בפרק הקודם:

אני מביט בו במצח מכווץ, אך פתאום זה קשה מאוד להישאר ער. אני אומר, "מה-" ומרגיש את עצמי מחליק אל תוך השיכחה, בעוד מגי תופסת אותי, אומרת לי במרירות באוזן, "אמרתי לך להיות בשקט!" וזה הדבר האחרון שאני זוכר.

פרק שלישי, שהוא בעצם ראשון... ייאי! אזזזזזז, לפני שאנחנו מתחילים, מה דעתכן/ם שנעבור על החוקים? או, שאין צורך? אתן/ם יודעות/ים מה? אני אוותר על החוקים, הפעם! ואתן לכן/ם להנות מהספק! שבבי? יופי... אוקיי, אז יאללה... מתחילים!

אני מזהירה, בפרק זה ישנם תכנים מיניים, בקטע של מגי, כך, שבמידה ויש בקהלנו כאלה שצעירים מדי לזה, הם מוזמנים לדלג, על הקטע.

השיר הפעם: Céline Dion - I'm Alive

* איי מעאליק = אה אפשר לחשוב.
* וויימשימדורה עאליק = כפרה עלייך.
* יא בויה = אבא שלי.
* מצוות הבעילה = מימוש הנישואים.

**ליאון**

**לפני שתיים עשרה שנים**

"אני מכריז עליכם כעל בעל ואישה!" אני שומע את הכומר אומר.

כשמיד לאחר מכן, מצטרף הרבי ואומר, "תחזור אחריי, אם אשכחך ירושלים, תישכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי, אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי!" הוא מורה לי.

הכל כבר מוכן, הכוס כבר על רצפת החופה, אני חוזר על מילותיו של הרב ודורך על הכוס בכל הכוח שלי, שומע את הניפוץ המספק. אחר כך, אני לוקח את מגי אל בין זרועותיי, בדיוק כשגם הרבי וגם הכומר מכריזים, "אתה יכול לנשק לכלה!" ואני נושק לה נשיקה רצינית, עמוקה ומתוקה.

"אני רוצה להכריז על הזוג המאושר, מגי וליאון בוזגלו!" אני שומע את נמרוד קורא, ברמקולים של אתר האירועים, על חוף הים, בקאריביים.

כולם קמים על רגליהם ומוחאים כפיים, מהכיסאות מול החופה ובאים לברך אותנו. ראשונים, כמובן, מי אם לא, הוריה של מגי. אביה, מכובד והדור עטוי בחליפה חומה. רעמת שערו השופעת, מפוזרת על כתפיו מקנה לו מעט מראה של אריה זקן, אבל מכובד לפחות באותה המידה, כמו זה, שהוא לא פחות ולא יותר ממלך החיות. הוא מתקרב אליי ראשון ואומר לי, "תשמור עליה! אחרת אני אישית ארדוף אותך. וכשאמצא אותך, כי אני אמצא," הוא מחייך אליי חיוך מסוכן, כמו שיחייך טורף אל טרפו. "אני אקרע את בשרך מעלייך, ואוכל אותך חי! ברוך הבא למשפחה!" הוא לבסוף מברך אותי, באמת, כשמגי מתקרבת על מנת לקבל את ברכתו של אביה.

אני מרגיש את פניי מאבדות את צבען, במהירות מסחררת, אני מועד מעט, כמעט נופל אך ברגע האחרון, אני מצליח להתייצב על שתי רגליי, אני תופס בזרועה של מי שעכשיו היא אישתי, מושך אותה אליי ומנשק אותה על שפתיה המתוקות, פעם נוספת, נשיקה ארוכה ארוכה, עם לשונות מסתבכים, עם רוק שמועבר מאחת לשני ובחזרה... ולאחר שאנחנו מתנתקים מחוסר אוויר, אני אומר לה, "אני אוהב אותך. יותר מאת חיי!"

