אז ככה, החלטתי להתחיל סיפור חדש! ייאי!

הסיפור יכתב, משתי נקודות מבט שונות. שיתחלפו, באמצע הפרק. הנקודות המרכזיות של הסיפור, הן כדלהלן: ליאון ומגי (מרגרט.)

אבל ישנם מספר כללים בסיסיים...
1. לא לשכוח ללחוץ על הכוכב למטה.
2. לא לשכוח להגיב.
3. יהיו מספר מילים שיהיו מסומנות בכוכבית... כאשר זה יקרה, הפירושים שלהם, יתבהרו לכם/ן כשתחזרו לראש הפרק... שכן, שם ואך ורק שם, תמצאו את הפירושים. אז אם ברצונכם/ן להבין את המילים, חיזרו למעלה... או, שפשוט תנסו לזכור את המילים שאני מפרשת.
4. ואחרון חביבון, מדי פעם בפעם... (כל פרק!) יהיה שיר בראש העמוד... אני אכתוב את שמו ואזמין אתכם/ן לשמוע אותו. אנא, הקשיבו לו. זה הכל!

השיר הפעם: איך את מסובבת אותי/רון שובל

* דבע = טמבל/מפגר בשפה המרוקאית.
* מאהבול פילחליידור = אידיוט שמסתובב ביער סביב עצמו, יותר מדי זמן בשפה המרוקאית.
* זיפ איט = ריכסי את זה... או בתרגום חופשי, תסתמי.
* שאט.דה.פאק.אפ = תסגרי את הזיון למעלה... או בתרגום חופשי, תשתקי.
* ווי תפאנו על הג'אחרק = אוי ואבוי על הטוסיק שלך בשפה המרוקאית.
* האק = הכל רשום בשפה המרוקאית.
* אקופונקטורה = דיקור.
* מג'נטה = צבע אדום כמעט בורדו.

נ.ב.: אז תקשיבו, כולכן/ם... את הסיפור הזה, התחלתי על מנת להעביר אותו, לתחרות של אחת הכותבות, פה בוואטפד. כעת, מאחר ואיחרתי בהגשה, החלטתי להפוך את הקטע, לסיפור שלם... אני אשמח אם תאמרו לי את דעתכן/ם הכנה, אין בכוונתי לשים מטרות... איני אוהבת ששמים לי, על כן אני לא רוצה לשים גם לכם/ן, על כן, אני מבקשת, בכל לשון של בקשה, אל תתעלמו מהחוקים...

בתודה מראש, שיר. וכעת, אני אפסיק עם החפירה, ונתחיל בפרק:

~מגי~

"הייתי שם פעם," אני אומרת באנגלית לחברתי משכבר הימים, מרידית'. היא לובשת חולצת בטן שחורה, חצאית טוטו קצרה, עד מעל לירך, בצבע ירוק זוהר כמעט צהוב ומגפיים שחורים, גבוהיי עקב. את הכל, כמובן, היא לקחה מארוני... בדיוק כמו שאת השמלה הקצרה בצבע קרם, הצמודה לכל קימור בגופי, את נעליי העקב בעלי עשרים הסנטימטרים גובה, (בהגזמה, אבל בסדר) שצבעם ורדרד בהיר בהיר ואת הגרביון בצבע גוף שעל גופי, אני לקחתי מארונה. "הייתי ב'גוב האריות'." אני ממשיכה ואומרת.

"אה, באמת?" היא עונה לי באותה השפה, בשאלה מלאה בספק. "מתי בדיוק הספקת?" היא ממשיכה ושואלת, מנמקת את שאלתה, "מה, עם כל הלימודים, כל עבודות ההגשה שהיית 'חייבת' לעשות וכל העבודה במשרה חלקית שלך, מתי כבר היית מספיקה, ללכת ל'גוב האריות'?" את המילה 'חייבת', היא מדגישה בלעג, אפילו מוסיפה מרכאות כפולות, בעזרת אצבעותיה.

"בשביל מה הלעג?" אני שואלת אותה, נותנת לה דחיפה קלה בצחוק, "הא?  בשביל מה?" אני חוזרת ושואלת.

"מה בשביל מה?" היא אומרת לי מטה את סנטרה הצידה, מתמתחת בחוזקה. מותחת את גופה הארוך כמתכוננת לריצה של שלושת אלפים קילומטרים, בעודה מביטה בכניסה למקום. "את יודעת טוב מאוד, מה אני חושבת על הלימודים..."

