בפרק הקודם:

לאחר מכן, היא כבר רחוקה מדי מכדי שאשמע אותה.

טוב, אז יאללה... מתחילים!

השיר הפעם: עילי בוטנר וקובי אפללו - מכתב לאחי (קליפ)

~~מגי~~

ברגע שאני שומעת את דבריו של ליאו, אני מתחילה לרתוח... אני משמיעה שאיפה חדה של אוויר, מביטה בעיניו של זה שאומר שהוא בעלי, מנהלת איתו קרב מבטים, יודעת שאם ינמיך את מבטו ראשון, הוא מדבר אמת... שאני אכן הייתי אישתו... אבל כשהוא אכן מנמיך את מבטו על מנת שלא לראות את עיניי החודרות, אני מרגישה כל כך נורא, עליו, עליי, עלינו; שאני חייבת לשחרר את הכאב, איכשהו. אז אני תופסת בכרית שלי מתחתיו, מתחילה לחבוט בו ואומרת לו בצרפתית, "אני לא מאמינה עלייך... איך יכולת? איך יכולת להסתיר את זה ממני?" האמת, אין לי מושג איך אני יודעת בכלל צרפתית, אבל היא שם... במוחי. היא, ביחד עם ספרדית, שלושה סוגים שונים של ערבית ואיטלקית.

הוא מנסה לעצור אותי, עם ידו, קורא אליי בעודו נקטע על ידי החבטות, "וו-או... ח-כי שני-ה! ל-כל ה-מל-א-כים!" אבל, אז הוא תופס בכרית מושך אותה אליו ומעיף אותה מעבר לכתפו, אני נופלת מעליו והוא מנצל את ההזדמנות על מנת לתת לי נשיקה עמוקה. כשאני מתנתקת ממנו, בחיוך רחב, אני קולטת את הכרית ממש מולי, חיוכי מתרחב אוטומטית ואני מודה בליבי לנימי שלי.

אבל ברגע שאני מרימה את הכרית על מנת להתחיל סשן נוסף של חבטות, נכנס פנימה אל תוך החדר אחד החיילים של ליאון, פניו אפורות. הוא מביט מסביב על הנוכחים, אומר שלוש מילים, "אנחנו תחת התקפה!" ומתעלף.

מיד ליאו עוטה על פניו מבט של בוס המאפיה, פנים רציניות, הוא מרים אותי מעליו, בעדינות, נושק לי על מצחי אומר לנימי, "נמרוד, קח אותה למטה, למקלט." בזמן שהוא מתחיל להתלבש, אחר כך הוא מרים את פניו אל החייל המעולף, אומר לו, "תטפל בו, בבקשה!"

אבל אני לא מוכנה להישאר למטה, בפאקינג מקלט, בזמן שהוא נלחם עבורי ועבור שלומי. אני גם אומרת לו את זה, דרך שיניים חשוקות, מסננת, "אני לא מתכוונת להישאר למטה, בלי לדעת כלום על מה איתך! אין סיכוי..." מיד אחר כך, נכנסים פנימה לתוך החדר עוד שניי חיילים. אה, לא... בעצם חייל וחיילת, אני חושבת לעצמי, כשהיא מפנה את מבטה אליי ואני יכולה לראות את פניה.

"אני רוצה לשמוע מה קורה שם בחוץ..." ליאון אומר לשניים, "מיד!" הוא מפנה את תשומת ליבם של השניים אליו.

החייל אומר, "א- א- א- אני חושב שכדאי שתראה את זה!" הוא מתחיל בגימגום, אבל אחר כך, שואף שאיפה נחרצת וחדה ומסיים את דבריו במהירות.

"או... קיי..." ליאו אומר, "תראו לי!" הוא מצביע עם עיניו על הפדים, בידיהם, בידיעה מלאה, שבהם נמצאים המצלמות שמקיפות את שטחה של כל אחוזת משפחתו.

זה כבר קרה פעם אחת, מאז שהגענו הביתה, אל האחוזה. כך שאני יודעת שהן אכן מכילות את המידע הנחוץ לנו, על מנת שנוכל לראות מה קורה בחוץ מבלי להזדקק לצאת החוצה בכלל.

