה לזה, שתי שניות אחר כך, הוא צועק, "אוי שיט! תעופי ממני, ג'ויה!" אבל הדמעות כבר זורמות על לחיי, אני מנסה לעצור את זרימתן אבל הלב שלי כואב כל כך, שאין לי מושג, מה לעשות עם עצמי. אני משפילה את מבטי, אל הרצפה, אחר כך מרימה את עיניי אל עבר אלה של נמרוד ומנידה בראשי לשלילה, כשואלת, 'מה לכל האלים, קורה פה?' בעוד הבעל האידיוט שלי מנסה להשתחרר מבין ידיה של העלוקה שנישקה את שפתיו.

לא מסוגלת יותר לעמוד שם ולצפות בזה, מסתובבת וממהרת במורד המדרגות, אל הקומה התחתונה. רק בשביל להיעצר על נימי שקורא בשמי המלא. בא לי לנזוף בו, על השימוש בשם הפרטי המלא שלי, אבל רק מעבירה את מבטי מעבר לכתפי, הביט בו, בעודי לוחשת, "כמה פעמים אני אצטרך לראות נשים אחרות נתפסות על הבעל שלי?" אני מדגישה את המילה שלי, בכאב צורב. מיד אחר כך, ממשיכה, "וכמה פעמים אותו בעל יכנע להן? רק תענה לי על זה..."

הוא מיד מתחיל להגן על חבר שלו, אומר, "הוא לא נכנע!"

אבל אני לא מוכנה לשמוע, קוטעת אותו, באמצע ואומרת, "אל! פשוט אל... אל תגן עליו..." אני פאקינג זועמת ונראה לי שיש לי על מה להיות כזאת.

הוא מחייך חיוך קטנטן אבל מתנצל, מנסה להסביר את עצמו, אומר לי, "אני לא מנסה בכלל להגן עליו... אני בסך הכל מנסה להסביר לך את מה קרה שם." הוא מצביע אל הכיוון.

מרימה את עיניי לשם ראשונה, בדיוק כשברקע נשמע השיר של מירי מסיקה, לשם. רואה את ליאו שלי עוצם את עיניו, בדיוק כשהעלוקה הזאת מתנפלת עליו בנשיקה ונשימתי נעתקת. אני מביטה בשניים מתנשקים בלהט, אחר כך מחווה בידי לכיוון של השניים המתמזמזים, ושואלת את נימי, "אז איך אתה מסביר את זה?" ובורחת מהמקום אל השירותים.

שומעת את נמרוד מסנן דרך שיניים חשוקות, "לכל הרוחות!" לאחר מכן, כשאני חוזרת למועדון עצמו, אני מחליטה לגשת אל המשרד של ליאון.

אך כשאני מגיעה לשם, אני רואה את פאק מי ג'ויה, את שומר הראש של ליאון, אלירן צ'רקובסקי -טייס המשנה, שלי- שהוא לא באמת שלי וכשאני מתקרבת קצת יותר לחדר, אני מרגישה שעיניי חשכות...

אני חשבתי שהרגתי אותה! זו המחשבה האחרונה שחולפת בראשי, כשאני מרגישה שאני עומדת להתעלף, בגלל שאני לא מצליחה לנשום...

כי זו היא... זו היא... אותה אחת, שהבטיחה שתהיה אישתו של ליאון שלי ויהי מה. טוב, אז הנה... היא הצליחה... היא עכשיו אישתו של ליאון בוזגלו!

חתיכת הכלבה המחורבנת הזאת. היא לקחה לי אותו. שתלך לעזאזל, לא! אני לא אתעלף! אני אמשוך את הכלבה המזורגגת הזאת מעל הבעל שלי, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה. ואז אני הולכת לוודא שהיא מתה.