"כן, כן..." אני אומרת, "לימודים סתם מפריעים להנאה." אני מחקה את קולה המאנפף, גורמת לה לפרוץ בצחוק.

"נכון," היא עונה לי, כשהצחוק נרגע, "זה בדיוק מה שאני חושבת על לימודים."

"כן, אבל את יודעת, שאני לא שותפה לדרך הראייה הזו." אני מחזירה לה.

"כן, לצערי הרב זה אכן נכון." היא אומרת לי, מגלגלת את עיניה ומיד מחזירה אותנו לנושא שעל הפרק, "ועדיין, את היית פה?" היא מצביעה אל המקום בו, כל כך הרבה אנשים מתגודדים, על מנת להיכנס פנימה.

"כן," אני אומרת לה, "אני הייתי פה. אם את לא מאמינה, תחכי ותראי," אני אומרת לה במסתוריות.

"אוו," היא אומרת, עושה כאילו היא מצטמררת, לאחר מכן שואלת, "מה הסיפור? מה? היית פה, קרה לך משהו, ומאז החלטת שאת יותר לא מתקרבת למסיבות?" היא אפילו לא מבינה, כמה רחוקה היא, אך עם זאת גם כמה קרובה למה שקרה, אי אז, לפני למעלה מעשור.

אני מביטה בכניסה, שמתקרבת, ככל שהתור הארוך של האנשים, מתקצר. אני כל כך רוצה לעשות 'ויברח', אבל אני עוצרת את עצמי. אני מחזירה את מבטי אליה, רואה אותה מביטה בי בעיניים מצומצמות. "את תראי... זה כל מה שתקבלי ממני וזהו זה!" אני אומרת, מסתובבת בחזרה אל הכניסה ושותקת.

"אוף!" היא נאנחת, "טוב, בסדר! אני אחכה ואראה," היא אומרת לי, מדגישה בכוונה את המילה 'ואראה', על מנת שאדע, עד כמה היא לא אוהבת הפתעות. אף על פי, שאני כבר יודעת את זה.

"יופי!" אני עונה לה, מחייכת חיוך רחב, שהופך במהירות גדולה מדי, לפרצוף מודאג, כשהבאונסר, הלוא הוא שומר הסף, שבכניסה, מבחין בי, מזהה אותי ומחייך חיוך יודע דבר.

הוא מדבר בפלאפון שלו, עם הבעלים של המקום, ככל הנראה, כיוון שתוך שתי דקות, אולי אפילו פחות, הוא מתרומם מהכיסא שלו, מתקרב אליי ואומר, בעודו מחייך אליי חיוך חייתי במיוחד, "הבוס רוצה אותך, בואי! ותביאי איתך את החברה שלך!" הוא מורה לי מסתובב ונכנס פנימה. אבל לא לפני שהוא קורא למחליף שלו לצאת החוצה, לשמור על הסף, במקומו.

"אוף," אני לוחשת "קיוויתי שזה לא יקרה." אני מביטה בחברתי, שעומדת מאחוריי, בשוק של החיים שלה ומושכת אותה בידה, פנימה.

היא מנידה בראשה, מנסה להתנער מההלם, שתקף אותה, אבל ללא הצלחה יתרה. היא פותחת וסוגרת את פיה, ממש כמו דג. "אני כמעט לא בטוחה, אם זה דבר טוב או רע," היא לבסוף מצליחה לומר, "שהבעלים של 'גוב האריות' מכיר אותך." לאחר מכן, היא צובטת לי במותן, חזק כל כך, שהיא משחררת ממני צעקה קטנה, "ולמה לא הזהרת אותי מזה?" היא צועקת לי באוזן, מאחר וכבר נכנסנו פנימה כך, שהבומים של המוסיקה מתקיפים את האוזניים.

המקום עצום ממש, בעל שלוש רחבות ריקודים, עם שני ברי משקאות עשירים ומגוונים, להקה שמופיעה על הבמה המרכזית ועם בסים של אלוהים. האקוסטיקה במקום מדהימה, אבל גם מכאיבה לאוזניים הדי רגישות שלי. אני מיד נצמדת למרידית' מחשש שניפרד ואאבד אותה, בין כל הגופים הזזים, בעודם רוקדים על רחבות הריקודים.

"אאוץ'," אני אומרת בקול חרישי, משפשפת את המותן שלי, במקום בו היא צבטה אותי. לאחר מכן, אני אומרת, "אני קיוויתי שזה לא יקרה, אוקיי?" את המילה, 'לא', אני מדגישה, בצעקה חרישית באוזנה. אני לא אוהבת לדבר בקול גבוה, על כן, גם במסיבות מעין זו, אני משתדלת לדבר כמה שיותר קרוב לאוזן, על מנת שישמעו אותי. עד כה זה עבד, כך שמה אכפת לי אם היא תתרחש קצת.

