פרק שני... לפני שמתחילים, הרשו לי לעבור, שוב על החוקים... ואני פשוט אקצר את שני החוקים האחרונים...

1. לא לשכוח ללחוץ על הכוכב למטה.
2. לא לשכוח להגיב.
3: מילים ופירושן ייכתבו בתחילת הפרק, או שתזכרו אותן או שתחזרו למעלה.
4. שיר, כשיהיה לפעמים (כל פרק!) שמו ייכתב פה, נא להקשיב לו.

שם השיר הפעם: בשמיים/לאה שבת.

* עאמיית = שטויות בערבית.
* יא ווחלאס = יא מקשה במרוקאית.
* שוקלוק = קדימה במרוקאית.
* יא כאלב = יא כלב בערבית.
* וויי, סמאללה = וויי, שאלוהים ישמור

~מגי~

הדבר האחרון שאני נותנת לו להיות מודע לו, הוא ידי המלטפת את פניו, קולי הלוחש לו, "אסור לי לתת לך לחזור, אבל זה יהיה כל כך קל, פשוט לספר לך." ושפתיי על שפתיו, לפני שאני גורמת לו לאבד את הכרתו.

"זה באמת יהיה יותר קל," אני שומעת את קולה של מרידית' אומר לי, מחוץ לדלת. כשהיא פותחת אותה, נכנסת וסוגרת אותה אחריה, כדי שנמרוד, שאני יודעת שעדיין קרוב, לא ייכנס, היא ממשיכה, אבל קודם כל מרגיעה אותי. היא מנידה בראשה לשלילה ואומרת, "הוא לא ראה אותי נכנסת. אבל את יודעת מה יקרה לו, אם אכן תבחרי לגלות לו."

"כן, כן..." אני מיד עונה לה, "אני יודעת מה יקרה... אבל אני עדיין אוהבת אותו."

"אני יודעת, יפה שלי. אבל תחשבי, אם תעשי את זה, איך את יכולה לדעת שהכוח לא יעלה לראשו? או לחילופין, ישגע אותו לגמרי ובכך יגרום לו להתאבד?" היא שואלת אותי את השאלות שאני מסרבת לשאול את עצמי, מהסיבה הפשוטה, שאני פשוט עדיין מאוהבת בו באותה נואשות שהייתי מאוהבת בו, אז לפני שלוש עשרה שנים...

"אוף, למה חיי לא יכלו להיות יותר פשוטים?" אני שואלת אותה.

"את הרי יודעת, מה אביך אומר על זה." היא מנענעת את ראשה, נראית לרגע כמו בובת פופ אפ ענקית. היא מיד ממשיכה ומצטטת את דבריו, " 'אוי, יא בנת'י את הרי יודעת, שפשוט זה מצ'עמם!' " היא מסיימת, בציחקוק.

שמיד גורם גם לי לצחוק. "אני אוהבת אותך, אחותי לשבט." אני אומרת לה, לאחר אנחה ארוכה, מיד לאחר מכן, מרימה את ערכת הסיכות שלי, מכניסה אותן בחזרה למקומן, בתוך תיק האיפור שלי, לא שוכחת לקחת בחזרה, את שתי הסיכות שהחדרתי אל תוך גופו של ליאון. האחת מאחוריי ראשו, ממש בבסיס המוח, והשניה, בחלק התחתון של כף רגלו, איפה שבדרך כלל כשיש אחד שם, מצוי הדורבן, בחלק שאחראי על השינה.

"טוב יאללה," היא אומרת לי, "צריך להעביר אותו לספה, או למיטה שלו..." היא מסיימת עם חיוך צופן סוד.

"אוי, שוש אפ!" אני נוזפת בה, "אל תגרמי לי להתגרות... ובואי תעזרי לי." אני מרימה את ליאון על כתפי, כאילו לא שוקל דבר ופונה אל הספה בעלת שלושת המושבים, שממוקמת היישר לצד השולחן שלו, מימין ומניחה אותו עליה.