והפעם, לתמיד! פאקינג מירנדה ברנדון דוסון, את היום תמותי, גם אם זה הדבר הפאקינג אחרון שאעשה, בחיים הללו, את היום תמותי... ובידיים שלי!!! זו המחשבה האחרונה שחולפת בראשי, כשמתנפלת על הצבועה, שאיכשהו קמה לתחיה, מושכת אותה מהשיער המחומצן שלה, "אני יודעת שאני יפה," אני לוחשת לה, באוזן, דרך שיניים חשוקות בחוזקה, ממשיכה ואומרת, "אבל זה שאת מנסה להיראות כמוני זה כבר מבחיל." ובזמן שהיא צורחת ומשתוללת, מושכת אותה אל מחוץ למשרד, משליכה את החיה המגעילה הזו מהחדר, הרחק מעיניו של ליאון, שעדיין נראה מסטול, כמו לקח חצי קילו של סמים.

קוראת אל נימי, "תיקח את ליאו לבית החולים אני כבר אברר מה המדרובה הזו נתנה לו. אשלח לך הודעה, כשאסיים איתה." עיניי לא סרות מהאישה המחורבנת, שניסתה, פעם נוספת לחבל לנו בקשר.

היא זוחלת קדימה, מנסה להתרחק ממני, אבל לא מוכנה לשמוע מזה. על כן, אני פעם נוספת, תופסת בשיערה. מרימה אותה על רגליה ובלי להתחשב בעירומה, דוחפת אותה החוצה אל הרחוב הקפוא, דרך הדלת לסימטה האחורית. אומרת לה, "שבי, יא כלבה."

"Tu eres la perra!" היא אומרת לי, במבטא ספרדי ברור ומובהק. נראה לי שהיא לא יודעת שאני מדברת בספרדית... ויותר מכך, שאני מבינה את השפה שלה, כמו הייתה שלי.

"אני הכלבה?" אני מחזירה לה בשאלה, מביטה בעיניה נפערות.

"Hablas español?" היא שואלת אותי, אם אני יודעת לדבר בספרדית.

אני עונה על שאלתה, בשפה שלה, "Si!" כן... ממשיכה ואומרת לה, באנגלית, "אני יודעת ספרדית בדיוק כמוך, או אפילו יותר טוב ממך... עכשיו דברי!" מורה לה. מתקרבת אליה, פעם נוספת, תופסת בשיערה ובחוסר סבלנות, מנערת את ראשה. אולי משהו יצא משם, בעודי קוראת, "Habla ya!" דברי כבר!

"מה את רוצה לדעת?!" היא צועקת, מבעד לכאב שידיי גורמות לה, בעודי מהדקת את אחיזתי בקרקפתה, גוררת ממנה זעקה.

"את יודעת מה אני רוצה לדעת." בעוד קולי שלי, לא עולה על לחישה.

"אני לא יודעת על מה את מדברת!" הכלבה הצבועה המכוערת הזו, ממשיכה להכחיש.

אבל לא מוותרת לה, אני דוחפת את ציפורניי שמתחילות לגדול, אל תוך הקרקפת שלה, פאקינג שניות מלתלוש לה את הראש, אבל מתאפקת... "אני רוצה לדעת, מה נתת לליאון." מסבירה לה, בקול מתקתק כמו ארס.

"אה, זה..." היא מצחקקת צחוק משוגע, שנקטע באמצע בגלל שאני מושכת את ראשה אליי, גורמת לה לצעוק.

"כן, זה... דברי כבר. מה נתת לליאון?" אני שואלת אותה, מתחילה ממש ממש לאבד את הסבלנות והאיפוק שלי, מנערת את ראשה, פעם אחרונה באזהרה, "אם לא תדברי ומיד, נשבעת לך... כן, נשבעת," מדגישה את המילה, כששמה לב שהתרחבו עיניה. היא הרי יודעת טוב מאוד שאני לא נשבעת סתם וכשאני מסיימת את שבועתי, אני יכולה ממש לראות את פניה מחווירות. "מכיוון שאם לא תדברי ומיד, אני פאקינג נשבעת, אני אתעלל בגופך באופן הנורא ביותר שידוע למשנה צורה וכן, אני אכן מתכוונת להפשיט מעלייך את כוחות שינוי הצורה שלך."