"היי מותק!" קורא אליי הבעלים של 'גוב האריות', הלוא הוא ליאון בוזגלו. הוא עדיין חתיך הורס שרק השתבח עם השנים, עם שערו השחור, עיניו הירוקות, השפם הצרפתי שלו, שהתחבר לו לזקן לכל אורך עצמות הלחיים. אני האמת זוכרת אותו בדיוק כך... רק שאז, הוא היה פחות גבר שרירי ומפותח, יותר... ילד... או, בחור צעיר.

"שלום, גם לך, ליאון, לא השתנית בכלל," אני עונה לו, מיד ממשיכה ושואלת, "מה אתה רוצה ממני?"

"את השתנית מאוד... ואני רק רוצה לדבר," הוא אומר לי, מנשק את לחיה של מרידית' לשלום, לאחר מכן, כשאני מתקרבת אליו על מנת לנשק את לחיו, הוא מפנה את פניו אליי, בדיוק בזמן, על מנת שאנשקו על שפתיו, במקום.

אני מתנתקת במהירות מהנשיקה המסממת שלו, "אתה תמיד ידעת לעשות לי את זה," אני אומרת לו, בקול שקט, כשאני כמעט ונופלת על השולחן שלו, בעודו עוזר לי להיעמד, על ידי כך שהוא מצמיד אותי אל גופו השרירי.

הוא גורם לי להרגיש את זיקפתו הבוטה בעמידתה, על ידי הצמדתי אליו, בעודו אומר לי, "ואת תמיד ידעת לעשות לי את זה." הוא מחווה לכיוון הזיקפה שלו, בעזרת מבטו. הוא מתעלם לחלוטין, מהחברה שלי, שיושבת שם מביטה באינטראקציה בינינו.

"אני מצטערת," אני שומעת מהכיוון של מרידית' שמצליחה להסיט את מחשבותיי, מעיניו המפתות מדי של ליאון. היא מתחילה שוב, "אממ, אני מצטערת, אבל מה הקשר ביניכם? כיוון שזה ברור כשמש שיש קשר כזה..."

"הוא האקס שלי." אני אומרת, בדיוק כשהוא אומר, "היא אישתי!"

"וואו, וואו... את אישתו של ליאון בוזגלו? הפאקינג בעלים של 'גוב האריות'?" היא שואלת אותי, מביטה עליו.

"הייתי-" אני אומרת, כשהוא בפשטות קלילה מרים את כתפו, מביט בה, פותח את פיו וקוטע אותי, באומרו, "כן!" כאילו שזה דבר של מה בכך.

אני מתעצבנת, תופסת בפניו, מפנה אותן בחזרה אליי והלכה למעשה, צורחת לו, בעודי מרשה לעצמי אף לירוק לו בפנים, "אתה היית בעלי! היית!"

הוא מוחה את הרוק מפניו, משליך את ידו שעדיין עונדת את הטבעת שהענקתי לו לפני כל אותן שנים, כאילו משליך מעליו את הרוק ביחד עם המילים שלי, "את לא יכולה לומר את זה, בעודך שומרת את הטבעת שלי, בתוך התיק שלך." הוא אומר לי, מרים גבה אחת.

"אתה מעז!" אני פוערת עיניים, רחבות, שניה אחת מלסטור לו.

"כן, אישתי... שכן, את עדיין אישתי, הלוא כן? או האם תכחישי את העובדה, שאת לא יצאת מאז לשום מקום. או את העובדה, שלא שכבת עם אף אחד, מאז שהיית איתי..." את המילה האחרונה, הוא לוחש היישר אל תוך אוזני, מעביר בכל גופי זרמים.

"כן, היא עדיין אישתך!" עונה לו, במקומי, קולה המאנפף של מרידית', הבוגדת הזאת.

"אני יודע," ליאון אומר לה, עדיין מביט בי, הוא מרים את כתפו וידו האחת, זו שלא עוטפת עדיין את גופי במחווה של, 'מה אני אעשה?' הוא לאחר מכן, משחרר את ידו השנייה, תופס בפניי בשתיהן, מנשק את... מצחי(?) נשיקה תמימה ומשחרר אותי לגמרי, משאיר אותי תוהה, למה לא לקח את שפתיי.