"לעזור לך?" היא שואלת אותי, ממשיכה מיד עם שאלתה הבאה, "עם מה?"

"תביאי לי שמיכה מהארון ההוא." אני מצביעה לכיוון הכללי, בו בדרך כלל, היה הארון שלו, של ליאון. אני מביטה בבעלי לשעבר הישן, לא! אני מתקנת את עצמי, בבעלי. לא לשעבר ולא עאמיית*. " הוא עדיין בעלי." אני לוחשת, נושקת פעם אחת אחרונה לשפתיו הרכות, בצורה שעדיין מפתיעה אותי.

"כן, והוא יודע את זה!" היא אומרת לי, מאחוריי, כשאני מגישה את ידי לאחור, היא אומרת, "קחי." ונותנת לי את שמיכת הפליז הרכה, שסרגתי לו בעצמי.

"אני לא מאמינה שהוא שמר אותה," אני לוחשת, דמעות בעיניי.

פלאשבק:

"אתה יודע, ליאון, התחלתי ללמוד סריגה," אמרתי לו, זה היה לפני שבכלל ידעתי על פעילותו בארגון המאפיה של ישראל. אז, עוד חלמתי על לעשות איתו ילדים.

"אשת הבית היפה ביותר בעולם." הוא אמר לי.

במשך שנתיים שלמות, לאחר מכן, סרגתי לו את השמיכה הזו. ואז כשהיא הייתה מוכנה, גיליתי על פעולותיו במאפיה, רציתי לשרוף אותה, אבל היא הייתה עבודה שהשקעתי בה את ליבי ואת נשמתי, על כן, פשוט הנחתי אותה בארון שלנו, אומרת לעצמי, "אני והוא כבר לא נעשה ילדים, אבל תמיד תהיה לנו את השמיכה הזו לתזכורת."

הוא, אז היה 'בעבודה' שלו, כך שלא שמע על החלטתי. רק לאחר עוד שנה שלמה, שבה הוא ניסה להתעקש ולומר לי, כמה היה רוצה ממני ילד, 'שיקח את העסק,' הוא באמת ניסה להכניס אותי להיריון. אבל, רק כשהרגשתי את הזרע שלו בתוכי, רק אז הבנתי עד כמה באמת רציתי את הילד שלו... אבל לא כדי שיגדל להיות מאפיונר, כדי שיהיה הילד החמוד והקטן שלי. אז אמרתי לו, שאני אפיל אותו, כשבכלל לא התכוונתי להפיל. עוד באותו הבוקר, כשהוא הלך לעבודה, ארזתי את הדברים שלי, לקחתי את האוטו היקר שקנה לי, נסעתי לשדה התעופה, אחרי שהזמנתי טיסה עוד לאותו היום ועזבתי בחזרה לקאריביים.

הוא כמובן הגיע אחריי, אבל כבר היה מאוחר מדי, אני כבר הייתי בהיריון, אחרי בדיקה שנייה וגיליתי שיש לי, לא רק אחד... אלא שניים... שני עוברים קטנים בתוך הבטן. אבל כשהוא הגיע, לדרוש שאחזור אמרתי לו, בפנים, "אני לא חוזרת אלייך ולא אכפת לי מה אתה דורש." הסתובבתי על עקביי וחזרתי אל בית הוריי, מבקשת מהם, בכל לשון של בקשה, לא לתת לו, לעבור, אף פעם! וכך היה, הוריי סירבו לתת לו להיכנס, עד שהוא התייאש.

הוא חזר לביתנו הרס אותו עד היסוד, וחשבתי שהוא שרף את השמיכה הזו ביחד איתו.

סוף פלאשבק.

אני מכסה אותו עם השמיכה, מתרוממת מכריעתי לצידו, פונה אל מרידית', שמחבקת אותי בעודי בוכה בשקט. אחר כך אני מכניסה פנימה נשימה עמוקה, מנגבת את הדמעות ומרימה את ראשי בגאווה.

