בפרק הקודם:

של ליאו שלי!

טוב אז אחרי הפסקה קצת ארוכה, אני חוזרת, עם מעט יותר כוחות, לא כל כך הרבה... אבל, עם מעט מרחב נשימה.

וכעת לפרק:

השיר הפעם: סטורי של פסטיגל - אגדה מעכשיו | קליפ שיר נושא

**ליאון**

כעבור שבועיים וחצי:

"אני לא מאמין שהיא עזבה!" אני אומר לעצמי, שוכב במיטה בבית החולים, שקוע ברחמים עצמיים, "מתי אני משתחרר מפה?" אני פונה ושואל את האחות שנמרוד תבע עליה בעלות, כבר כשהתעורר, מהרדמה של שלושה ימים... טוב, ארבעה ימים לפני שאני בעצמי התעוררתי.

אכן כן... שבוע שלם, שאני ישן, אבל עדיין מתחשק לי לישון עוד מילניום שלם. התעוררתי לפני שבוע ויומיים, אחרי שבוע שלם של שינה רצופה... ועכשיו אני רק רוצה ללכת לראות את פניה של מגי שלי.

אני חייב לטוס אליה לבית הוריה, להחזיר אותה אליי. איכשהו חייב לקחת את עצמי בידיים, להתארגן על הראש שלי ולעוף לראות אותה. אני חושב לעצמי. נמרוד כבר שלח אחריה את אחד הבחורים הכי הכי טובים שלנו, את אלירן צ'רקובסקי. הוא רוסי, חזק וחשוב מכל, הוא פאקינג נשוי. כך שגם אם מגי הייתה רוצה, אין לה שום אפשרות להתקרב אליו. שכן אשתו תכסח את כולנו, לפני שתרשה שמשהו יקרה, בין בעלה לבין כל אישה אחרת.

אני מחייך לעצמי, כשחושב על המאמצים שהאישה שלי תעשה, על מנת להשיג את תשומת לבו של אלירן, אך אז דופק לעצמי מכה במצח, כשמבין על מה אני חושב. מגי אישה מהממת ביופיה, עם מטר ושמונים סנטימטרים, עור מולטי וחמוקיים שופעים, היא האישה היפה ביותר בעולם... אבל זה יותר מרק המראה שלה. אישה חזקה, דעתנית שמסובבת אותי על האצבע הקטנטנה של הרגל שלה, כבר מהרגע בו פגשתי אותה, לפני שלוש שנים.

אני עדיין אוהב אותה. אף על פי שהיא עזבה אותי, אהבתי אליה לא דעכה ולו במעט, המרחק שכפתה עלינו, רק גורם לי לרצות אותה יותר. רק גורם לי להרגיש יותר ויותר מאוהב מדי יום.

"אני מתחרפן פה!" אני זועק. "נמאס לי להישאר פה. די!" אני מכריז, מתרומם מהמיטה שלי, רק בשביל שנמרוד שגם כן, נמצא איתי בחדר, ילחץ על כתפיי על מנת להשכיב אותי, בחזרה על המזרן הלא נוח בעליל של בית החולים.

"תישאר שם!" הוא אומר לי, מביט עליי מלמעלה, עיניו כעוסות. הוא השמיע לי את השיר של הפסטיגל כבר איזה עשרים אלף פעם, כך שהפעם כשהוא משמיע אותו בטלפון שלו, בפעם העשרים אלף ואחת, אני ממש יכול לשיר עם המילים שהם שרים.

אז אני מזמזם את המילים, ביחד עם השיר. "...'אל תשחק אותה גיבור... לא צריך כאן מסיכה...' אני מבין למה אתה משמיע לי את השיר הזה פעם ועוד פעם..." אומר לו, מביט על המסך של הסלולרי שלו. "הבנתי כבר בהתחלה, כבר בפעם הראשונה, שהשמעת לי את השיר הזה, עוד כשהתעוררתי."

"ידעתי שתבין..." הוא עונה לי, מחייך אליי חצי חיוך. אחר כך, טופח על ישבנה של רומי, גורם לה לקפוץ ולשחרר זעקה קטנטנה. רומי זו האחות, שנמרוד נשבע שתהיה אישתו ואז לאחר ציחקוק קטנטן, חוזר להתיישב, על הספה הנפתחת למיטה שבחדר. אחרי שבועיים בלבד, השניים האלה, כבר דבוקים האחד לשנייה, כמו שני חצאים של שלם אחד ויחיד.