"יא מאהבול," אומר לו הבאונסר, אומר לו בטריפוליטאית, יא דביל, "אני נשבע לך, אתה פשוט מאהבול." הוא מניד בראשו לשלילה.

"תיקח אותה מכאן," ליאון אומר לו, כשמיד לאחר מכן, פונה ומביט בי. "אני מבקש ממך," הוא מתקרב אליי, פעם נוספת ואומר לי, "חיזרי הביתה, הישארי שם, עד שאבוא לקרוא לך."

אני מסתובבת אל הדלת של המשרד, אומרת לו, "תלך תחפש מי שתקשיב לך, כי זו לא אני." בשיא הרוגע, מביטה בו, מעבר לכתף, עושה לו אצבע שלישית, וכמו שהייתי עושה לו פעם, מלקקת אותה ומניחה אותה על ישבני, בעודי מפיקה מפי, צליל של, "צצצס."

**ליאון**

אני מביט בה יוצאת מהמשרד שלי בעודה מעסכת בישבנה, מניד בראשי ואומר לחברה שלה, "לכי איתה, תסבירי לה מה יקרה אם היא תסרב להקשיב לי..."

אישתי ככל הנראה שומעת אותי עדיין, כיוון שהיא מרימה לי שוב אצבע שלישית. אני אפילו שומע אותה קוראת, "זיבי!"  אומרת לי זין, בטריפוליטאית.

החבר הכי טוב שלי, נמרוד, מתפקע מצחוק, אני מביט בו במבט זועף ואומר לו, "שתוק כבר, יא חמאק." שזה בטריפוליטאית, משהו דומה לטיפש.

"אמרתי לך," הוא אומר וגורם לזעפי לגדול, הוא אף ממשיך וזורה מלח על הפצעים, "אני אמרתי לך, אתה היית צריך לתפוס אותה ולנשק את החיים שלה ממנה. אבל אתה סתם פחדן." הוא מחייך אליי חצי חיוך, יודע שזה -שרק משמיעת המילה פחדן- ידליק אותי כמו אש בשדה קוצים.

אני ממהר אחרי מגי, מרגיש על גבי טפיחה ולחישה, "ילד טוב!" כאשר אני עובר על יד נמרוד, אני לוחש לו בחזרה, "לך תזדיין."

שומע אותו צוחק, קורא מאחוריי, "מיד אחריך, יא מאהבול!" שוב קורא לי דביל.

"אני נשבע, אני אחטיף לך," אני מסתובב אחורה, ממשיך ללכת לאחור ואומר לו, מצביע עליו, בעיניים מצומצמות, שומע אותו צוחק צחוק גדול, "גם כן, יא חמאק!" הפעם אני קורא לו, טיפש, בטריפוליטאית, אני מוסיף, לאחר מכן, אני מסתובב בחזרה למסדרון המוביל למועדון.

אני מזהה את שערה שעכשיו, הוא כבר חום-בלונד, אחרי כל הזמן שהייתה בקאריביים, בשמש הקופחת... שם הכרתי אותה, בטיול אחרי הצבא. היא הייתה יפהפייה, גם אז; אבל עכשיו היא פשוט כוסית על. ארוכה וגבוהה, היא התנשאה על פני כל הבנות בכל מקום אליו הלכה. עם עיניים כחולות מרהיבות וצבע עור מְוּלָטִי, היא הייתה פאקינג מהממת. ואני? אני הייתי פאקינג מאהבול שנתתי לה לברוח ממני.

אני תופס אותה, בדיוק כשהיא מגיעה לרחבת הריקודים, מסובב אותה אליי, ובדיוק כמו שנמרוד אמר, מנשק את החיים שלה ממנה.

היא לא מתנגדת לנשיקה, היא אפילו עוטפת את צווארי עם ידיה. אני מתחיל לחייך, נהנה מהטעם שלה, של שפתיה המתוקות, עד ש... בום! היא מכניסה לי ברכייה אכול שקשוקה, ישר לביצים, אני מתקפל לשניים תופס באיבר הפועם שלי, בעוד דמעות של כאב תופסות את מקומן בעיניי.

הכאב חודר עד למוח שלי, אך אני עדיין יכול לשמוע אותה אומרת, "אף פעם אל תעשה את זה שוב, ללא רשותי. אף פעם." ברוגע שאין לי מושג מאיפה היא מקריצה.

"אאוץ'!" אני שומע את נמרוד אומר לי, "מצטער..." אבל אחר כך הוא צוחק.

"יא בן של אלף," אני מנסה להתרומם מחדש על הרגליים, אבל זה כאילו הן כבר לא מתפקדות.