"בואי יפה שלי," אומרת לי מרידית', לוקחת את ידי, מושכת אותי אחריה, אל מחוץ למשרד ואל המועדון.

"בואי נלך הביתה," אני אומרת לה. היא מהנהנת, בתנועה קטנה, פונה לכיוון היציאה, איתי בעקבותיה.

כשאנחנו מגיעות לכניסה למועדון, אני עוצרת, מסתובבת אל נמרוד, ששוב יושב ושומר על הסף, אומרת לו, "תודה רבה לך, נימי..." מחייכת אליו חיוך עצוב, נותנת לו נשיקה, מסתובבת בחזרה והולכת אל האוטו שלי. "תן לו לישון..." אני קוראת אליו, מאחורי כתפי, יודעת שיבין שהיה שם משהו שלא באמת היה.

שומעת אותו צוחק צחוק יודע דבר ואומר, "שום בעיה." בעודי מתחילה לנסוע משם, הדמעות שוב בעיניי, מעבירה בראשי את כל מה שקרה שם, במשרד של ליאון, בשעה וחצי האחרונות.

אני מחייכת לעצמי חיוך קטנטן, אומרת למרידית' "מרידית' בואי נלך ביחד לישון כשנגיע הביתה... בבקשה!" אני מגניבה אליה מבט של עיני כלבלב כשאנחנו מגיעות לרמזור אדום.

"בסדר," היא אומרת, מושכת בכתפיה, כאילו אומרת, 'אה, סוו וואט?'

"יש..." אני עונה לה, נותנת לה חיבוק חזק וממשיכה משם הביתה, בעודי מפטפטת על הא ועל דא, על הכל ועל כלום, על שטויים ועל שטויות בעת ובעונה אחת.

כשאנחנו מגיעות הביתה, אני מחנה את המכונית בחניה המקורה, שהגיעה ביחד עם הבית. יוצאת מהמכונית וטורקת את הדלת כדי שתיסגר טוב מספיק, בשביל הנעילה האוטומטית. אחר כך, כשמרידית' יוצאת ממנה גם כן וסוגרת את הדלת, אני נועלת את הדלתות עם השלט רחוק של המכונית, אז היא אומרת לי, "למה את כזאת עקשנית, למה לא סיפרת לו?" אני מנידה בראשי לשלילה, אבל היא תופסת בכתפיי, עוצרת אותי מלכת ואומרת, "לא על השינוי... עליהם!"

אנחנו עולות במדרגות הספורות של הבית החדש שקניתי לפני שבועיים, בסך הכל, כשאני אומרת לה, "תורידי נעליים בכניסה." עושה את אותו הדבר בעצמי, נכנסת פנימה אל תוך ביתנו, כשישר מתנפלים עליי שני ילדים קטנים, בני עשר ושלושה חודשים בערך, בחיבוק חזק חזק. בן ובת, תאומים לא כל כך זהים. אף על פי שאפשר לראות דימיון בכל אחד מהשניים, לשני/ה ואליי ואל הבעל שלי. "אויש, יפים שלי!" אני אומרת להם, מחבקת אותם בחזרה.

"אמא, אמא!" השניים קוראים, בעת ובעונה אחת, "תראי מה הוא/היא עשתה/עשה לי!" ואז השניים מראים לי חבּורה כחולה על כל אחת מהידיים השמאליות שלהם, איפה שנמצא קעקוע השבט שלנו.

"מה עשיתם?" אני שואלת אותם, מצמצמת את עיניי על שניהם, מעבירה את מבטי בין השניים.

"בסך הכל רציתי לנסות לעשות את זה," שניהם אומרים לי בעת ובעונה אחת, נראים עצובים שהם לא הצליחו.

"אוי אלוקים ישמור! אבל אתם יודעים שאתם לא יכולים, לפחות לא עד שתהיו בני עשרים וארבע... אוף!" תגידי לי, יא מאמא, אני פונה אל אימי במחשבותיי, לא יכולת להגיד להם, 'לא לנסות.' אה, יא מאמא?