היא הייתה קשה אליו, מאוד בהתחלה... טוב, ככה לפחות, הוא מספר לי... אף על פי, שעכשיו קשה לראות משהו כזה, קורה אי פעם. אני מביט על השניים, שנראים כאילו היו ביחד, מאז ומעולם ופעם נוספת יורדות לי דמעות, כשאני נזכר... בה.

באישתי שבחרה לברוח במקום להתמודד עם כל מה שעובר עליה, עליי... עלינו, ביחד... כמו שהיה אמור להיות.

"טוב, זה מספיק רחמים עצמיים לחיים שלמים!" אני שומע את נמרוד אומר לי, הוא מביט בי כשכעס ברור ביותר על פניו, ממשיך ומדבר, "אני מציע שתלך אליה, תתנצל ותעשה כל מה שביכולתך לעשות על מנת שהיא תחזור אלייך!" מיד לאחר מכן מוסיף, "ומספיק עם הרחמים האלה! אתה חי, לא תודות לך, אם מותר לי להוסיף..." הוא מצביע עליי וממשיך, בעוד הגבה שלו מטפסת עוד ועוד למעלה, כשמתרומם על רגליו, מתקרב אליי, למיטה עליה הרני שוכב, "אתה בריא ושלם, תודה לאל, אז תיקח את עצמך בידיים, תעשה משהו ותפסיק לרחם על עצמך!" מגיע אל המיטה, תופס לי בחלוק בית החולים שעליי, וכשמגיע אל סוף הנאום שלו, מנער אותי עד אובדן עשתונותיי.

"די כבר!" אני אומר לו, "לעזאזל, אל תתייחס אליי כאל בובה מחורבנת, שאתה יכול לנער כרצונך." מנסה להעיף ממני את ידיו, אבל הוא מסרב להקשיב. נמרוד הזועם, הוא נמרוד מפחיד... אפילו אותי! חושב לעצמי.

"אז תפסיק להתנהג כמו בובה מחורבנת." הוא לוחש לי, בפרצוף ובדחיפה קטנה אך עם כל העוצמה של זעמו, משחרר אותי.

"וואו!" אני כמעט עף מהמיטה, קורא אליו בזעם, "תיזהר... אל תעצבן אותי, שאני לא אקום עלייך!"

הוא מביט באשתו העתידית, מחייך אליה ואומר לי, "תקום!" מושך בכתפיו, מתרחק מעט מהמיטה, כדי לתת לי מקום, על מנת שאיעמד.

אבל אני חלש מדי, שבועיים וחצי במיטה והגוף שלי נחלש. כלומר, כל כך נחלש, שכשניסיתי לקום מוקדם יותר, היום מהמיטה המזורגגת, נפלתי על התחת שלי. הייתי צריך לחכות שמישהו יבוא לבדוק אותי, בשביל שיעזור לי להתרומם מהרצפה -וכמובן, מי אם לא, רומי תהיה זו שתיכנס ותראה אותי, על הרצפה? מי?- זה היה משפיל. אני נועץ בשניים מבט זועם, "היית חייבת לספר לו, נכון?" ושואל את רומי.

"תקשיב, סיניור בוזגלו," היא אומרת לי, "אני לא אסתיר ממנו שום דבר! זה ברור לך, נכון?" עם חיוך קטנטן, שמשחק על שפתיה.

נמרוד מתקרב אל האישה שלו, אומר לה, "אין לי מושג, מה עשיתי בחיים הקודמים, על מנת לזכות באישה כמוך, רומי, אבל אני מודה לאלוקים כל יום, על שאת נמצאת פה- איתי -בחיי!" נושק לשפתיה, נשיקה מתוקה וקצרה, יחסית לאלה שראיתי אותם כבר מתנשקים.

אני מביט בהם, קורא, "תיקחו חדר!" מפנה מהם את פניי, בעוד חיוך קטנטן משחק על שפתיי שלי... אני באמת באמת מאושר בשבילו, בשביל החבר הכי טוב שלי.

"הוו, תהיה בשקט!" רומי זו שאומרת לי את זה.