השניים מביטים אחד בשנייה, גורמים לליאו להתרגז הוא שולף אקדח מהמגירה לידו, אני מיד נעמדת מול הקנה של האקדח, שמה לב למשתיק הקול, אומרת לו, "אל תירה בהם..." הוא מושך אותי הצידה, חזק.

אומר לי, בלחישה באוזן, "שני דברים, אחד, אף פעם אל תעמדי מול הקנה של האקדח שלי... ושתיים, אף פעם אל תפריעי לי במהלך עבודתי. זה ברור?" הוא שואל. אני מרימה את כתפי, כאומרת 'לא אכפת לי!' הוא מנער אותי מהיד שהוא אוחז בה, חוזר ושואל, "האם זה ברור?"

אני מביטה בעיניו, אומרת לו, "שני דברים, אלייך... אחד, אתה מכאיב לי... ושתיים, אני אעשה מה שבא לי, מתי שבא לי!" מרימה את אפי, משחררת את זרועי מאחיזתו, משפשפת את המקום, יודעת שמחר יישאר לי שם סימן.

הוא תופס במותניי, כורך  את זרועותיו סביבי, מושך אותי אליו, חזק ועל ידי כך, גורם לי לחוש בבליטה של איברו... "מה אני אעשה איתך?" הוא שואל אותי, אחר כך לוחש לי באוזן, "אם את עוד פעם תגרמי לי להתגרות ככה- אני לא אהיה אחראי למעשיי!" כשמיד לאחר מכן, הוא מושך אותי אליו חזק יותר ונושק לשפתיי נשיקה חזקה, מענישה ועמוקה. אני שמחה על נשיקתו, מכיוון שהיא מראה לי, שלא משנה כמה עצבני וכמה מרוגז, הוא עלול להיות, אני משפיעה עליו. אני מרגיעה אותו. אז כשהוא מנתק את שפתיו משלי, אני מושכת אותו אליי ומבקשת שיפסיק להתרגז על כל דבר קטן, עם נשיקה עמוקה משלי, אלא ששלי מלאה בתשוקה ובאהבה נטו.

"אני אוהבת אותך," אני אומרת לו, על שפתיו, נושקת להן, פעם אחרונה, נשיקה קטנטנה, מושכת את שפתו התחתונה, אל תוך פי ומשחררת אותו, כליל.

"אחמ! טוב, אז אתם באים, או מה?" נימי אומר, אחרי כחכוח בגרונו, אני פונה אליו, חיוך על פניי ומהנהנת בראשי לחיוב.

"אני מניח שזה יהיה בסדר... אבל את לא זזה מצידי!" אני פותחת את פי על מנת להתווכח, אבל הוא משתיק אותי עם אצבע על שפתיי, ממשיך ואומר, "וזה לא ניתן לוויכוח!"

אני נועצת את שיניי באצבעו, אבל אומרת, "בסדר!" נושקת לאצבע שנשכתי נשיקה קטנה ובתולית, מביטה בעיניו של ליאו ומהנהנת, "אני מבטיחה, אני לא אזוז מצידך." הוא מצמצם את עיניו עליי, אני חוזרת ואומרת, "מב-טי-חה!" הוא מבין מיד שאני אף פעם לא מבטיחה סתם הבטחות ושלא סתם הדגשתי את המילה, הברה אחרי הברה ומהנהן פעם אחת ויחידה.

לאחר מכן הוא מוביל אותי עם השאר אל הסלון הגדול ביותר באחוזה, על מנת שיוכל לצפות במסך הענק בטלוויזיה הראשית של הבית... שכן זהו המסך העיקרי ממנו ישנן שלוחות נוספות אל הבית כולו.

אנחנו מתיישבים, מתרווחים במקומותינו הטלוויזיה נדלקת, הערוצים מתחלפים במהירות, אחר כך, רואים מחוץ לכותלי האחוזה.

ברגע שאני רואה את מה שקורה שם בחוץ, אני מתרוממת על רגליי, חירשת, אילמת ועיוורת לחלוטין לכל המתרחש מסביבי, אני רצה אל הדלת עם כוונות רצח בעיניים, פותחת את הדלת וצועקת שם יחיד, שם שמזכיר לי, כאב וסבל, דם ועוד דם... ואונס... ורצח... וכאב לב, אחד גדול...