"אויש הבעל חתיך שלי," היא משתפכת, בעודי מרים את אפי על אביה, "האביר על הסוס הלבן שלי!" אני מגלגל מעט את עיניי, כשאני שומע את שם התואר החדש. אבל מחייך בכל מקרה... כשהיא רואה את החיוך על פניי, היא מושכת את פניי אליה, פעם נוספת, מנשקת את שפתיי נשיקה קטנה אך מסממת בחושניותה, מתנתקת ממני ושואלת, "מתי אפשר כבר ללכת מפה, ליאו?" בקול צרוד, נמוך וחושני לא פחות.

"מצדי," אני אומר לה, בלחישה, שהפכה צרודה, ברגע שעזבה את שפתיי, "מיד ברגע זה!" אני מביט בה, בקימורים החמים של גופה העטוי שמלת כלה זוהי שמלת כלה בגזרת בת ים, כשמחוך מחזיק את החלק העליון של השמלה, ללא כתפיות, אני לוחש באוזנה, "אני לא יכול לחכות כבר לקלף ממך את השמלה המגרה הזאת," אחר כך אני מביט בעיניה שנפערות מתכהות ומצטמצמות ולוחש על שפתיה, "ולעשות אותך ש-לי."

"אוה!" אני שומע אותה מתנשפת באנחה חרישית, "אני רוצה אותך, עכשיו." היא לוחשת לי, אני נאנק לתחושה של ידה התופסת באברי, מבלי שיהיה לה אכפת, שכולם יכולים לראות אותה.

"בואי הנה," פתאום נשמע מצידי הימני, קול אישה. אני מביט הצידה, האישה מכחכחת בגרונה, כשהיא רואה את הפוזיציה בה אנחנו נמצאים, אומרת, "יא בנת'י, מה זה? תשחררי אותו מיד." היא מורה לה, "זה לא המקום ולא הזמן להתנהגות כזאת..." אבל מגי מסרבת להרפות, היא לוחצת עליו יותר ויותר, יוצרת בתוכי את הלחץ המתוק, של הזיקפה שלי שמתקשה יותר ויותר, תחת ידה. אני ממש עומד שניות מלעשות צחוק מעצמי מול מי שנדמה שהיא אמא שלה, דוניה מרגריטה, כשפתאום היא משחררת את ידה ממני.

"פיו," אני סוף סוף מצליח לנשום, אחרי שהחזקתי את עצמי מלגמור, שם, בתוך מכנסיי, על כף ידה של אישתי הטרייה. אני אומר לה, "את מסוכנת... בעיקר כשאת חרמנית!"

"אין לך מושג אפילו עד כמה!" אני שומע לחישה כועסת מהצד השמאלי שלי שם עומד עכשיו, אביה של מגי, דון אלברטו.

"אבל אני רוצה אותו!" מגי מתלוננת, נשמעת בדיוק כמו בגיל שלה עכשיו, עשרים ואחת וחצי... אני עדיין ממשיך להצמיד אותה אליי בחיבוק...

"אני לא מאמין שאני נשוי לך!" אני אומר לה, הפתעה כתובה על כל פניי.

פניה מתכרכמות ויש לי הרגשה, שאני יודע בדיוק מה עובר בראשה. דבר שהיא אכן מוכיחה לי כי צדקתי בהערכתי, כשהיא פותחת את פיה. "אב- אב- אבל-" היא מנסה לומר, אך אני קוטע אותה עם אצבע על שפתיה, מניד בראשי.

אני אומר לה, "לא מתוך משהו רע, פשוט כי אני כל כך מאושר!" אני מחייך אליה חיוך אוהב והיא מחייכת בחזרה, חיוך כל כך קורן, שהוא פשוט מסנוור אותי ביופיו.

"אני אוהבת אותך!" היא מכריזה, מיד ממשיכה ואומרת, "אני פשוט אוהבת אותך, כל כך!" היא קופצת עליי כורכת את רגליה סביב מותניי ומהדקת את אחיזתה סביבי, גורמת לי להיאנק, כשאני מרגיש, שהיא לא לובשת תחתון.