"שמעת את האישה שלי!" נמרוד מוסיף על המדורה, עוד ועוד שמן. מצחקק מעט, כשהיא צובטת אותו, במותן. "היי!" הוא קורא.

"גם אתה תהיה בשקט!" היא עונה לו, עושה לו, נו נו נו עם האצבע המורה שלה, אצבע שהוא ממהר לתפוס להכניס אל תוך פיו, ולנשוך את קצהּ.

"אאוץ!" היא אומרת לו, "בעדינות! תקשיב, סיניור בוזגלו, החבר הזה שלך, הוא חיה אמיתית."

"את עדיין לא ראית כלום!" הוא עונה לה, מחייך חיוך זומם, בעוד היא מסמיקה עד שורשי השיער שלה.

"טוב, אני הולכת!" היא מכריזה, לוקחת את הדברים שלה ויוצאת מהחדר שלי. משאירה משאירה אחריה את המילים הבאות, "אני אולי אוהבת אותך, נמרוד, אבל אני לא חייבת לשבת פה ולהקשיב לך מרכל עליי, עם החבר שלך!"

"אוי, נו... מאמי!" הוא קורא אחריה, אבל הדלת, כבר נטרקת בפניו.

"טוב, תודה לאל שהיא הלכה!" אני אומר לו, מושך בזרועו אליי, מושיב אותו, בחזרה על הספה הנפתחת בחדר ושואל אותו, "נו?"

"מה נו, מה?" הוא שואל אותי.

"עדיין לא...?" הוא מניד בראשו לשלילה, למשמע שאלתי.

אומר לי, "היא לא סתם עוד אחת... היא האחת! בהא' הידיעה! אני לא רוצה לקחת אותה ככה, סתם בשביל העונג האישי שלי... אני צריך אותה מוכנה להיות איתי... והיא רוצה חתונה, לפני הכל! ואני מסכים איתה! לחלוטין!" הוא מביט על המקום בו נעלמה, מחייך וממשיך, "אני רוצה אותה כל כך, שאני לא יכול, שלא לגעת בה... אבל האיבר שלה, כלומר הפוסי המתוק שלה, הוא מחוץ לתחום, לפחות עד שתהיה לה טבעת נישואין על האצבע השלישית של היד השמאלית שלה."

"אוי אלוקים אדירים, היא הפכה אותך לשפוט שלה!" אני אומר לו, מצביע על המקום שממנו היא יצאה, בדיוק באותו מקום בו הוא הביט עד לפני רגעים ספורים בלבד.

"אוי, תסתום כבר!" הוא מתרומם על רגליו, נותן לי לאטמה לעורף ומתיישב בחזרה על הספה שבה ישב לפני כן.

"אאוץ'" אני אומר לו, מכווץ את מצחי ומשפשף את עורפי.

מושך בכתפיו, הוא מרים את אפו ואומר, "מגיע לך! אני הייתי צריך לסבול כמעט אותו הדבר, עם מגס ואיתך... אז הגיע הזמן, שגם אתה תסבול קצת!" מחייך אליי חצי חיוך, יודע שפגע בנקודה כואבת, כשהזכיר את שמה. אבל ממשיך ומדבר, כאילו כלום לא קרה, שואל אותי, "נו, אז מה אתה מתכוון לעשות?" בעודו מצביע עליי עם סנטרו.

אני חושב מעט, מחליט על דרך פעולה ודן איתו עליה...

כעבור חודשיים...

הכל כמעט מוכן, אני חושב לעצמי, כשאני מתבונן מסביבי, במועדון החדש שבניתי לכבודה. יש בו הכל מהכל... החל משלושה רחבות ריקודים, דרך בר ארוך מלא במשקאות חריפים... וכלה, באיזור וי איי פי, נפרד שמכיל את כל מה שאישה שאוהבת לבלות, יכולה לרצות.

המקום החדש הזה, יחנך, בעוד שבוע וחצי. עד אז, אני כבר אספיק לשלוח לה את ההודעה על הקמתו, באופן אישי.

אני מקווה שתבוא, כי אם היא לא תבוא לא יישאר לי דבר בעולם. דבר שאוכל להמשיך ולחיות למענו.