הוא עוזר לי להתרומם, לאט לאט, אומר לי, "קום קום... יא מאהבול פילחליידור," שזה, במילים אחרות, מין דביל שהולך סביב עצמו, ביער במשך שעות רבות, במרוקאית. ואז הוא ממשיך ואומר, "טוב אז אתה לא פחדן... אבל אתה כן דבע." שזה טמבל/מפגר, במרוקאית.

"ואתה חתיכת בן של אלף," אני מחזיר לו, "יא זוג עיניים של קקי טהור." (תודה רבה לך, :);) סוז! אמרתי לך שאגנוב לך את המשפט הזה!)

"שיואו תודה!" הוא אומר, מצחקק לכל אורך הדרך, עד למשרד שלי. שם, הוא מושיב אותי על כיסא המנהלים שלי, פותח את המיני מקרר, שעומד לו לצד הבר האישי שלי, מוציא משם קרחום ונותן לי אותו, אומר, "קח תשים את הקרח על הביצים הכחולות שלך..." ואחר כך הוא עוד ממשיך וצוחק.

"ממש ביצים כחולות!" אני שומע את הבחורה ההיא, נו החברה של מגי אומרת.

"מה את עושה פה? ואיך קוראים לך?" אני שומע את נמרוד שואל.

היא מושכת בכתפיה, "נשארתי פה, כשאדון בוזגלו, הלך אחרי מגי ושמי הוא מרידית'," היא עונה לו לפי הסדר של השאלות שלו.

"מרידית'?" אני שואל, "זה לא שם ישראלי." אני מוסיף.

"וול דה!" היא אומרת במבטא אמריקקי, מובהק.

"אז את אמריקקית-" אני אומר, מיד מתקן את עצמי, "אמריקנית, אמריקנית..." אני מדגיש את ה- נית.

"כן, גבר," היא אומרת בשפת האם שלה, המבטא שלה כבד בקולה, מיד מוסיפה, ",אני אמריקקית!" היא אומרת בכוונה, גורמת לי, לכווץ את מצחי, בכעס.

"ניסיתי לתקן את עצמי..." אני אומר, מושך בכתפיי ונשען לאחור, על המשענת של הכיסא הנוח להפליא שלי. "אז ספרי לי, מרידית', איך הכרת את אישתי?" אני שואל אותה.

"הכרתי את אישתך, כשהייתי בטיול בקאריביים... after שהייתי בלימודים... No... אממ... אחרי שסיימתי לימודים בקולג'..." היא אומרת לי, מתבלבלת מעט באמצע, אבל חוזרת למסלול הנכון.

"איפה למדת עברית?" אני שואל אותה, מביט בה מבין עיניים כמעט רדומות. אני ממצמץ בחוזקה, מניד את ראשי ופוקח שוב עיניים.

"נראה לי, אתה עייף" היא אומרת, מיד מתקנת את עצמה, "אממ... שאתה עייף." היא אומרת הפעם את הניסוח הנכון.

"אני באמת עייף." אני אומר, מפהק פיהוק אימתני, מיד ממשיך ואומר לה, "את יודעת, מר'... אני יכול לקרוא לך מר'?" אני שואל, מביט בה בחצי עין פקוחה, כשהיא מהנהנת, אני ממשיך ומתוודה, "את יודעת מה, מר'... זה תמיד היה ככה... אחרי כל ריב בינינו, אני הייתי סחוט... בעוד שהיא הייתה מלאה באנרגיה תזזיתית."

"מה קרה ביניכם?" היא שואלת בלחישה חרישית.

אני נאנח, חוזר במוחי לרגע ההוא, לרגע שבו היא עזבה... עזבה ולקחה איתה את חיי... את ליבי... ואת נשמתי.

פלאשבק:

זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו אהבה, ללא קונדום... אחרי שלוש שנות נישואין, החלטנו, שאנחנו רוצים ילד, או אולי, אני החלטתי...

התחלתי בחיוך קטן, שהמשיך וגדל ככל שדיברתי, "אני רוצה ילד," אמרתי לה, "שיהיה בדיוק כמוך, עם עיניים כחולות, ושיער חום בהיר... שיהיה חזק ודעתני, שישלוט בכל האימפריה שלי, שיסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו..." הבטתי במגי נשכתי את האצבע הקטנה שלה ואמרתי לה, "בדיוק כמו שאת מסובבת אותי על האצבע הקטנה הזו."