"שובבה, שובבה!" אני אומר לה, מצמצם עליה את עיניי, "עכשיו אני ממש לא יכול לחכות," אני גונח מתשוקה לאישתי היפה. אני מעביר קווצת שיער שהשתחררה מהגולגול ההדוק שעל ראשה, אל מאחורי אוזנה ובתהליך חופן את לחיה, בעוד היא משעינה את פניה, אל תוך מגעי.

היא מקרבת את ראשה אליי, קוברת את פניה בחיבור בין צווארי לכתפי, מסניפה את הניחוח של הבושם שלי, נושכת את תנוך אוזני, גוררת ממני אנקה נוספת ולוחשת, "איתך, תמיד!"

אני מצחקק, מרגיש אותה רועדת, במקצת. אני שואל אותה, "קר לך?"

היא מהנהנת, אומרת לי, "קצת, כן."

"תרדי ממני, יפה שלי... כדי שאוכל להוריד את הג'קט שלי," אני מבקש ממנה, אבל היא רק מהדקת את אחיזתה סביבי.

"אני עוד שניה גומר," אני מזהיר אותה, כשבתהליך, היא מהדקת את ירכיה, סביב מותניי.

"לא!" היא קוראת, "אני לא מסכימה שתגמור... לא, כל עוד אתה לא בתוכי. עמוק... עמוק... עמוק בתוכי!" את העמוק האחרון, היא נוהמת, נשמעת לי, כמו חיה מיוחמת.

"איי מעאליק*, אפשר לחשוב," אני שומע את דון אלברטו אומר, "כאילו לא כולנו עברנו את השלב הזה!" הוא תופס במותניה של מגי, ומושך אותה מעליי.

"טוב, תודה רבה לך, דון אלברטו." אני אומר לו, מגרד בעורפי במבוכה.

"לא עשיתי את זה בשבילך!" הוא אומר, "עשיתי את זה, בשבילה..." מטה את ראשו, אל אשתו, "כדי שהיא לא תתבזה, כשתראה את הבת שלה, נתלית כמו איזו קופה, על החבר שלה..."

"הבעל!" אומרת מגי, "הוא כבר לא החבר שלי," היא מרימה את כף ידה, עטויית טבעת הנישואים, מנפנפת את אצבעותיה, ממשיכה ואומרת, "כעת הוא ב-ע-לי." היא מדגישה בכוונה, כל הברה, של המילה בעלי.

"וויימשימדורה עאליק*," אני שומע, מאחוריי וכשאני מסתובב, אני רואה את אימי מגיעה, גוררת איתה את אבי, "אני כל כך מאושרת, בשבילכם."

"תודה רבה לך, יא מאמא," מגי אומרת לה, בעודה מחבקת אותה, חיבוק אוהב. היא ואמא שלי מסתדרות מעולה, ביחד. אחר כך היא פונה אל אבי, אומרת, "יא בויה*." ואף על פי שהוא נראה, כאילו הוא נגרר על ידיה של אימי, הוא מחייך אל מגי ונותן לה נשיקה בלחיה.

"מה שלומך, יפתי?" הוא שואל אותה, מחייך חיוך רחב, "איך זה מרגיש להיות אשתו של ליאון בוזגלו?" הוא ממשיך ושואל, מסיים עם קריצה.

"היי!" אני נכנס ביניהם, מרגיש מעט קנאי... זה כל כך מוזר; לפניה לא הרגשתי מעולם קנאה, באף אחד. בטח ובטח שלא בתשומת הלב, שאבא שלי מקבל מבת הזוג שלי. אני חושב לעצמי. לא שבאמת הייתי מביא מישהי שתכיר אותם מלכתחילה.

"מה היי?" מגי שואלת אותי, רואה אותי מביט באבא שלי עם עיניים מצומצמות. היא בעצמה, פוערת את שלה לרווחה, "אל תגיד לי שאתה מקנא באבא שלך!?" היא שואלת אותי, אף על פי שזה נשמע יותר כמו אמירה מאשר שאלה.