~~מגי~~

"מגי!" נשמע קולה של אמא שלי, "הוא שוב חזר ויש לו אלייך הודעה," זה כל מה שהיא אומרת לי, לפני שהדלת נפתחת, והיא נכנסת פנימה, בסערה בדיוק כשאני מרימה את מבטי מהספרים, עליהם אני שוקדת.

"הוא תמיד חוזר," אני אומרת, "ואני תמיד מסרבת לראות אותו, ועכשיו, אפילו פחות." היא מביטה בי, מטה את ראשה, אומרת לי משהו שגורם לי להרגיש שבא לי לבכות... אבל בכיתי כל כך הרבה בחודשיים וחצי האחרונים, שזה לפעמים נדמה לי, שעוד מעט ואתייבש מרוב כל הדמעות שזלגו מעיניי... ועדיין, יש עוד כמה שמתחבאות להן בבלוטות הדמע שלי.

"תנסי לתת לו הזדמנות!" היא אומרת לי, "הוא בעלך! יא מז'רובה," מכניסה פנימה על הדרך גם מילה במרוקאית, שפירושה, יא משוגעת. מיד ממשיכה, "לכל האלים... את לפחות חייבת לו הסבר. או, לכל היותר, את צריכה לומר לו משהו על מה שקורה איתך!" מסיימת ומצביעה על בטני, היא יודעת כבר שאני בהריון ממנו. לכל המלאכים, היא יכולה לשמוע אותם, את שני הלבבות הקטנים שפועמים לי בפנים.

אז, כן... יש לי תאומים! ואנחנו אפילו לא צריכים ללכת לרופא על מנת לאשר את זה. אבל אין שום סיכוי בעולם, שאני אומרת לליאון שהוא הולך להיות אבא. "פשוט תגידי לו, שאני לא רוצה לראות אותו ושאם הוא רוצה, שישאיר לי את ההודעה שלו, אצלך!"

"ואת? מה את תעשי בינתיים? תמשיכי לקבור את עצמך בלימודים שלך?" היא שואלת אותי, היא כבר מכירה אותי. לכל האלים, היא ילדה אותי.

"ומה אם כן?" אני מחזירה לה בשאלה. התחלתי ללמוד קרב מגע, דיקור סיני, ועוד כל מיני דברים שעשויים מאוד לעזור לי, בעודי מנסה להתמודד עם שני ילדים, ועם כל מה שמתחשק לי ללמוד על העולם. היה לי דחף לאכול את העולם, כולו. ככה, כמו שהוא. מהמם ויפהפה, עם כל הבעיות שיש בו.

"אני לא מוכנה שתמשיכי ככה!" היא עונה לי, נראית מיואשת ממני לחלוטין, לוקחת לי את ספרי הלימוד ומשליכה אותם הצידה. אבל אני עוצרת את נפילתם, בעזרת הטלת כישוף מהיר.

לוחשת, את המילים הלטיניות, שמרככות נפילה: "leniter stillabunt," והספרים נוחתים ברכות רבה על הרצפה, אחר כל, אני מפנה מבט כועס לאמא שלי, קוראת אליה, "אינעל אעבוק את יכולה בבקשה להיזהר על הספרים שלי, יא מאמא?" מקללת את הנעליים של סבא שלי.

"היי," היא מפנה אליי אצבע מורה, עושה לי נו נו נו ואומרת, בעוד אנחה חומקת מבין שפתיה, "איי איי איי, זה מה שאני מלמדת אותך? הא, יא נעביבשק, בואי תעשי טובה, תרדי ותראי אותו!" מנסה לשכנע אותי, על ידי קריאה בשם חיבה, יקרה שלי.

אבל אני מסרבת לראות אותו, אומרת לה, "אל תעשי לי, נעביבשק! אני לא רוצה לראות אותו! וזהו!"

"אוח...אינעל דין בוק וויי אינעל א בודיז'ה בוק!" היא מקללת את הנעליים של אבא שלי לכל דורותיו.

"וואי וואי וואי." אבא שלי נכנס לחדר ואומר, לאחר מכן שואל, "מה עשו לך הנעליים שלי ושל כל הדורות שלי?" עם צחוק בקולו.

"אוה, יא בויה!" אני אומרת לו, "מאמא רוצה שאלך לראות את ליאון!" מלשינה עליה בלי בושה.