מכיוון שהשם שאני צועקת - שניות לפני שאני מאבדת את הכרתי, מכאב ראש חזק כל כך... נורא כל כך... מעוור כל כך, שאני יכולה להרגיש ליטרלית את ראשי נחצה לשניים - הוא:

דומיניק!

**ליאון**

ברגע בו אני רואה את כל הצבועים שנמצאים בחוץ, אני מיד נזכר בצחוק המטורף של ידידה לשעבר של מגי... בשניה שזה קורה, אני מבחין במגי מתרוממת מהספה, עליה ישבה לצידי. אני קורא אליה, אבל זה כאילו התעוורה והתחרשה לכל אשר מסביבה. היא רצה אל הדלת, וצורחת את השם שלא חשבתי... לא ציפיתי, לשמוע כל כך מהר... היא צורחת, "דומיניק!" ומתעלפת.

כשעיניה מתגלגלות פנימה, עוד לפני שראשה פוגע ברצפת הפרקט הקשה של אולם הכניסה לאחוזה, אני תופס אותה. מניף ומרים אותה אל בין זרועותיי מנסה לגונן עליה, מהכל ומכולם. "שהעולם כולו יתפוצץ," אני ממלמל לעצמי, "אני חייב לקחת אותה למקלט."

אני מרים את ראשי מפניה המעולפות והשלוות, מביט אל נמרוד, יד ימיני. הוא מהנהן ואני פונה בריצה קלה, מנסה לא להזיז יותר מדי את מגי היפה שלי, מצמיד אותה אל חזי, בדרכי לכיוון המקלט. היא באמצע הדרך בערך, מתעוררת מעילפונה, נזכרת במה שקרה לה, לפני שהתעלפה ומתחילה להשתולל בין זרועותיי. צועקת, "תשחרר אותי!"

אני מוריד אותה, מטה, על רגליה, קורא אליה, "מגי, מגס... ששש! תירגעי, תירגעי יפה שלי... תירגעי," אני מחבק אותה אליי, בעדינות תהומית. מראה לה בשפת הגוף שלי, שזה אני... ושאף אחד אחר אף פעם לא ייגע בה יותר לעולם.

היא מרימה את מבטה אליי, מביטה בעיניי, מזהה אותי, אני רואה את ההכרה בעיניה, היא קוראת בקול רם, "אוה, ליאו! זה אתה!" מחבקת אותי בחזרה, בוכה באוזניי, אומרת לעצמה יותר מאשר לי, "הוא אנס אותי, הוא לקח לי את הבן שלנו... הוא הרג לנו אותו... הוא פאקינג עקר לי אותו מהפאקינג בטן... ועכשיו הוא פה... אז עכשיו, עכשיו הוא ימות!" בפעם השנייה בה היא אומרת את המילה 'עכשיו', זה יוצא לה, דרך שיניים חשוקות בחוזקה, היא מתרחקת ממני, מסתובבת אחורה על מנת לחזור אל דלת הבית.

"ברור שהוא ימות," אני שומע מנמרוד, הוא עומד מעט לפניה, קרוב יותר לדלת מאשר היא. אחר כך, הוא מתקרב אל מגי, בצעדים מדודים, איטיים ומחושבים... כאילו אם יתקדם מהר מדי, היא תברח. מה שהיא כמעט עושה, כשהוא מושיט את ידו קדימה ותופס בסנטרה, מרים את פניה אליו ממשיך ואומר, "אבל זה לא חייב לקרות מידייך..."הוא משחרר את סנטרה. מכופף את גבו, מעט על מנת לתפוס בידיה, הוא תופס בהן בכזו עדינות, כאילו עוד שניה והיא תישבר. אני מכווץ את מצחי, אגרופיי קמוצים, לא מבין בעצמי, למה אני מרגיש כזו קנאה מאכלת, בחבר הטוב ביותר שלי.

