אז לפני שאני אציג את הזוכים של הפרק, אני רוצה לציין משהו: באתגרים, כותבים שלא יצביעו לקטעים על פי הקריטריונים, ייפסלו.

ועכשיו, עם נימה יותר חיובית, הנה הזוכים:

•••

במקום השלישי: bubka2007 עם הסיפור: "הדבר הכי הכי אהוב עליי בעולם":

מה הדבר הכי אהוב עלי?
אני אוהבת ספרים. וסרטים. סדרות אני אוהבת. וגם פיצה.
ואת החברות שלי, ואת המשפחה, ואת החתולה החמודה שגרה ליד הבית שלי.
אני אוהבת לבשל דברים טעימים.
אני אוהבת לצייר. ולשיר, ולרקוד. ואני אוהבת לכתוב סיפורים. וגלידה.
אני גם אוהבת את הפעולה הפיזית של כתיבה, איך שהעיפרון יוצר כתב יפה על הדף.
אני אוהבת כשאני מצליחה. כשנכשלת קצת פחות.
אני אוהבת לצחוק. ממש אוהבת לצחוק.
אני אוהבת ״פרסי ג׳קסון״, ו״אקסטרה קסם״, ו״נעלמים״.
אני אוהבת את אחותי, גוש של מתיקות וחיוכים. מעצבנת לפעמים, אבל לא נורא.
אני אוהבת את שתי החברות הכי טובות שלי. אני אוהבת להיות איתן, אני אוהבת שאני מצליחה להצחיק אותן, שכיף לנו ביחד.
אני אוהבת כשהן מבינות אותי, כשאנחנו מתלוננת על בית ספר או כל דבר אחר, וכולנו מסכימות, וכל השיחה היא בערך:
מישהו: התלוננות התלוננות
כל השאר: וואו נכון, זה נורא, בדיוק, לגמרי.
אבני אוהבת את הוואטפאד, אוהבת כשמעריכים את מה שאני עושה.
אני אוהבת את ״ABBA״, אוהבת להיות ההיא עם השירים הישנים שלאט לאט יכנסו לכם למוח. (באמת שירים מושלמים)
אני אוהבת להיות לפעמים מישהי אחרת, לעשות חיג׳אבים או כיסויי ראש מצעיפים בבית. לדמיין את עצמי לפעמים עם 10 אחים ואחיות.
אני אוהבת לרכב על אופניים, את ההרגשה הטובה הזאת שאת בורחת מכל האנשים, הנוף מתטשטש ואת פשוט נהנית.
אני אוהבת להיות גאה במה שאני עושה.
אני אוהבת התעמלות אווירית. כשאני מצליחה איזה תרגיל ממש קשה, או להיעמד על הרגליים אחרי קפיץ ידיים,
ולהצליח לא לצרוח בתרגיל מפחיד במיוחד.
אני אוהבת את הים, את השמש, אבל לא כשיותר מדי חם.
וגם בריכה אני ממש אוהבת, ולשחות.
אני אהבת תירוש, ופטל, ואין על שוקולד.
אני אוהבת להיות כנה. אני אוהבת להיות נחמדה לאנשים, זה הרבה יותר כיף מלהיות מגעילה או עוינת.
אני אוהבת את המשקפיים שלי, איך שהם יושבים עלי, שהם עוזרים לי לראות.
אני אוהבת את פורים בגלל התחפושות ואת חנוכה בגלל הסופגניות.
אני אוהבת את החופש הגדול.

כמו שהבנתם, אני אוהבת הרבה דברים.
אבל מה אני הכי אוהבת?
זה אפילו אלוהים לא יודע.

•••

במקום השני: shinyshahaf עם הסיפור: "זו שאהבה נפשי":

תמיד אומרים שהגבול בין שנאה לאהבה עומד על חבל דק וכך היה מהיום הראשון בו ראיתי אותה לראשונה, את זאת שאהבה נפשי.

הפגישה הראשונה שלנו הייתה כשהיינו ילדות בנות שתיים עשרה, אני זוכרת את זה באופן מאוד מעורפל אני זוכרת יום הולדת של חברה, אני זוכרת בנות שלא הכרתי ואת המשחק של היד הנדבקת לקיר.

אני זוכרת שרבנו וכל מה שחשבתי היה, מאיפה הוציאו אותה ואת החבורה הקטנה הזו שלה אז עוד לא ידעתי שזו האחת שתגנוב את ליבי.

חלפו להן השנים ופגשתי אותה שוב ממש בסוף חטיבת הביניים, עדיין לא ידעתי שזאת האחת שלי.
אני זוכרת התרחקות וגלגולי עיניים ולמרות שכבר התחלתי להתחבר לאותה חבורה קטנה שלה שלא השתנתה בחלוף השנים לא הבנתי מאיפה היא הגיעה.

ועלינו לתיכון.

התיכון התחיל בבדידות אך כמו מגנט מצאתי את דרכי אליה שוב, אל זאת שאהבה נפשי.