הוא מביט בה, במבט זועם, אומר לי, "את תישארי פה, יא בינת'י, אני אלך לדבר איתו!" אומר ופונה בחזרה איך שנכנס, בצעדים זועמים. בעודו חושב, אני אראה לו, מה זה... הכאלב בן כאלב הזה, לא ימשיך להטריד את הבת שלי. מפשיל את שרווליו ויוצא מהחדר, צעדיו מהדהדים.

"אוי שיט!" אומרת, מביטה באימי, בעיניים גדולות, כי אני יודעת מה הוא מתכנן לעשות. "את חייבת לעצור אותו!" ממשיכה ומזהירה אותה, "את שמעת את מחשבותיו, בדיוק כמוני. נכון?"

"כן, כן!" היא אומרת לי, מיד ממשיכה, "אבל את יודעת טוב מאוד, למה זה קרה! נכון?"

אני מנידה בראשי, בחוסר הבנה, שואלת את עצמי, הייתכן שהיא שמעה את האמת מתוך מחשבותיי? אבל, אין סיכוי שזה יקרה... נכון?

היא מנידה בראשה שלה, בחזרה ועונה על השאלה שהיא רואה על פניי, "לא... לא הצלחתי להיכנס אל תוך מחשבותייך כבר מאז מה שקרה לך, עם האקס ידיד המז'רוב הזה שלך!" אומרת, בהתייחסה אל המנוח, כאל משוגע. אחר כך, היא מוסיפה ועושה לי, נו נו נו, עם האצבע, "ושלא תעזי לומר, שהבן אלף המחורבן הזה, לא היה מז'רוב! כי הוא היה... ועוד איזה היה!" בעודה מפרשת את הבעת פניי המופתעת בנוגע לקללות שחוצות את פיה, כמשהו אחר.

אני פשוט פורצת בצחוק מתגלגל, כל כך חזק, שמתקפלת על המיטה ואוחזת את ביטני שמתחילה לכאוב, מטירוף הצחוק שאוחז בי שדודה. אחרי שאני נרגעת אימי כבר לא איתי בחדר, היא יצאה מהחדר מנופפת בידה עליי כאומרת, איי מעאליק! "אוח," אני אומרת לעצמי, "זה היה מצחיק!"

מיד נכנסת לחדרי מרידית' מתיישבת לצידי ומתחילה ללטף את ידי אומרת לי, "באתי מיד כששמעתי." בעודה מחבקת אותי אל חזה, היא מוסיפה, "תקשיבי, אני לא אומרת לך מה לעשות... אני לא אעז להתיימר לומר שאני יודעת מה קרה ביניכם, אבל נראה לי שאת תתחרטי על זה, אם לא תלכי לפחות לראות אותו."

אני מושכת באפי, מהנהנת פעמיים, לאחר מכן מתרוממת מהמיטה שלי ורצה במורד המדרגות, בדיוק בזמן על מנת לראות את ליאון עם רגל מחוץ לבית, כתפיו נפולות ראשו מורכן בתבוסה. אך ברגע ששומע את התנשפות ההפתעה שלי, ממראהו כך, כמו איבד כל תקווה, הוא מרים את ראשו מביט בי וכשעיניו תופסות את עיניי, הוא מחייך חיוך קטנטן, מהנהן בכבוד אליי ויוצא החוצה מהבית, כשכתפיו שוב מורמות בגאווה.

"אוי, ליאו..." אני לוחשת לאוויר, "אני עדיין אוהבת אותך."

בעוד מרידית', מאחוריי, מצחקקת לעצמה, אומרת, "אם זו לא אהבת אמת, אני לא יודעת מה כן!?"

"את שואלת, או אומרת?" אני פונה אליה ושואלת.

"גם וגם?" היא עונה לי, מצחקקת גוררת ממני ציחקוק משלי... "אז את כן אוהבת אותו. אם כך אני באמת באמת לא מבינה, למה עזבת אותו..."

אני נאנחת, חוזרת לחדרי, משאירה אותה שם, בוהה אחריי וסוגרת את הדלת, קוראת לתקרה, "אל תפריעו לי, אני רוצה להיות לבד!" יודעת טוב מאוד, שכל מי שבבית ישמע, בעיקר, מכיוון שהשמיעה של כולם פה, בבית הזה, היא יותר מסתם טובה... היא פאקינג מעולה!