"אחמ אחמ!" אני פתאום שומע כחכוח בגרון, לא מבין מאיפה הוא מגיע, עד שאני זז מעט הצידה. מביט מעבר לשניים שעומדים באמצע המסדרון, מבחין בו. הוא עומד ממש בדלת הכניסה, מצמצם את עיניו על המחזה שלפניו, כאילו יש לו זכות כלשהי להתעצבן.

"אתה!" נשמע קול נהמה, אינני מבין מאיפה זה מגיע עד שאני מביט בפניה של מגי, הן נדמות כמעט חייתיות מהזעם שמאכל אותה.

"מגי..." הוא אומר לה, מצחקק צחוק מעט משוגע, "תיזהרי... אלא אם כן, סיפרת לו את הסוד המשפחתי שלך, אני לא חושב שאת יכולה להרשות לעצמך להשתנות, כאן ועכשיו." הוא אז פעם נוספת מצחקק את אותו צחוק מטורף שלו.

אבל היא מביטה בו במבט לא מבין, "על איזה סוד משפחתי אתה מדבר?" שואלת אותו.

הוא מצחקק צחוק פרוע במיוחד, משוגע מאי פעם, "אז היא באמת עשתה את זה! אני לא האמנתי לה בהתחלה, בעיקר מכיוון שאני רואה, שהיא כן זוכרת אותי ואת מה שעשיתי לה..." הוא נוהם ומביט אל מאחוריו במישהו שנמצא ממש מחוץ לדלת.

"זאת לא אשמתי שמה שעשית לה כל כך נורא, שזה הדבר הראשון שנזכרה בו." נשמע קול מוכר של אישה עונה לו.

אני מכווץ את מצחי, מתקרב אל מגי, תופס במותנה ומסתיר אותה מאחורי גבי, בעודי לוקח צעד אחד מעבר לה. אני מצמצם את עיניי, מנסה לזהות את בעלת הקול, אבל עד שסוף סוף יורד לי האסימון, היא כבר נכנסת פנימה, פוגשת בעיניי הרחבות, הלא מאמינות, "את?" אני שואל אותה.

"hola cariño mio!" היא אומרת לי בספרדית מתנגנת, "Y sí, soy yo ... Miranda Brandon Dawson." היא מוסיפה, מבטאת בגאווה את שמה... אני מביט בה במבט נגעל.

"למה את קוראת לי יקירי?" אני שואל אותה, מנסה להמשיך להגן על מגי עם גופי. "ולמה נראה לך שאכפת לי מהשם שלך?" ממשיך ושואל, עדיין מגן בגופי על אישתי.

"את?" מגי שהחליטה שלא בא לה להתחבא מאחורי אף אחד, מתקרבת אל האישה השניה, גופה רועד; אין לי מושג אם מכעס, או ממשהו אחר, אבל זה במהירות מתבהר, כשהיא תופסת לה בשיער ומנערת אותה חזק, מסננת דרך שיניים חשוקות בחוזקה "את עשית לי את זה! את זו שגרמה לי לשכוח את ליאון... א-ת הבע-ל של-י!" היא צועקת את החלק האחרון, קולה נקטע במקומות משונים ורק כשהיא פונה ומביטה בי, אני מבין שזה בגלל שהיא בוכה. אחר כך, לאחר מבט בוחן בי, כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה, היא פונה בחזרה אל הכלבה שאחראית לכל הכאב לב שחווינו שנינו, היא מחייכת חיוך אמיתי בפעם הראשונה, מזה חודש וחצי או אפילו יותר. היא אז משליכה את מירנדה אל הרצפה הקשה, בועטת בה ואומרת לה בצחוקה המתנגן, "אבל לא הצליח לך, אני זוכרת הכל! הכל!" היא מדגישה את המילה האחרונה עם ציחקוק מלא דמעות. לאחר מכן, היא פונה אליי, אומרת לשניים מאחוריה, "תעופו מפה! תעופו מפה מיד, אחרת אני לא אהיה אחראית למעשיי!"

היא מנסה לרוץ אליי, אבל אז דומיניק החיה המחורבנת, תופס בה בשיער, מושך אותה אחורה אליו ואומר לה, "הו, לא! את לא תחזרי אליו! את שלי מרגרט אשרף... את של-י!" את האות האחרונה, הוא אומר בקול שעולה לצלילים מכאיבים בעלי גוון גבוה. זה, בגלל שאישתי היקרה תפסה, באיבר הלא מתפקד שלו והיא לוחצת עליו חזק. זה תופס את תשומת ליבו המוחלטת של החלאה שתופס בשיערה של אישתי.