אה, יא ווחלאס*, היא עונה לי במחשבות, לאחר מכן, פותחת את פיה ואומרת, "אבל, יא בנת'י, את הרי יודעת, שאם משהו נכנס לתאומים האלה לראש, שום דבר ואף אחד, לא יוציא אותו משם."

"כן, כן..." אני עונה לה, "אני יודעת!" אחר כך, אני מחייכת לשני הילדים שלי, מוחאת כף פעם אחת ויחידה ואומרת, "יאללה שוקלוק*, ל-מי-טה..." מאריכה כל הברה והברה.

"אוף!" אומרת אנג'ליקה, "אבל אני רוצה לשמוע סיפור!" היא עברה ניתוח לב, מזמן ונפגעה במוח, כך שמוחה נתקע בגיל שש.

"סיפור, עכשיו?" אני שואלת אותה, בדיוק כשאבא שלי נכנס מהחדר הסמוך ואני שואלת אותו, במחשבות, קראת לה סיפור?

הוא מהנהן פעם אחת, מרים שלוש אצבעות, וכשאנג'ליקה מבחינה בו, עושה את זה, היא צווחת, "אבל אני רוצה סיפור!!! חוץ מזה, זה לא יפה לדבר במחשבות, כשנושא המחשבות, נמצא ממש מולך!" היא נוזפת בי.

"טוב, בסדר, אבל רק עוד סיפור אחד ודי, חוץ מזה, את מעיזה לנזוף בי?" אני אומרת לה, מחייכת אליה חיוך מרגיע מסיימת עם נזיפה משלי.

"ייאי!" היא מצחקקת, רצה אל חדרה, נשכבת במיטתה, מכסה את גופה וקוראת אליי, "אמא, אני מו-!"

"מוכנה או לא. הנה אני באה!" אני קוטעת אותה באמצע, נכנסת לחדרה, כאילו עושה את עצמי למטוס, קופצת על המיטה שלה ואומרת, "אני באה לאכול אותך!"

"לא!" היא צווחת, בקולה הדקיק, "הצילו אותי!" פתאום מתפרץ אל החדר הבן שלי, הוא מעדיף לשחק את המשחק, מאשר להעליב אותה.

הוא מוציא את חרבו המזוייפת, מנדנה מושיט ומכוון אותה עליי ואומר, "שחררי את הנסיכה!"

היא קופצת ממיטתה, מקיפה את המיטה מהצד השני שלה, איפה שאני לא נמצאת והולכת להסתתר מאחורי אחיה, "אוי, האביר שלי! באת להציל אותי!" היא מכריזה בדרמטיות יתרה.

"אכן כן!" אומר כריסטיאן, או כריס, בקיצור. קראתי לילדים שלי על שמות, סבם וסבתם הגדולים, מהצד שלי של המשפחה. הוא ממשיך ואומר, "התרחקי אחורה, חיה רעה!"

אני פוערת עיניים רחבות, פתאום מעמידה פני נפגעת, אני מתחילה לבכות, דמעות תנין, כמובן ואומרת, "אתם פגעתם בי! אני? אני חיה רעה?" מתנשמת ומתנשפת במהירות יתרה כדי שזה יראה יותר אמין, מסתירה את פניי מתחת לידי ומפנה אותן מהם.

"אוי סליחה!" הם בבת אחת מנמיכים את החרב של כריסטיאן, ביחד, מתקרבים אליי וקוראים בקול עצוב, "סליחה, סליחה, סליחה אמא!" אני מחייכת חיוך קטנטן, אבל מיד מסתירה אותו.

אני מושכת באפי, מסרבת להביט בהם ולוחשת, "אתם באמת פגעתם בי... זה לא יפה לומר לאמא שלכם, חיה רעה..." אחר כך, אני מסתובבת אליהם בחזרה, עם חיוך טורפני על פניי, תופסת בהם בידיים מושכת אותם אליי ומתחילה לדגדג אותם. בעודי קוראת בשמחה ובטון שכאילו רעב, "...בעיקר, כשהיא באמת חיה רעה!" יודעת בדיוק כמו שהם יודעים, עד כמה המשפט שאמרתי מדויק.