"בסדר!" אני שומעת מארבע קצוות של הבית, מלוות בארבע אנחות כבדות.

"אני רוצה להיות לבד..." אני לוחשת לעצמי, יודעת שכולם, כל אלה שמחוץ לחדר שלי, לא משנה, היכן הם, בין אם זה אבי, שבחדר העבודה שלו, או אימי, שבסלון, או מרידית' שנמצאת עדיין בקצה המדרגות, או אפילו מנהלת הבית שלנו, גברת ת'ומפסון, שבמטבח... היא איתנו עוד לפני שאני נולדתי, לעזאזל, היא הייתה איתנו עוד לפני שאבי נולד.

לפתע אני שומעת לחישות; הן מגיעות מהמשרד של אבי, מחדר עבודתו, הוא אומר שתי מילים שגורמת לי לזקוף את אוזני ולהקשיב לשיחתו עם אימי, "ליאון... הזמנה." משם אני מתקרבת אל חדר העבודה, כל כך מהר, שאני ליטרלית נתקלת במרידית' פנים בפנים.

היא קוראת "אאוץ'..." בדיוק כשאני קוראת, "ששש... " סותמת את פיה בעזרת שתי אצבעות שמכווצות את שפתיה יחדיו, אומרת לה, "ששש, אני מנסה להקשיב." בלחישה.

אני ממשיכה להתקרב אל חדר העבודה, לא משחררת מאחיזתי בשפתיה של חברתי הטובה, עד ששתינו שומעות מבפנים, את אבי לוחש לאמי, "הן יודעות." ואז הדלת נפתחת לרווחה, אני מביטה אל פניה של מרידית' רואה את ההתנצלות בעיניה, ואת עיקום האף.

אני מצמצמת את עיניי עליה, אומרת לה, "את עוד תשלמי על כך!" מתכוונת להלשנה שלה עליי, לאבי. לאחר מכן, אני פונה בחזרה אל אבי, ושואלת אותו, "אפשר?" מתכוונת, להיכנס לחדר וגם לראות את המכתב / הזמנה שליאון השאיר בשבילי.

"הנה!" אומרת לי אימי, מושיטה לי מעטפה, בתוכה יש מכתב והזמנה, להשתתף בפתיחה של מועדון חדש: גוב האריות.

"את לא חייבת ללכת," נשמע קולו של אבי, הוא נשמע כמו כבר השלים עם זה שאני הולכת, כי הוא מכיר אותי. הוא יודע שלא אוותר על ההזדמנות לראות את המועדון החדש שהקים ליאו.

"אתה צודק, אבא... אני לא חייבת, אבל אני הולכת!" אני עונה לו, עם חיוך על שפתיי. הוא מהנהן ורצה בחזרה אל חדרי, על מנת להתכונן לפתיחה הגדולה של גוב האריות.

"חכי שניה," מרידית' עוצרת אותי, או לפחות מנסה לעצור אותי, עם המילים, "אבל מה עם הלימודים?" אבל לדבריה מתלווה צליל של ליגלוג.

אני רוצה להראות מהממת. אני חושבת לעצמי, בעודי עונה לה, "זה יהיה בעוד יומיים בחופשת חג המולד."

"הממ," היא מהמהמת לעצמה, אומרת, "אז הוא יודע על הלימודים שלך, הא?"

"נו, מה ציפית," אני אומרת לה, מצחקקת מעט, מהציפיה לראות את המקום לו הוא קרא, על שם הבית שלי, "הבנאדם עשיר והוא משום מה חייב לדעת כל דבר, על כל אחד."

"אוו! למה לא אמרת לי שהוא עשיר?" היא אומרת לי, מרימה גבה, נותנת לי מכה קטנה, על הגב שמכופף מולה, על המיטה, בעודי מחפשת בגד שיתאים לכניסתי הראשונה, למועדון של ליאון בוזגלו. לבסוף, אני מחליטה על שמלה ארוכה, עם פאייטים בצדדים בצבע גוף, של כריסטיאן דיור ונעלי עקב גבוהות של איב סן לורן, גם הן בצבע גוף, שמצאתי במקרה, לפני שבוע במכירת חיסול, של אחת מהחנויות שנסגרו באזור שלנו.