"אני לא רוצה ילד." היא לחשה, לא קלטתי בזמנו את דבריה, כיוון שהייתי יותר מדי שקוע בחלום שלי. לאחר מכן, אחרי שגמרתי בתוכה, היא קלטה את זה מיד, היא הרגישה את הזרע שלי ממלא אותה. בהתחלה, היא נהנתה מזה, מהמגע של עור על עור, אבל, ברגע שהיא הרגישה את הזרע שלי נכנס לתוכה, היא קפאה. היא התחילה להשתולל, צרחה וצעקה, "אני לא רוצה את הילד שלך!" אבל המשפט שממש הרס אותי, היה: "אני אפיל אותו. אני נשבעת לך, שאפיל אותו." שהיא אמרה לבסוף. בכך, גרמה לי לקפוא, גרמה למפל של מי קרח לזחול על עורפי ולהקפיא אותי עד לשד עצמותיי.

"את לא תעשי שום דבר שכזה!" אמרתי לה, צימצמתי את עיניי לחרכים ירוקים בוערים...

"אתה לא תחליט עליי," היא אמרה לי, צימצמה עיניים משל עצמה.

"אבל החלטנו-" התחלתי, רק על מנת להיקטע.

"לא," היא אמרה, "אתה, אתה החלטת... לבדך! אז אתה תישאר לבדך, גם אם התינוק הזה ימות." היא חייכה אז חיוך קפוא כל כך, שיכול היה אפילו להקפיא את הגיהנום.

סוף פלאשבק.

"אבל היא מעולם לא אמרה לי מה הייתה הסיבה שלה לרצות בכלל להפיל... מעולם. וזה אחד מהדברים הרבים שאני חייב ללבן איתה." אני מספר את הסיפור שלי למרידית', "אני מפחד לדעת..." אני אומר לה עכשיו. "אבל אני מרגיש שאני חייב... את יודעת, אם היא הפילה, אז... או לא? כי היא עזבה את הבית לפני שבכלל הייתה לי הזדמנות לברר, אם היא הייתה הרה, או לא... אז, בבקשה, תגידי לי.. האם היא הפילה אז... או, הייתה בכלל בהריון?"

"שלא תעזי," פתאום, אנחנו שומעים את קולה של מגי והיא פותחת את הדלת בחוזקה. "שלא תעזי לומר מילה!" היא מביטה במרידית', בעיניים רעות.

"אב-" היא מתחילה...

"זיפ איט!" מגי אומרת לה.

"אבל-!" מרידית' מנסה שוב, אבל שוב נקטעת על ידי קולה המסונן דרך שיניה החשוקות של מגי.

"שאט.דה.פאק.אפ!" מגי אומרת לה, במהירות.

"אוקיי... אוקיי!" היא אומרת, גורמת למגי להירגע, "אבל יש לו את הזכות לדעת!" היא מוסיפה.

"תפסיקי לדבר, ברגע זה! או שאני אגרום לך להפסיק." מגי מאיימת ואיכשהו, יש לי הרגשה, שהיא גם תקיים.

כנראה שצדקתי, מכיוון שמרידית' מביטה בה, פתאום עם עיניים גדולות, היא מפחדת ממנה, עולה בי המחשבה. אני מצמצם את עיניי, מעביר את מבטי, בין השתיים ושואל את מגי, "למה היא מפחדת ממך?"

היא עונה לי, עם חיוך גאה, "כי אני יכולה לעשות לה דברים שיכאיבו לה, מאוד. והיא יודעת את זה!" היא מצחקקת מעט ברשעות.

"מה קרה לך?" אני שואל אותה. "איך עברת מלהיות האישה המתוקה, המדהימה והאוהבת שלום, לאישה עם המוח המחושב הזה?" אני משליך את ידי קדימה, כדי להחוות עליה.

היא אומרת לי, עיניה מאפילות, "הרבה קרה... עשר שנים זה הרבה זמן, כדי ללמוד להתמודד עם אנשים שהם זבל מהלך על שתיים."

אני שומע את דבריה וקולט את מה שנאמר בין השורות, "וואו... חכי שניה אחת," אני קורא, "את למדת הגנה עצמית?"

היא מהנהנת בראשה. "ויותר מזה," היא אומרת מפנה ממני את פניה היפות והאהובות.

"תביטי בי," אני מורה לה, אבל זה נשמע יותר כמו בקשה.

"אתה אומר או מבקש?" היא שמה לב לשינוי בקולי.

"תמיד יכולת לשים לב, לשינויים בקולי... אני שמח לראות שלפחות את זה לא איבדת." אני אומר לה, מדגיש בהיחבא את המילה, כדי להראות שהיא כן איבדה הרבה דברים אחרים.