השניים מתחילים להתגלגל מצחוק, הם צוחקים וצוחקים, קוראים אליי, בשני קולות בעת ובעונה אחת, האחד בוגר יותר, בעוד השני צעיר וצפצפן, "די די, אמא!"

"לא... לא... לא!" אני מחייכת חיוך גדול ורחב, מרגישה את לבי גואה מאהבתי לשני האוצרות הקטנים שלי ואומרת, "אף אחד לא יציל אתכם עכשיו!"

אך אז, התאומים מתעייפים מהצחוק, מרימים ידיים למעלה, כחפים מפשע וקוראים ביחד, "אנחנו נכנעים! אנחנו נכנעים!" אני שומעת את העייפות בקולם, משחררת אותם מהדיגדוגים ונשכבת אחורה במיטה של הבת שלי, מושכת אותם איתי, שישכבו, גם כן. כל אחד/ת בצד שלו/ה, בעודי מחבקת את שניהם אל חזי, אני מכסה את כולנו בשמיכה.

"לכו לישון, נשמות יפות של אמא!" ושניה לפני ששלושתנו שוקעים בשינה עמוקה, אני שומעת מעין לחישה קטנטנה, בתוך ראשי, ושל אבא...

**ליאון**

אני מתעורר לאט לאט, מבחין בסביבה שלי, רואה שאני שוכב על הספה התלת מושבית, במשרד החשוך שלי, אך כשאני מנסה להרים את ראשי, על מנת להתרומם, אני מרגיש פעימה חזקה, מאחורי הראש ממש בבסיס של הראש שלי... "אוה, אלוהים! מה שתיתי?" אני ממש מרגיש כאילו בהנגאובר מטורף. אני מכווץ את עיניי, מנסה להיזכר באירועי אמש...

"וואי!" אני פתאום נזכר, מתרומם בפתאומיות מהספה ומתחרט על כך, מכיוון שמיד כל תכולת ביטני גועשת.

"אוי אלוהים." אני יוצא מהמשרד שלי במהירות האפשרית, רץ לשירותים הקרובים ביותר, שלצערי הרב, נמצאים בצד השני של שלושת רחבות הריקודים, שכעת עומדות ריקות. אני רץ רץ, כשפתאום, כמו משום מקום, מופיע נמרוד, מחייך אליי חיוך יודע, שהופך לפרצוף מודאג, ברגע שאני צועק אליו, "זוז מהדרך!" בשאגה חזקה דיו להרעיד את המראות המסודרות לאורך הקירות, על מנת שיחזירו אור מהרחבות ובשביל שיעשו את החלל גדול יותר.

"אוקי, אוקיי..." הוא ממהר לסור מדרכי, רודף אחריי, בעודי ממשיך לכיוון השירותים.

איך שאני פותח את הדלת של השירותים, כל מיצי הקיבה שלי פועלים ביתר שאת, על מנת לפלוט החוצה את כל מה שאכלתי במשך מה שנדמה כמו שבוע שלם.

"אוי אלוהים ישמור," אני שומע מאחוריי את נמרוד.

"אתה מספר ל-?" אני מנסה לומר, אבל נקטע על ידי עוד גל של קיא.

"אוי אלוהים!" הוא חוזר ואומר, לאחר מכן, חושב, קצת ואז שואל, "מה שתית, אתמול?"

"כלו-" אני שוב מנסה לדבר, אבל שוב נקטע על ידי הקיא.

"הבנתי," אני שומע את נמרוד אומר, פתאום לאחר עוד מחשבה קצרה, הוא אומר עם ציחקוק בקולו, "אתה יודע, שלא היית חייב לרוץ עד לפה, יש לך שירותים חדשים ונוצצים משלך, דלת שניה משמאל למשרד שלך..."