לשמלה יש צווארון והיא מעט צמודה בחזה, אחר כך נשפכת מטה עד סופה. זה פשוט מושלם בשבילי, כך שלא אצטרך להיאבק בה, על מנת שתיכנס על גופי הגדל ומתפתח, כתוצאה מההריון.

טוב, אז שמלה, יש... אני חושבת לעצמי, כהכנה לקראת המאורע המשמח, נעליים, יש... עכשיו רק חסרים פריטים נלווים ואני אהיה מוכנה. אני רוצה לשים את השרשרת עם שתי הטבעות, כך שיוסתרו על ידי צווארון השמלה. אני אשים את עגיליי הטיפה שלי, את הצמיד שנראה די דומה להם רק שבצמיד, יש טיפה רודפת טיפה, הוא צמיד עדין ויפהפה ואני, אישית אוהבת אותו מאוד. כמובן, שאל הסט המאולתר, תצורף טבעת עם טיפה שקופה קטנה אחת. זהו! חשבתי, אני מוכנה, עכשיו צריך רק לחכות יומיים.

אבל, למה לחכות בכלל, אני יכולה כבר עכשיו לעלות על טיסה, זו גם ככה טיסה ארוכה, כך שעד שאגיע לשם, כבר יעברו היומיים הללו. מה גם, שבגלל הפרשי השעות אני אהיה מסטולה לחלוטין. אני פותחת את גוגל מפות, על מנת לבדוק כמה זמן הפרש יש בינינו לבין ישראל ומגלה שמדובר בשמונה עשרה שעות. זה מלא מלא זמן! חושבת לעצמי.

טוב, לא פלא, אחרי הכל, אנחנו גרים ברדונדה. זהו אי קטנטן, נחשב לחלק ממדינת אנטיגואה וברבודה, שממוקמת ממזרח בים הקאריבי. בסך הכל, על האי הזה, ישנם אלף איש. אך מכיוון שלא מדובר באנשים רגילים, בני האנוש רואים במקום זה, דבר מלבד כפר נטוש. טוב, מלבד אלה שמוזמנים למקום או אלה הנשלחים הנה, על ידי אלה שכבר ראו את האי על בוריו.

כך, שכרגע רוב האריות נמצאים בממד של גוב האריות. על כן, עליי לחזור לשם, על מנת לבדוק אם ישנם אריות חדשים. אף על פי כן, איני מתכוונת לעשות את המסע הזה לבדי, בטח ובטח שלא עכשיו, כשליאון צריך אותי בישראל.

לכן אני ממהרת למחשב הנייד שלי, מזמינה כרטיס טיסה לישראל, מהיבשת המרכזית של המדינה הריבונית שלנו. אחר כך, רצה לארוני, משתדלת לא למעוד על שום דבר, בדרכי אליו. שם לוקחת מזוודה קטנה, דוחפת לתוכה תחתון, חזיה ובגדים אלגנטיים, ואז עוברת לארונית הנעליים שלי, גם היא בארון הבגדים שלי, מוציאה מתוכה זוג נעלי בובה. בינתיים, מרידית' עוזרת לי עם האריזה של התכשירים הקוסמטיים שלי, אורזת לי אותם, בתוך תיק נסיעות קטנטן.

אני מוכנה לחלוטין, מודה למרידית', לוקחת את המזוודה ואת התיק הקטן שלי, מנשקת את הוריי על לחייהם ובנשימה עמוקה, יוצאת מהבית ומשתגרת לשדה התעופה. בדיוק בזמן על מנת לשמוע את הכרוז אומר באנגלית, "הטיסה אל ישראל מאנטיגואה, יוצאת משער שמונה, בעוד עשרים דקות; כל הנוסעים מתבקשים לעלות למטוס."

אני רצה אל המסוף של העלייה למטוס, ואז נזכרת ושואלת את עצמי, "למה אני ממהרת כל כך?" אוי אלים אדירים, וויי פסארה פילח'לה, אני סתומה. יש לנו מטוס פרטי... הייתי צריכה להתקשר ולהודיע לטייס שלנו שאני טסה היום לישראל. חושבת לעצמי, מכניסה על הדרך ככה, את המילים שאומרות, שאני אחת מפגרת, שהולכת סביב עצמי.