אני בוש ונכלם, מוריד את מבטי לחול על חוף הים, "אולי..." אני מודה, בטון נמוך ושקט יותר מים המלח. "טוב, בואי נרקוד כבר!" אני אומר לה, על מנת שתפסיק להביט בי ככה... כאילו שבא לה להפליק לי איזו אחת ובאותו הזמן, גם כאילו בא לה... אני מחליט לשאול אותה, "מה בא לך יותר לעשות? להפליק לי איזו אחת, או לברוח לאבא ואמא שלך, לחדר ושאבצע את מצוות הבעילה*?"

"הוו," היא מביטה בי, מגניבה מבט הצידה, אל אביה ואמה. מעריכה את המרחק שיש בינינו לביניהם, לבין החדר, אך, לבסוף מנידה בראשה לשלילה ואומרת, "לצערי כרגע, אי אפשר לחמוק מפה... אבל, נראה לי, שידעת את זה, עוד לפני ששאלת..." היא מצמצמת עליי את עיניה הכחולות, ממשיכה ושואלת, "אז למה שאלת, מלכתחילה? כדי לראות מה אעשה, או סתם כדי לגרות אותי?"

אני מחייך חצי חיוך ואומר לה, "אולי... שניהם... אוה!" פתאום נאנק מכאב, כי היא הכניסה לי את המרפק שלה לצלעות.

"מגיע לך!" היא אומרת לי, כמעט מוציאה לי לשון, אבל אז היא שומעת את שמה, מאחור. היא מסתובבת אל זה שקרא לה, בחיוך רחב, מחבקת אותו חיבוק חזק. לאחר מכן, היא פונה בחזרה אליי ומציגה בפניי את הבחור הצעיר, "ליאון, תכיר זה דומיניק, חבר ילדות טוב מאוד שלי. דומיניק, זה ליאון, בעלי."

"חבר ילדות, הא?" אני שואל את עצמי בקול שקט, רואה את ידו על מותנה של אישתי, בכאילו מחוות בעלות, אני מצמצם את עיניי לוקח את ידה של מגי, בשלי, משלב את ידינו יחד ומושך אותה אליי.

"מה יש אהובי?" היא שואלת אותי, לוחשת לי באוזן, "מקנא?" אני מתרחק מעט מפניה, מביט בה.

"ואם כן?" אני מושך כתף אחת, בחוסר נוחות, בחוסר אונים, כנגד הרגש שמכרסם בתוכי כל חלקה טובה.

"אז אין לך צורך לקנא," היא עונה לי וכשאני מנסה לפתוח את פי כדי לומר לה משהו, היא פשוט מנשקת את שפתיי, משתיקה אותי בקלות וביעילות.

"אני שונא שאת יכולה לגרום לי לשתוק, ככה." אני אומר לה. אבל נושך את שפתה התחתונה, מושך אותה מעט, אחר כך מלקק את האזור כאילו כדי להרגיע.

"אבל אני אוהבת את היכולת הזו." היא אומרת ומצחקקת, כשהיא רואה את עיניי מצטמצמות לחרכים ירוקים... פתאום היא אומרת, "מעניין איך ייראו הילדים שלנו..."

אני נרתע מפניה, מביט בה בהפתעה, "מאיפה המחשבה הזו הגיעה?"

"מה זאת אומרת מאיפה?" היא שואלת אותי, מדגישה בפניי את העובדה, ש- "אנחנו נשואים! אני חושבת- לא, אני בטוחה, שאני ארצה ילדים מבעלי..." אבל אני כבר אבוד... אבוד במחשבה שלה בהריון עם בני או עם בתי.

אני מחייך חיוך כל כך מסנוור, שאני רואה אותה ממצמצת, אבל אומר לה רק, "אני לא יכול לחכות לרגע הזה..."

~מגי~

גם אני לא יכולה לחכות, אני חושבת לעצמי, מביטה מהצד על דומיניק שעדיין עומד שם, כמו בוק. אני אומרת לו, "מה אתה עומד שם, כמו איזה בוק? לך... לך לשבת בכיסא שלך!"

"בסדר," הוא עונה לי ולאחר מבט נוסף, שהוא נועץ בכף ידו של ליאון שעדיין שלובה עם שלי, הוא מהנהן ואני שומעת אותו לוחש, "אבל אין אף אחד שיאהב אותך, כמו שאני אוהב."