אני מרים את ראשי, מהאסלה, "שכחתי מהם, אב-" שוב מקיא, שוב מרים את ראשי מהאסלה, שוב ממשיך לדבר, "אבל, יכולת לומר ל-" שוב נקטע על ידי גל נוסף...

"אוי ואבוי..." הוא מתקרב אליי מאחור, משפשף את גבי, "אתה צריך משהו?" הוא שואל.

"שתפסיק להתייחס אליי כמו אל פאקינג אישתך-" לאחר גל נוסף, אני ממשיך "-ושתביא אליי את המברשת שיניים את המשחה-" גל נוסף חולף עליי, אני מתנשם ומתנשף, מזיע כולי מהמאמץ, אבל אני עדיין ממשיך ומדבר, "ותביא הנה את מגי!"

הוא מונה באצבעותיו את הדברים, וכשהוא מגיע לדבר הרביעי ברשימה שלי, הוא קורא, "מגי! מה היא קשורה לעניין?"

"פשוט תביא אותה לכאן!" אני חוזר ומורה לו, חושב בראשי, אני עוד אחזיר לך על זה, יא פייטרית קטנה! אני מחייך חצי חיוך, ששניה אחר כך הופך להבעת סבל, כשעוד גל של קיא תוקף אותי. שוב מצמיד את ראשי לאסלה, שוב מקיא את נשמתי.

"בסדר, אני אביא אותה הנה... אבל אם היא תשאל, מה קורה... אני מתכוון לומר לה את האמת." הוא אומר.

אני מהנהן, אומר לו, "לא אכפת לי מה תגיד לה-" אני שוב נקטע, חושב, אוי אלוהים, כמה קיא יכול להיות בבנאדם? אני מסיים סבב נוסף, "-העיקר שתביא אותה לכאן-" אני מצליח לפלוט החוצה, לפני שגל נוסף תוקף אותי, לבסוף נרגע, מעט, ההתקף ואני מנצל אותו כדי להוסיף מילה אחת, "מיד!"

בינתיים נמרוד ממהר מהשירותים, על מנת להביא את הדברים שביקשתי ועל מנת לשלוח הודעה למגי. "הנה," הוא חוזר, אומר ומגיש לי את המשחה והמברשת שיניים, ממשיך ואומר, "שלחתי לה הודעה, שאני בא אליה עכשיו, היא שאלה מה קרה, כמו שאמרתי לך, שתשאל וכשעניתי לה, שאתה מקיא את נשמתך, היא שלחה לי אימוג'י מחייך על הצד."

כעבור פחות משניה לאחר מכן, הוא מראה לי את הצג של הפלאפון שלו, מצביע על האימוג'י, בדיוק, כשעוד הודעה נכנסת, כתוב בה, כדלקמן: אני אגיע לבד!

"תגיד לה, בסדר... רק שתמהר-" אני שוב נקטע על ידי הגועל נפש הזה... אוי אלוהים, אני חושב, בבקשה, די עם הגועל נפש הזה, שיוצא ממני. פתאום, באותה מהירות שההתקפים החלו, כך הם גם מפסיקים... "מקסים, ממש מקסים!" אני אומר, נגעל, כשאני מביט בתוך האסלה וכשאני מנסה להתרומם, על ידי הישענות על הדפנות של האסלה, בשביל להוריד את המים, אני מחליק וידי נכנסת פנימה. אוי אלוהים, למה? למה זה מגיע לי? אני שואל אותו. כמובן, אין תשובה.

"אויש שיט!" אני שומע מאחוריי את נמרוד קורא. הצחוק ניכר בקולו, יותר מתמיד, "אני אלך להביא לך, גם חליפה חדשה!"