היא אומרת... לא, מסננת מילה אחת ויחידה "תשחרר!" שלוש שניות מאוחר יותר ידו נופלת מראשה, לאחר צווחה קטנטנה ונשית למדי שנפלטת מפיו. אחר כך היא מסתובבת אליו, בעוד ידה עדיין אוחזת בו חזק ואומרת לו, "אתה אף פעם לא תיגע בי יותר, אתה שומע אותי? אף פ-עם!" את מילותיה המודגשות, היא אומרת דרך שיניים חשוקות בחוזקה רבה כל כך, שאפשר ממש לשמוע את החריקה; בעוד שאת המילים האחרונות היא יורקת לו, בפנים מדגישה כל הברה, בסיבוב חזק יותר של ידה.

בעוד אני? אני עומד שם ומחייך, כי אני כל כך גאה באישתי, שאני מרגיש את ליבי ואת חזי כולו, מתנפח מגאווה... מרגיש את ליבי גדל פי שניים, גדל ומתרחב מאהבתי אל האישה החזקה שלפניי, שגדלה והתחזקה בעצמה.

לאחר מכן, אחרי שהיא משחררת אותו, היא שבה אל בין זרועותיי. ממהרת לחבק ולנשק אותי, אבל לא לפני שאני מחזיק בפניה ושואל, "את באמת זוכרת הכל?" מדגיש את המילים, עם כל כך הרבה כאב ודאגה לאישה המיוחדת שלי, שאני יכול לראות דמעות של שמחה בעיניה...

"כן," היא עונה לי, וזה כל מה שאני צריך על מנת למהר ולנשקה בחזרה עם כל התשוקה והאהבה שיש לי בלב לאישה היפה, האהובה והמדהימה שלי.

עד הרגע בו נמרוד מפריע לנו, "אחמ אחמ," הוא מכחכח בגרונו, מיד אחר כך, ממשיך ושואל, "מה אתה רוצה שנעשה עם  האנשים של שני אלה? וגם איתם, בעצמם, באותו עניין?"

"את האנשים שלהם תעיף מהאחוזה, אני לא רוצה לראות אותם יותר בחיים!" אני מורה לו מבטי ממוקד בנמרוד... מגי מיד מבינה את כפל המשמעויות, אני יודע שהבינה בעיקר בגלל ההתנשמות החדה שלה, אבל היא לא אומרת דבר. נמרוד מהנהן פעם אחת, לאחר מכן, הוא מביט בשניים שבינתיים נקשרו יחדיו. כיאה לכלבים שהם, אני חושב, מביט בהם גם אני, מבלי לדעת עד כמה צדקתי בהערכתי את ערכם.

אחר כך, הוא מרים את עיניו לעיניי, מרים גבה אחת, מעקם את שפתיו ושואל, "ו... מה עם שני אלה?" הוא בועט בהם בצידו השמאלי של החיה המחורבנת, דומיניק ובצידה הימני של הכלבה המסריחה, מירנדה.

אבל עוד לפני שאני מספיק לומר מילה, מגי מתקרבת אל השניים, מתכופפת לגובהם כשהשניים יושבים, על הרצפה הקשה והקרה ואומרת, "אני לא יודעת אם לרחם עליהם ולהכניס להם כדור במוח, או למשוך את הזמן ולהתעלל בהם, עד שיתחננו שנתקע בהם את הכדור הארור הזה!?" היא יותר שואלת מאשר אומרת. לאחר מכן, היא פונה אליי, בעודה כמעט וכורעת על ברכייה ושואלת, "או אולי, נרחם עליהם ופשוט נעיף אותם מהבית שלנו?" היא מושכת בכתפיה.

אני לא מוכן לדבריה אלה ואני די בטוח, שרואים את ההפתעה על פניי, אבל, אז כשאני מביט על פניו של דומיניק, אני מחייך... כי אני מבין הכל! אני מבין למה היא הדגישה, את אלה שהדגישה... למה פניו של דומיניק, נראות כל כך זועמות... ולמה אלה של מגי כל כך שלוות ומחוייכות.