אני שומעת כל מילה שיוצאת לו מהשפתיים, מתקשחת בזעם, "אני מאמינה שזה התפקיד ששמור לבעלי," אני אומרת לו, בקול רם וברור.

הוא מביט בי, עם עיניים רחבות, לוחש לעצמו, "איך הצלחת-?"

אבל אני פשוט פונה ממנו, אל בין זרועותיו של ליאון, בעלי, מתעלמת ממילותיו של דומיניק. "מה?" אני שומעת את ליאו שלי שואל אותי וכשאני מרימה את מבטי אל עיניו, אני רואה אותו מביט אחרי דומיניק. "מה הוא אמר?"

אני מכווצת את מצחי, לא מבינה, איך יכול להיות שהוא לא שמע אותו... אני לבסוף שואלת אותו, "מה, לא שמעת את מה שהוא אמר?"

הוא מניד בראשו לשלילה, מביט עליי עם מצח מכווץ ואומר, "אני רק הרגשתי אותך מתקשחת וכשהבטתי בך, את פתאום אמרת, 'אני מאמינה שזה התפקיד ששמור לבעלי...' במעין נהמה מפחידה כזאת." הוא מחבק אותי אליו, חיבוק מגונן ואומר, או ליתר דיוק שואל, "אז... מה הוא אמר לך?" במעין נהמה משלו.

"הוו סתם הערה דפוקה..." אני מנסה להתחמק, מושכת את כף ידו לעבר רחבת הריקודים, העשויה מאבנים צפופות מודבקות ביחד, כדי שבאמת יהיה אפשר לרקוד. אני אומרת לו, "אני רוצה לרקוד אי-!" ועוד לפני שאני מסיימת את המשפט מתחיל להישמע ברקע השיר שלנו, 'I'm Alive', של סלין דיון, ואני מתחילה לשיר לו את המילים.

בעוד הוא מסחרר אותי על הרחבה, אני נהנית לי מלגרות את גופו החסון של בעלי, בכל פעם שאנחנו מתחככים או, ליתר דיוק כל פעם שאני מתחככת בגופו, אני מרגישה אותו הופך יותר ויותר קשה. "אני יודע מה את מנסה לעשות," אני שומעת אותו לוחש.

"אני?" אני שואלת אותו, מיתממת, ממשיכה וטוענת לחפותי, "אני לא יודעת על מה אתה מדבר!" ופעם נוספת גופי מתחכך בגופו, או ליתר דיוק ישבני מתחכך באיברו.

"אני יודע שאת מנסה להסיח את דעתי מהשאלה ששאלתי אותך קודם," הוא אומר לי באוזן, נושך לי את התנוך, קלות.

"נו... וזה עובד?" אני שואלת אותו, בחיוך זדוני.

"טוב, לצערי ולמזלך, כן!" הוא קורא אליי, בחצי נהמה. ולא עוברות שתי שניות והוא מושך אותי אל חדרנו, "או, אולי, זה למזלי ולצערך," הוא לוחש באוזני, כשכעבור פחות משתי דקות, שנינו עירומים, על המיטה הגדולה שלנו והוא חודר אליי, עמוק וחזק.

"אוה, כן!" אני קוראת בקול, "סוף סוף!" קריאה שהוא ממהר להשתיק, על ידי נשיקה עמוקה ומתוקה.

לשונותינו מסתבכות כשגופי מתהדק סביבו, בכוח עז. הוא תופס בישבני בחוזקה, מכניס ומוציא את איברו ואומר לי בנהמה, "אל תגמרי, עדיין... אני צריך רק עוד קצת-" הוא מפמפם בתוכי, בחוזקה, גונח ונאנח.

אני עושה בדיוק את אותו הדבר, גונחת ונאנחת, משתוללת בין זרועותיו. בנקודה מסויימת, אני מרגישה ציפורניים יוצאות מתוך אצבעותיי, בהן אני משתמשת על מנת לשרוט את גבו הרחב, משחררת ממנו אנקה חזקה ומהדהדת.