"את ל- ל- ל- לא יודעת לעשות את ז- ז- ז- זה!" הכלבה מגמגמת, לא מאמינה.

"הו, אבל אני כן יודעת..." אני הפעם זו שמצחקקת, צחוקי שלי, לעומת זאת, נשמע יותר רגוע מהמשוגע של מירנדה. לאחר שמבהירה לה שאכן יודעת איך להפשיט את כוחותיה, חוזרת ודורשת, "כעת דברי."

"ביקשתי מגו'יה להכניס לו לפה דרך נשיקתה אבקה שהייתה בתוך הרוק שלה. אבקה של דטורה." זו אבקה סופר מסוכנת.

"אבל לא הסברת לה, מה יקרה לה, עצמה?" היא מחייכת, חיוך חולני, מנידה בראשה, בגאווה.

"לא! וכי למה לי לספר לה? היא ניסתה לקחת את הבעל של- אעאע!" היא צורחת, כשציפורניי חודרת אל תוך הקרקפת שלה עמוק יותר.

"הוא לא הבעל שלך... תכניסי את זה, אחת ולתמיד למוח הציפור שלך." שיניי חשוקות כל כך חזק, שאפשר לשמוע את החריקות שעושות העצמות הקטנות הללו, כשהן מתנגשות האחת בשנייה. קולי כה נמוך שאני בספק אם מישהו ישמע חוץ ממנה, כי דבריי מכוונים היישר אל תוך פרצופה. "ליאון בוזגלו הוא הבעל שלי!" ועם מילתי האחרונה, אני פוערת את פי, הופכת ללביאה, וקורעת את גרונה של הכלבה. בעודי מבטאת את המילים שיפשיטו ממנה את כוחותיה לעד. כך שגם אם תנסה הכי הכי חזק שלה, הפעם לא תהיה לה שום דרך לחזור לחיים. היא פוערת את עיניה, כשהיא קולטת את המילים הלטיניות, "Reduje sus poderes," היא מתה עוד לפני שהיא מספיקה להוציא מילה מפיה.

"היית צריכה לשאול אותה קודם, איך היא הצליחה לחזור לחיים..." נשמע קול מאחורי גבי, נוהמת בגועל, אני קופצת ומסתובבת אחורה.

שם, נמצא אותו אחד, שפעם עזר לי, אביו של זה שתלשתי את ליבו מתוך חזהו. אדון קלארק דוסון, אני נוהמת עליו ולכיוונו, לא מוכנה שיתקרב אליי. אני שניות מלקפוץ ולתקוף אותו, הוא מבחין בזה, מרים את ידיו מעלה כחף מפשע. אך ברגע שעיניו בוגדות בו, הוא מביט לשבריר שניה מאחוריי, אני מבינה גם בלי שיגיד מילה, שזו הייתה מלכודת.

"אני מצטער..." אני שומעת את אדון דוסון אומר, "אבל, היא רוצה נקמה."

מסתובבת מיד ובמהירות אחורה, אל עבר אישתו, אבל עיני השניה עדיין על אדון דוסון. מפנה את מבטי מעט אל אדון דוסון, נוהמת כשמבינה שאני לכודה... אבל אז נזכרת במשפט שאבי היה אומר לי מרגע שראה אותי קרובה באופן מעורר חלחלה אל משפחת הצבועים, 'חיה לכודה היא חיה מסוכנת, שכן אין לה מה להפסיד.' אז, לא הבנתי את המשפט הזה... עכשיו מבינה ומחייכת לעצמי, תוקפת את השניים, שקופצים עליי בו זמנית.