"אני שונא אותך," אני אומר לו, "לך, לך כבר, יא כאלב*!" אני מרים את ידי המלוכלכת מהקיא, מנער אותה, איכסה! אני חושב מביט בעצמי במראה, "וויי, סמאללה*..." אני ממלמל לעצמי, "אני נראה על הפנים... רק חכי... רק חכי חכי, תראי מה תקבלי..." אני אומר לעצמי, כמעט ללא קול, בלחישה כמעט חרישית מדי, מכדי שאני אשמע את עצמי. אני אוחז בגרוני, נאנק מהכאב, אויש שיט! אפילו לבלוע, קשה לי! מנמיך את ראשי מטה, במעין תבוסה.

"שלום, ליאון." אני שומע מימיני, את הקול המתוק שלה, את קולה המתוק מסוכר, של אישתי. אני מרים את ראשי לכיוונה, וזה כמו עיניי נמשכות למקום בו היא עומדת, לבושה בג'ינס שחור צמוד, שערה הארוך קשור בזנב סוס ועל החלק העליון של גופה, ישנה חולצה קשורה, כעטיפה. בטנה מעט חשופה, חושפת עגיל בטבור.

אני מלקק את שפתיי, נזכר בטעם המבחיל של הקיא, לוקח את המברשת שיניים ואת המשחה ומתחיל לצחצח שיניים. בעודה סוקרת את מראי, אני מנסה להעמיד פנים, כאילו היא לא משפיעה עליי כהוא זה, אבל לאט לאט אני מרגיש את לבי פועם בכבדות, גדולה יותר ויותר. "מה יש?" אני שואל אותה, מנסה להסתיר את העובדה, שלבי התמקם לו, בגרוני ומסרב לרדת בחזרה למטה.

"סתם," היא עונה לי, ממשיכה ואומרת, "נהנית מהנוף." היא מחייכת חצי חיוך מושכת בכתפיה ושואלת, "נו אז מה היה העניין הדחוף בשבילו הזעקת אותי הנה?" היא מדגישה בכוונה את המילה הזעקת, כדי שאראה כמה טיפשי היה זה לקרוא לה הנה.

"את פשוט רעה! אני פשוט לא מבין את זה... איך... איך השתנית כל כך? איך?" אני מביט בה, בעודה מנידה בראשה ואומר לה, "כן, את הפכת לאישה רעה. תראי, אני באמת לא יודע מה קרה לך, שם, במדינה בה נולדת... בה חיית רחוק ממני, במשך שלוש עשרה השנים האחרונות, אבל אם לא תספרי לי... אם לא תיפתחי בפניי, אני גם אף פעם לא אדע!" את החלק האחרון של דבריי אני אומר בטון גבוה יותר מאי פעם, מראה לה שאני רציני... שאני רוצה לדעת, שאני רוצה להיכנס בחזרה אל תוך ליבה.

"אבל אני לא יכולה!" היא מתפרצת... "אם אני אספר לך, אם אני אפתח כמו שאני רוצה להיפתח, יקרה לך משהו איום ונורא." היא מתחילה לבכות, "אני לא אוכל לשאת את זה שיקרה לך מה שקרה לי!" היא מסתובבת, אל היציאה מהשירותים.

"חכי שניה." אני אומר לה, כואב לי הלב לראות אותה בוכה. אבל אני חייב לקבל תשובות. אני משיג אותה, באמצע הדרך החוצה ותופס את פרק כף ידה.

היא נוהמת, "תשחרר אותי," נשמעת כמעט כמו חיה אמיתית, "תשחרר אמרתי!" היא מרימה אליי את פניה, חושפת עיניים צהובות, בצורת עיני חתול הן מלוכסנות והן לאורך האישון שלה. אני נרתע אחורה, אבל שתי שניות לאחר מכן, עיניה נעצמות וכשהן שוב נפקחות, הן כמו שהיו תמיד, כחולות מרהיבות, היא מנערת את ראשה, מזכירה לי, משום מה אריה...או, אולי לביאה.