"אתה פשוט חצוף!" היא אומרת לי, מרימה את סנטרה, מביטה בי מגבוה, היא מיד ממשיכה ואומרת, "איך אתה יכול לרמוז את זה, בכלל. ומה בדיוק איבדתי? לפי דעתך, זאת אומרת." היא משחררת נשימה חדה, דרך אפה, להראות עד כמה היא כועסת.

"אני מבין שאת כועסת," אני אומר לה, "אבל זה לא משנה את העובדה, שאת השתנית, הפכת אחרת לגמרי." אני מסיים את המשפט, במבט עצוב משהו.

"נו אז מה?" היא מרימה את סנטרה יותר גבוה, "אני השתניתי, זה נכון... אבל עושים מה שצריך כדי לשרוד! אתה לימדת אותי את זה."

"טוב..." אני אומר, נאנח ומושך פעם נוספת את כתפיי, אני מוותר, לעת עתה על הנושא, פתאום אני נזכר, במה שהיא ניסתה להשכיח ממני. אני מתרומם מהכיסא, נשען על השולחן, עם האגרופים שלי. אני עוד שניה, מעיף את השולחן על הקיר, מרוב עצבים. אני מעביר עליה עיניים בוערות, שאלוהים יעזור לי, היא עדיין כל כך מושכת! אני חושב, כשהיא עומדת לה כך, עם ידיה, משולבות על חזהּ מה שגורם לו לבלוט בצורה מלבבת ממש. אני ממשיך להעביר את עיניי על גופה, העטוף שמלה צמודה, כמו עור שני לגופה המחוטב והמרהיב. אני לא יכול, שלא לחשוב, השמלה הזאת, היא מדגישה את כל הקימורים החושניים שלה. עד כדי כך, שהיא ממש גורמת לי ולחבר הגדול שלי, להתהדק מתשוקה.

"סיימת לבהות?" היא שואלת, מרימה עליי גבה, "אוהב מה שאתה רואה?" היא ממשיכה ומתגרה בי.

"את נהנית להתגרות בי, הא?" אני שואל אותה, מעקם את פניי לפנים לא מרוצות בעליל.

היא מחייכת אליי חיוך זומם, מסתובבת מסביב לשולחן בדרכה אליי, שעומד מאחוריו, גורמת לי לסגת לאחור. היא אומרת, "מרידית', צאי מפה!"בעוד שאני כבר שכחתי שהיא עדיין פה.

"אבל... אבל... אבל..." מרידית' מנסה לומר משהו, אבל מגי פשוט מביטה בה, במבט מרוכז. מרידית' בולעת את רוקה, בחוזקה שנשמעת, פונה אחורה ואומרת, "בסדר, בסדר! You party pooper!" אבל אז, שניה לפני שהיא יוצאת מהמשרד, היא מסתובבת בחזרה, מצביעה עליה ואומרת, "אני יוצאת, אבל את חייבת לספר לי ה-כל!" היא מצמצמת עליה עיניים, מזהירה אותה, כשאומרת, "תיזהרי ממני, אני גם יכולה להציק לך!"

היא מצחקקת, אומרת לה, בחיוך קטן, "נחשוב עלייך..." לאחר מכן, היא מביטה בנמרוד, הבאונסר שלי, שהוא במקרה גם החבר הכי טוב שלי, אומרת, "גם אתה!" בעודה מחווה עם סנטרה לכיוון הדלת.

הוא מביט בי, אני מהנהן אליו בחיוך שחצני, אומר לו, "זה בסדר. היא לא תעשה לי כלום!"

"דבע!" הוא אומר לי, מניד בראשו לשלילה, עושה לי, 'חמסה' עם היד, "ווי תפאנו על הג'אחרק*..." הוא אומר, לפני שהוא מביט במגי ואומר לה, "תעשי טובה, תחנכי אותו, לפני שהאגו יעלה לו לראש." הוא מדגיש בכוונה, את המילה לפני.

"יא בוגד!" אני מביט בו, זועם. "צא מפה, כבר! יא חמאק!" אני מעביר את אצבעי המורה, על לשוני, קורא, "האק*!" ובאותו הזמן, מעביר את אותה האצבע, על אמת ידי.

הוא מצחקק בתגובה לדבריי, פונה אל הדלת, נעצר בפתחה, מסתובב אלינו, מביט במגי ואומר, "טוב לראות אותך שוב, מגס!"