ועדיין הפקודה הבאה שלה, מפתיעה אותי מאוד, "תנו לי אקדח!" היא אומרת, כשאף אחד לא עושה צעד על מנת להביא לה אחד, היא מתקרבת אליי, מחבקת אותי ותופסת תוך כדי נסיגה, בקת האקדח עם משתיק הקול שהכנסתי מאחורי גבי... אחר כך, היא מתקרבת בחזרה אל השניים היושבים על הרצפה, פניה מלאות רצינות תהומית. היא מפנה את האקדח, אל פניה של מירנדה ומתחילה לספור בעודה מפנה את האקדח מאחד לשניה ובחזרה, "אן דן די נו!" וב - 'נו!' היא יורה באיבר אחד בגופו או בגופה של דומיניק או מירנדה. בעוד שבכל פעם שכדור פוגע בו או בה, הוא או היא צורחים ומגי? היא מצחקקת, נהנית לה.

"שוב..." היא אומרת, מחייכת חיוך קטנטן וזדוני ושאלוהים יעזור לי, אני מתגרה מכל פעולה שהאישה הזאת עושה. בעוד היא ממשיכה וסופרת, אן דן די נו! שוב ושוב, פעם אחר פעם, עוד ועוד דם נשפך מהשניים הצורחים עד לב שמיים, אבל אני? אני עומד שם לצידה, מגורה כל כך, שעוד שניה אחת ואני מביך את עצמי וגומר, בפאקינג מכנסיים.

עד שהיא מחליטה שמספיק לה, הרצפה מלאה בדם, חתיכות איברים ואבק שריפה. פניה של מגי מלאות בדם וכך גם בגדיה וישנן שתי מחסניות אקדחים ריקות על הרצפה... האיבר שלי עומד כל כך חזק, שכשהיא סוף סוף יורה בהם את היריה האחרונה, אני כבר ממש מחזיק את עצמי עם כל כוחות השליטה העצמית האחרונים שיש לי.

אני תופס אותה בידיים, מניף אותה עליי, כך שהיא ממש רוכבת על אגני. אומר לנמרוד ואלה שנשארים מאחור, שיטפלו בשניים שעל הרצפה שיוודאו שהם עדיין בחיים; כי הסבל שלהם, עדיין לא נגמר ושלא יפריעו לנו, בעד שום הון שבעולם. "גם אם העולם יתפוצץ מחר; אני לא פנוי וכך גם אישתי!" אני מוסיף, רץ בחזרה אל החדר, מתנפל על שפתיה של מגי, באמצע הדרך לחדר. אנחנו בכלל לא מספיקים להיכנס פנימה, לפני שאני חודר אליה חזק ועמוק, נאנח בהנאה רבה וכך גם היא.

היא רוכבת על אגני, בעודי נכנס ויוצא מתוכה, פוגש כל דחיפה וכל הדיפה, קורא בקול רם "אני רוצה ממך ילד! ילד מהמם או ילדה יפהפייה שתסובב אותי על האצבע הקטנה שלה, בדיוק כמו שאת עושה לי ולכל מי שמסביבך." בשניה שבה אני מסיים לדבר, אני גומר בתוכה ללא שום קונדום.

דיברנו על להביא ילד כבר שנה שלמה, עוד לפני שקרה לה מה שקרה... ועכשיו, כשהיא סוף סוף נקמה באלה שניסו להרוס אותה, אותה ואותי, חשבתי שהיא תהיה מסוגלת לקבל אחד, אל תוכה; אם הייתי יודע מה יביא עליי המעשה הזה, בעתיד הלא כל כך רחוק, לא הייתי עושה את זה, אף פעם.

כי למחרת בבוקר, היא כבר לא שם!

טוב...אז סופסוף הגענו לקטע המעניין!

ואני פשוט אלך לי! צ'או...

נ.ב. יצא לי הפעם, פרק קצר... יחסית לשאר... ככה שאני אשתדל להעלות פרק נוסף, כמה שיותר מהר!

בינתיים, תיהנו! ביי!