"תתפוס אותה!" שומעת את גברת דוסון אומרת, אבל לא יעזור לה, אני מתחמקת ונושכת, נושכת ומתחמקת. עד שבמזל, או בחוסר שלו, חוטפת מכה חזקה לבטן, מיד חושבת על התינוקות שלי.

אוי שיט! חושבת לעצמי, מקפידה שאף אחד מלבדי לא שומע את מחשבותיי, תחזיקו מעמד שם בפנים, אני שולחת מחשבה מהירה אל הילדודס המתוקים שלי, בעודי ממשיכה ואומרת לעצמי, אני חייבת לסיים את הקרב הזה, עכשיו. אחרת, אוי לי ואבוי לחיי. רואה פירצה בהגנה של גברת דוסון, אני לוקחת אותה, תוקפת, ובנשיכה קטלנית אחת, היא מתה. עכשיו נשאר לי רק את אדון דוסון, אבל אני עייפה מדי.

קדימה אימא, קדימה! נשמעת בראשי המחשבה, את יכולה לעשות את זה, אימא.

אלה הילדים שלי, שמנסים לעודד אותי, לתת לי כוח. פתאום יש לי כוח להרוג שלושה אנשים בוגרים כמו אדון קלארק דוסון. מתרוממת באוויר, בקפיצה לגובה, בעזרת רגליי האחוריות החזקות ובנשיכה מהירה ויעילה, אני מורידה לאדון דוסון את הראש. המסכן נופל על האדמה ויותר לא קם. משתנה במהירות לבת חווה, לוקחת את הדברים שלי, מהרצפה. עליה נפלו במהלך מותה של מירנדה, בפעם הראשונה מזה זמן רב שהשתניתי ללביאה. בעצם, מאז גיליתי שאני בהריון, לא השתניתי ללביאה. לאחר מכן, אני מעדיפה לעשות את המעשה הנכון, בשבילי ובשלוש מילים קטנות שמבוטאות בקפידה, מפשיטה מעל השניים הנותרים את כוחותיהם מעליהם. נותנת את הכוחות הללו לאימא אדמה. לאחר שהכל תם ונשלם שולחת הודעה אל נימי, שהחומר שקיבל ליאו הוא אבקה מצמח הדטורה.

הוא ממהר לשלוח לי תגובה, 'את בסדר?'

אני שולחת לו בתגובה, 'כן, אנחנו בסדר!'

רק אחרי ששולחת מבינה מה כתבתי מנסה למהר ולמחוק, אך נימי כבר ראה ושולח לי הודעה, 'אתם?' עם פרצוף של חייכן שחושב.

אני ממהרת לשלוח, 'קיבלתי פה עזרה. אז לכן, אמרתי, אנחנו בסדר!'

אבל ההודעה נראית מאולצת מדי, אז אני מחכה שניה לפני ששולחת, מוחקת חצי ממנה, לבסוף שולחת רק, 'קיבלתי פה עזרה...' וחייכן שמגלגל עיניו לשמיים.

'אה... חחח.' נשלחת מיד ההודעה. אבל, להודעה שבאה אחר כך, אני לא מוכנה ואין לי מושג מה לענות לה, שכן כתוב בה כדלקמן:

'קיוויתי שאולי נכנסת להריון, כך שאולי תישארי עם ליאון...' עם חייכן עצוב ומאוכזב עמוקות.

טוב, אז זהו... פרק נוסף תם וגם נשלם לו.

מה מגי תעשה?
האם הוא יגלה בכל זאת, שאכן היא בהריון ומסתירה זאת?
האם היא תלך לראותו, את ליאו שלה פעם אחת אחרונה, לפני שתחזור אל ביתה, או שאולי, מה שראתה באותו משרד נשאר חקוק במוחה עמוק מדי?
אולי, על אף הכאב, היא תלך לראותו? אולי ואולי לא...

ביי ביי ולהתראות בינתיים! נתראה בפרק הבא!