"טוב לראות גם אותך, נימי!" היא מחייכת אליו, הוא מהנהן, פעם אחת ויוצא מהחדר.

"עכשיו, כשאנחנו לבד, מה את מתכוונת לעשות בי?" אני שואל אותה.

"אני מתכוונת ללמד אותך לקח, אחד כזה שלא תשכח בכזו קלות." היא אומרת לי, תופסת בצווארי ולוחצת על נקודה מסויימת.

מיד, אני משתתק, מביט בה. אני פאקינג משותק, ללא יכולת לזוז, לא לדבר, בקושי, אפילו לנשום.

היא מתרחקת ממני קצת, מראה לי מחט שהיא אוחזת בין אצבעותיה. היא מחייכת חיוך רחב, מתקרבת שוב אל גופי ונצמדת אליי. לאחר מכן, היא מכופפת את ראשי אליה ואומרת, "אקופונקטורה*," בלחישה כה חרישית, שאם היא לא הייתה לוחשת לי, ישר לתוך האוזן, לא הייתי שומע.

'מה קשור דיקור, למה שהיא עשתה לי, עכשיו?' אני שואל את עצמי, בלי יכולת לומר מילה.

"אני בטוחה," היא פותחת את פיה, אומרת ומיד ממשיכה, "שאתה שואל את עצמך, 'מה קשור הדיקור למה שאני עשיתי לך...' אז תקשיב ותקשיב טוב, כי אני אגיד את זה פעם אחת, בלבד. אני למדתי לשכלל את האקופונקטורה, לכדי משהו שדומה מאוד לאומנות לחימה. אני יכולה לשתק כל איבר בגופך, בעזרת נגיעה של המחטים שלי." היא מסבירה, אך פתאום אני מרגיש את האיבר שלי גדל... היא מביטה למטה, מעקמת את פניה לכדי פרצוף לא מרוצה ומוסיפה, "חוץ מאת החלק הזה, החלק הזה, שבגוף הגבר... והאישה, אם כבר מדברים על כך, הוא פועל על מערכת שאפילו אני לא יכולה לשלוט בה."

'אוה, תודה לאל!' אני חושב, אבל כשאני מנסה להוציא את המילים החוצה, לא יוצא כלום. 'לכל הרוחות!' אני חושב, שוב מנסה לדבר, אך... שוב, לא מצליח.

אני שומע אותה מצחקקת, בקול הצרוד והסקסי שלה, בעודה אומרת, "עכשיו, שב ושתוק!" היא דוחפת את גופי אחורה, על כיסא המנהלים שלי אבל גופי ממאן להתקפל אל תוך הכיסא בצורת ישיבה. כך שהוא פשוט מחליק עוד ועוד אחורה, עד שאני נוחת בבום כואב, על גבי. ידיי עדיין מאוגרפות באותה התנוחה, שבה הייתי כשהיא רק התקרבה אליי, כאילו נשען על השולחן רק שאין מולי שום דבר.

"אאוץ'," אני ממלמל, מבין שפתיים שעדיין משותקות בקול כל כך שקט, שאני בטוח שהיא לא שומעת.

אך היא שומעת את המלמול השקט שלי, אין לי מושג אפילו איך, אבל הדבר הבא שאני שומע, זה אותה אומרת, "אופסי!" בטון כמעט מרושע. אני לא רואה כרגע דבר, מלבד קיר בצבע מג'נטה* מצידי השמאלי, את תחתית השולחן שלי מצידי הימני ומעט מעליי, את כיסא המנהלים שלי, שכרגע, עומד ריק, מופנה אליי רק מחכה לי שאיעמד על מנת שאתיישב עליו.

פתאום אני מרגיש את האצבע שלי, אני מצליח להזיז אותה. אני מנסה אותה, פעם... פעמיים ומפסיק כדי שלא תגלה, שהתחלתי לחזור להרגיש את גופי.

על אף כל מאמציי, הפלא ופלא, היא איכשהו שמעה את התזוזה של העור שלי, כיוון שהדבר הבא שאני מרגיש הוא שחור בעיניים ואת עצמי מחליק אל השיכחה, בעקבות דקירה נוספת, בכף הרגל. בעודי חושב לעצמי, חבל שלא שמתי את נעליי בחזרה על רגליי.

הדבר האחרון שאני מודע לו, הוא ידה המלטפת את פניי, קולה הלוחש לי, "אסור לי לתת לך לחזור, אבל זה יהיה כל כך קל, פשוט לספר לך." ושפתיה על שפתיי, לפני שאני פשוט מאבד את הכרתי.