פתאום, אני מרגישה טפיחה על הכתף שלי, שומעת את המילים הקאריביות, "מכאן, גברת בוזגלו..." עם הניב המקומי. מפנה את פניי למקור הקול בחיוך רחב, מכיוון שזיהיתי את בעל הקול העמוק והנעים לאוזן, כטייס של המשפחה. הוא ממשיך ואומר, כשרואה שאני עומדת לשאול, "אביך טילפן אליי, כבר כשהתחלת להתארגן, אמר לי 'צא לשדה התעופה, מיד. בתי בדרכה לישראל, אתה חייב לעזור לה, בכל דרך בה היא תרצה את עזרתך.' ואז הוא הדגיש את המילה תרצה ואמר לי, 'אם היא לא רוצה בעזרתך, פשוט תסור מדרכה...' אז, אימרי לי בבקשה, גבירתי הנכבדה, האם ברצונך בעזרתי?" מחייך חיוך רחב, שאומר שיודע שארצה את עזרתו.

אני מהנהנת פעם אחת לאישור, אבל מפנה אל הטייס שלנו, עיניים מצומצמות, אומרת לו, המבטא המרוקאי שלי נוכח, במלוא עוצמתו "תיזהר ממני! תמחק את החיוך האווילי הזה מהפרצוף שלך, ברגע זה!" הוא ממהר למחוק את החיוך מפניו, הופך רציני. קד בפניי קידה קטנה, מחווה לכיוון המטוס.

הוא פותח את פיו ואומר, "סליחה, לא התכוונתי לפגוע בך!" אני מהנהנת כמחווה ששמעתי וקיבלתי את הסליחה. מתחילה ללכת בקצב איטי יותר אל המטוס הפרטי שלנו, כשלפתע, בחור שאני בטוחה שראיתי כמעט מדי יום ביומו, בסביבת אחוזתו של אבי מתקרב לכיווננו.

הוא מחייך אליי חיוך קטנטן, מהנהן בראשו בכבוד אליי, מביט אל הטייס שלי ואומר לו, "טייס משנה, אלירן צ'רקובסקי לשירותך," הטייס שלי מהנהן פעם אחת, מצדיע לטייס המשנה שלנו, כאות ששמע ומקבל, טייס המשנה מצדיע במומחיות מסויימת, בחזרה ומתחיל את ההכנות לקראת הטיסה.

הוא לא נראה כמו טייס משנה, הוא נראה כמו שומר ראש או משהו. אני חושבת לעצמי, אבל לא אומרת דבר, והשם הזה, אלירן צ'רקובסקי, זה שם שקשה לשמוע בקאריביים... זה שם ישראלי, אני יודעת שזה שם ישראלי... טוב, נו... מושכת בכתפי הימנית, ממשיכה וחושבת, יש לנו טיסה ארוכה. יהיה לי יותר ממספיק זמן לחקור אותו. מחייכת חצי חיוך, לעצמי, עולה למטוס ומתיישבת על הכיסא.

בזמן שאני חוגרת את חגורת הבטיחות ומקשיבה לטייס של המשפחה שלי, כשהוא אומר לנוסעים של המטוס, בקולו הנעים והמתנגן, "כאן הקברניט, אדוארד ברנדט, הטיסה הישירה לישראל מאנטיגואה יוצאת לדרך. אנא לחגור חגורות, אנחנו ממריאים."

בינתיים, בתא הטייס, אלירן צ'רקובסקי, הידוע בתור טייס המשנה, שולח הודעה אחרונה, למישהו על אדמת ישראל:

נמרוד, תתכונן, עלינו לטיסה לישראל! אנחנו בדרך הביתה...

אעאעאע! אני לא מאמינה שסופסוף סיימתי את הפרק הזה...

אוקיי... אז, שאלות...

1. האם מגי תצליח לפתות את אלירן לדבר?
2. האם היא תגלה למישהו שהיא בהריון?
3. ועוד מליאון?
4. האם אלירן יודע שמגי בהריון?
5. האם ליאון יראה את מגי?
6. מה יקרה כשליאון יראה את מגי? כלומר אם, הוא אכן יראה אותה!
7. והכי ה-כי ה-כ-י חשוב, מה יקרה, אם הוא לא יראה אותה?

כל זאת ועוד בפרקים הבאים!