וכמו שנאה ואהבה המתערבבים זה בגורל של זה העברנו את תחילת ההיכרות שלנו, המשך של התרחקות מצידה וחשש מצידי.

אך מיום ליום שחלף התחלתי להתקרב אליה ואפשרתי לה להיכנס לליבי מבלי לשים לב.

ולאחר שהפכה להיות האדם הקרוב לי ביותר, הכתף התומכת שלי והאחת המצליחה לייצב אותי בחשש רב אפשרתי לה לקחת צעד נוסף לחיי ולהיות אהבתי הראשונה.

אני זוכרת את הרגע בו אמרה לי שהיא אוהבת אותי לראשונה כאילו זה היה אתמול למרות שעברו כבר שבע שנים מאז שהחברה הטובה ביותר שלי בעלת העיניים הכחולות ומרגיעות כמו הים עטפה אותי בין זרועותיה והבהירה לי שהיא האחת שאהבה נפשי.

ובכל יום שעובר והריחוק הפיזי קיים במיוחד בתקופה בה אנחנו כרגע נמצאים אני יודעת טוב יותר שהיא האדם האהוב עלי בכל העולם.

•••

במקום הראשון: עם הסיפור: aiko2u "שנייה, תן לי לסיים את הציור הזה":

איך שהמלאך נכנס לחדר ההוא, כל מה שנגלה לנגד עיניו הוא בלגן אחד גדול. דפים, ספרים, מחברות ונעליים מפוזרים לכל עבר הרצפה כך שאין אפשרות לעבור. אין הוא מבין איך הדמות שיושבת על הכיסא כמטר וחצי מול הדלת הצליחה לעבור בין הבלגן. מילא הוא, הוא יכול לעוף בין הבלגן הזה, אבל היא? היא בת תמותה. גם המיטה הזוגית בחדר עמוסה בדברים באי סדר. הקנבסים מונחים לצד הדלת, מדפי השולחן נראים עמוסים בדברים, מעמד הנעליים הקטן לא נראה מסודר במיוחד. הוא מרים אחת מחתיכות הנייר מהרצפה, אבל אז נשמע קול.

"בבקשה לא לגעת בכלום, זה יהרוס את הסדר הפנימי שלי." היא אומרת לו, קולה מתערבב עם המוזיקה בשפה שהכיר ושמע אך לא ידע לדבר. המלאך מביט בדמות שציירה על גבי מחברת שהונחה על לוח שהונח על ברכיה. הוא מרים גבה בפקפוק תוך כדי שפילס את דרכו למיטה המבולגנת שלה עם כמה שפחות לדרוך על הדברים שלה. למה שהנערה ההיא תצייר על הברכיים שלה אם יש לה שולחן בשביל זה? כשהוא מגיע ליעד הקרוב רחוק, ידיו מזיזות קצת דברים במיטה כדי שיהיה לו איפה לשבת. אתם יכולים לראות מעבר לכיסא השחור הגדול ודמותה הלא קטנה במיוחד שגם השולחן עמוס בדברים באי סדר. כל הצבעים שלה, העפרונות, העטים, המחקים ועטיפות חטיפים מפוזרים לכל אורך השולחן, שלושה ספרים עמדו בפינה השמאלית של השולחן.

איך אפשר לחיות בבלגן הזה?

המוזיקה נשמעת ברקע, מתחלף השיר למשהו רגוע יותר מאז שנכנס לחדר, רעש העיפרון נשמע על גבי לוח העץ.

"מצטערת שאני לא מסתכלת לכיוון שלך. אבל אל תדאגו, אני מקשיבה." היא מתנצלת קלות אך עיניה לא נדות הצידה מהלוח לעבר המלאך.

"באתי לקחת אותך." הוא ציין את סיבת בואו, אך לא נראה שזה הזיז לה יותר מדי.

"אחר כך, בסדר? אני קצת עסוקה." הציירת ציינה, עיניה עדיין לא נעו לעברו. "אפשר לפחות לסיים את הציור הזה?" היא ביקשה, גבותיה התעקלו. היא לא רצינית, נכון? היא לא יכולה לומר לא למלאך שבא לקחת אותה. זה גזר הדין ולא ניתן לשנות אותו. אנחה בקעה משפתיו.

"בסדר, אבל אחרי שאת מסיימת עם הציור, אני לוקח אותך."

הציירת מהנהנת באישור וממשיכה בשלה. הבעתה מתחלפת עם כל קו שנח על הדף במחברת. לרגע אחד חיוך אז עולה על פניה, לפתע הונח קו נוסף שגורם לגבותיה גבותיה להתעקל בזעם. אחרי שניות בודדות הבעת פניה נופלת לצד קריאת אנחה. עיניה הסקרניות

•••

ברכות לזוכים, וגם לאלו שלא זכו :)

האתגר הבא יפורסם מחר, עד אז, לילה מקסים :)