אנקה כה חזקה, שהוא כבר לא יכול להחזיק את עצמו יותר והוא קורא אליי, בקול, "תגמרי בשבילי... עכשיו!" דבר שאני עושה בשמחה רבה.

קוראת את כינוי שמו, בקול רם, חזק וברור, "ליאו!" הוא ממהר, שוב להשתיק אותי, עם עוד נשיקה מסממת.

לוחש לי, "תגידי, את רוצה שיתפסו אותנו פה? על חם? אויש שיט," הוא מסיים במהירות ויוצא מתוכי. מלקק את מה שנשאר בחור של איברי, את כל המיצים המשותפים של שנינו.

אני מרימה את גבותיי, שואלת אותו, "מה אתה עושה?" מצחקקת מעט ומיד אחר כך, נאנקת, "הוו... וואו..." אני מתחילה להתפתל בין זרועותיו, הוא תופס בירכיי, בחוזקה ממשיך ללקק אותי, הוא מחדיר אל תוכי אצבע, לאחר מכן, אצבע נוספת, כשקצת אחרי כן, נוספת אצבע שלישית והוא מלקק ונושך מעט את הדגדגן שלי.

"אוי אלוקים שיעזור לי," הוא מלחשש מבין רגליי, "את כל כך טעימה." הוא מסיים ומלקק את שפתיו. מרים את מבטו אליי, עם עיניים בוערות, שפתיו מנצנצות, תחת אור הירח שזורם פנימה דרך החלון הגדול.

אני גונחת בעודו חוזר ללקק את איברי, אומר לי, שוב ושוב, פעם אחר פעם, כמה שאני טעימה. אבל אז אני מרגישה את ידו השניה, זו שלא מחטטת בתוכי, מטפסת מעלה, במעלה גופי, והוא חופן את הציץ שלי, תופס בפטמה ומושך אותה מעלה, גורם לי להקשית את גבי מעלה.

"או כן... מצאתי את הנקודה." הוא לוחש, מצחקק מבין רגליי, מעביר בי זרמים.

"אוו אני עומדת לגמור," אני מזהירה אותו, אבל זה כאילו שאחז בו שד, כי הוא פשוט מתעלם מדבריי וממשיך לטרוף את האיבר שלי. אני תופסת בסדינים, עם שתי ידיי מאגרפת אותן, מקשתת את גבי פעם נוספת וגומרת בצעקה, "אוי אלוקים!"

"ליאון..." הוא אומר אחרי שהוא מוצץ מתוכי, כל טיפת צוף.

אני מביטה בו עיניי מעורפלות, מעוצמת האורגזמה שחוויתי, זה עתה ושואלת אותו, "מה?" חיוך מסופק על שפתיי, אני מנסה לשמור על עיניי פקוחות.

"אמרת אלוקים," הוא אומר לי, מחייך וקורץ לי אבל לי אין שום קשר בין המוח לגוף, הזיכרון הלך לטייל וכל סוג של חשיבה קוהרנטית יצאה לשביתה.

כך שהדבר היחיד שיוצא לי מהפה, זה, "הא?" קלולס לחלוטין.

"עד כדי כך, הא?" הוא שואל אותי בחיוך רחב, מסופק בעצמו.

הוא מתרומם ממקומו בין רגליי, מתמתח על המיטה הגדולה ומושך אותי אל בין זרועותיו, בעודי מתכרבלת על ידו, אוחזת בגופו, עם רגליי הסבוכות בשלו ועם ידי האחת על חזהו. כאילו שומרת שלא יברח לשום מקום.

מתעלמים לחלוטין מרעשי המסיבה שעדיין בעיצומה, מחוץ לחדר, שנינו עוצמים עיניים ושוקעים, בשינה עמוקה, מתוקה ומסופקת.

אבל מחוץ לחדר, בינתיים, עומד אביה של מגי, ששמע כל מילה, כל גניחה וכל אנקה שהייתה בחדר, והוא מחייך חיוך רחב, יודע שמפה והלאה הכל הולך לפי התוכנית שלו.

~~*~~

טאם טאם טאם... תגידו, יש כבר ניחושים על לאן הספר הזה הולך להגיע?