"אממ, מה קרה פה הרגע?" אני שואל אותה, תופס בחלק העליון של זרועותיה, אני מנער אותה קלות וממשיך להפציץ אותה בשאלות, "מה זה היה עכשיו? את היית עם עיניים צהובות של חתול? או שרק דמיינתי את זה? אני לא מבין כלום, מה קורה פה?" את השאלה האחרונה אני שואג, בקול רם ושבור, אני פאקינג עומד לבכות. אני מנער את ראשי, מנסה למנוע מהדמעות המרגיזות שבמהירות גדולה מדי ממלאות את עיניי. אני שונא להרגיש בחוסר ידע, אני חושב, זה מחזיר אותי למקום לא טוב... אני אומר לה, "אני אשחרר אותך, אבל את חייבת לי תשובות."

"אני לא יכולה לתת אותן!" היא אומרת, מושיטה את ידה קדימה, תופסת בצווארי, כמו שעשתה אתמול, אבל הפעם היא מושכת את ראשי אליה, מנשקת את שפתיי נשיקה רצינית ועמוקה, גורמת לי להשתנק, לעצום את עיניי ולשקוע במתיקות של שפתיה. וכשהיא פתוחת את פיה ללשוני, אני מרגיש את עצמי מרחף.

אבל הנשיקה נגמרת הרבה יותר מדי מהר בשבילי ואני נאחז בה כאילו חיי תלויים בקירבה שלה, אך כשאני מנסה לנשק אותה בשנית, היא מתנתקת ממני, כאילו מאש. היא נוגעת בשפתיה, ממוללת אותן בין אצבעותיה הארוכות ואני אומר, "אני אוהב אותך!" אני כל כך רוצה שתאמין לי, אבל היא מנידה בראשה לשלילה, "כן!" אני חוזר ואומר, "אני אוהב אותך! עדיין, תמיד ולעד!"

"תהיה בשקט," היא מבקשת, מביטה מסביבה בחוסר מנוחה, כאילו מישהו עלול, לצאת מאיפשהו ולקפוץ על שנינו. אבל אני בשלי, חוזר ואומר פעם אחר הפעם, שוב ושוב, כמו פאקינג מנטרה. קולי מתגבר בין משפט למשפט, עם כל פעם שאני חוזר ואומר את המשפט.

"אני אוהב אותך, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך! את פאקינג שומעת אותי? א-ני או-הב או-תך!!!" אני צורח כשפתאום אני שומע מאחוריי, קול של דלת נפתחת בבום, שמקפיץ את מגי ומבין שמישהו נכנס פנימה אל המועדון.

אני מסתובב אל הדלת, רואה את מגי מנידה בראשה בקדחתנות, מזווית עיני, כשאני מביט קדימה אל פתח הדלת, שם עומד אביה של מגי, דון אלברטו אשרף. "בבקשה, פאפא, לא!" היא מבקשת, אבל אני לא מבין כלום... אני מביט בשניהם, מעביר את מבטי, מהאחד לשניה ובחזרה.

"שקט!" נשמע מעין רעם, מכיוונו של דון אלברטו. אני מביט עליו בריכוז ורואה את מקל ההליכה שלו.

חושב לעצמי, אז משם הגיע הרעם. אבל, זה כאילו אמרתי את זה בקול רם.

מכיוון שהדבר הבא שאני שומע זה, אותו אומר, "לא. אדון בוזגלו, הרעם לא הגיע ממקל ההליכה, הוא הגיע מבפנים, מתוכך ומתוך הבת שלי, כיוון שאני חתמתי את גורלכם... אתם תינשאו מחדש," הוא מכריז, "אתה תשתנה... ואחר כך אני אלחם בך, על תואר האלפא... שכן אי אפשר שיהיו שני אלפות בלהקה..." הוא ממשיך ואומר, " אבל כעת תישן!"

אני מביט בו במצח מכווץ, אך פתאום זה קשה מאוד להישאר ער. אני אומר, "מה-" ומרגיש את עצמי מחליק אל תוך השיכחה, בעוד מגי תופסת אותי, אומרת לי במרירות באוזן, "אמרתי לך להיות בשקט!" וזה הדבר האחרון שאני זוכר.