אני לא רוצה להקדים, אבל יש משהו שאני רוצה להבהיר (ואני מקווה שזה לא נשמע תוקפני מדי): כשאתם מצביעים בשעה 19:45 ממש לפני מוצ"ש, אתם בעצם גורמים לי לעבודה כפולה כי אני צריכה לחשב את כל הזוכים מחדש.

אז נעשה את זה ככה: כל ההצבעות חייבות להתקבל עד לשעה 19:30. מעבבר לכך ההצבעה לא תיחשב.

וחזרה מהירה על כללי ההצבעה:

1. כל כותב מצביע לשלושה קטעים בדיוק. אם כותב לא יצביע לשלושה קטעים (אפילו אם יצביע ליותר), הקטע שלו ייפסל.

2. כל קורא שירצה להצביע יהיה חייב להצביע גם הוא לשלושה קטעים בדיוק. אם לא יצביע לשלושה, ההצבעות שלו לא ייחשבו.

שימו לב, קוראים לא חייבים להצביע, כותבים כן, אבל זה יהיה נחמד והוגן אם גם הקוראים יצביעו.

*עוד משהו חשוב - הרבה מכם לא מצביעים בתגובות האין ליין, מה שמקשה עליי לחשב את הזוכים. מעכשיו, תגובה שהיא לא אין ליין לא תיחשב.
אם מישהו לא יודע להצביע בתגובות האין ליין, הוא יכול ליצור איתי קשר.

ואחרי ההקדמה הזו - הנה כל הקטעים שנשלחו!

•••

הרשימה-

לטעות,
להצליח,
לקוות,
לאהוב,
להיפגע,
לפגוע,
להתנתק,
לשקר,
להיחשף,
לזייף,
לחייך,
לקחת,
לתת,
ליפול,
לקום,
לפרוק,
להתפרץ,
להתפוצץ,
לגווע,
להיראות,
להיעלם,
להיאלץ,
לנסות,
להשקיע,
לאכזב,
להתאכזב,
להזדקק,
לריב,
לשנוא,
לאבד,
להיאבד,
להתאבד,
לדעת,
להבין,
להפנים,
לרחם,
להתחמק,
לשתוק,
לדבר,
להתבייש,
לבייש,
להתחבא,
להסתתר,
לחיות,
למות,
לפחד.

•••

להיעלם-

יש אנשים שאומרים, שלהיעלם, זאת ברכה.
אבל בעיניי, זה הפחד הכי גדול שלי.
ובכן, לא רק להיעלם. להיכשל. להשאיר את העולם מקום זהה לאיך שהוא היה כשנכנסתי אליו. להשאיר את עצמי זהה לאיך שהייתי כשנכנסתי אליו.
כי כל זה... יש אנשים שהיו רוצים להיעלם בחיים שלהם, במשפחה, לנסות לא לבלוט, ולקרוא לזה צניעות. אני חושבת שזה נוראי. שאם אתה מתמזג בהמון, אתה נעלם, ומפסיק להיות אתה. אני חושבת שמגיע לנו לטפס על גג העולם, ולצחוק על כל מי שלא מעז להסתכל עליו. שאין שום דבר פסול בלעשות פרובוקציות, בלהכניס פיסה קטנה מהמחשבות שלך לראש של מישהו אחר בשביל להתקיים שם. בלהביע דעות לא מקובלות. בלומר דברים לא מקובלים. שאין שום סיבה בעולם לחשוב "אוי לא, הם ייזכרו את זה לנצח." כשזה בסך הכל אומר שהם ייזכרו אתכם יותר זמן. אם מישהו זוכר אתכם, תפסתם לעצמכם מקום בתודעה שלו. אם הוא שוכח אתכם, אז אין לכם מקום שם. בתודעה חיה וחושבת! היה מישהו, שיכלתם להשאיר חותם בראש שלו, ולוודא שתתקיימו שם. אבל הוא שכח אתכם. ואתם מתים.
ואתם יודעים מה הקטע הכי מצחיק? שהאנשים שלא מסכימים עם זה, אלה שלובשים על עצמם כל דעה שהם מקבלים, מאמינים, כחלק מזה, שהתאבדויות זה לא משהו שצריך לקרות. שזה מעשה טוב להכריח מישהו להמשיך חיים שהוא לא רוצה. שהוא סובל בהם. ואתם יודעים מה אחד הטיעונים שלהם? "יש עוד כל כך הרבה שלא הספקת לעשות בחייך, לא חבל לוותר על זה?" אז רגע, אתם בעצם אומרים לי, שעדיף לא למות לפני שהספקת ליצור לעצמך סיפור מעניין? זה די צבוע לומר את זה בזמן שאתם הורגים את עצמכם מנטלית...
אבל מעבר לזה, אני פשוט לא רוצה שזה ייקרה לי. אני מסתכלת בדברים ישנים שכתבתי, ורואה ילדה קטנה ומפונקת, מטופשת, נשכחת. ואני יודעת שכשכתבתי את זה, הייתה לי את אותה מטרה שיש לי כיום: לא להיעלם. אז מה אם אני עדיין כזאת? אני ממש עכשיו, מסתכלת על הקטעים הקודמים ששלחתי לתחרות הזאת. אף אחד מהם לא קיבל יותר משתי הצבעות. מה אם גם זה לא ייקבל? מה אם אני אשאר כזאת, ילדה מטופשת, חסרת כישרון, חסרת ייחוד, אפורה, ממוצעת...
לנצח?
מה אם אתם תקראו את זה ותחשבו, "היא סתם מתבכיינת, זה סתם גרוע" והרמה שלי לא תעלה ואני לא אפסיק להיות דרמה קווין וזה לא יישתנה...
לנצח?
מה אם אני איעלם לנצח, לעולם לא אצליח להבזיק בצבע משלי, להיראות מבעד להמון...
לנצח?
זה הפחד הכי גדול שלי.

•••

אנחנו מאוכזבים ממך-

היא נראית שמחה, החיוך המשולש על פניה בהחלט רחב. היא צוחקת על הכל, אין דבר שמרתיע אותה לצחוק עליו. היא מתלבשת איך שבא לה ועושה מה שבא לה, נראה שלא מזיז לה מה אחרים חושבים עליה. נשמה עצמאית, גיבורה איתנה שעומדת מול הכל, נראה שאין משהו שמרתיע אותה מלהשיג את המטרה שלה. הישגיה גדולים, גדולים מאוד לפעמים, אך זה נראה שהיא עושה אותם בלי שום מאמץ. כל פעולה שלה נראית חסרת מאמץ.

לכן כשהיא צעקה בחצר באמצע התפילה בעודה מתכדרת בתוך עצמה, כולם היו מופתעים. היא, שמעולם לא הזילה דמעה, פורצת בבכי? היא, שהכל אצלה נראה טוב ונשמע טוב ומרגיש טוב, נשברת?

אף אחד לא יכל להאמין למה שראה.

כששאלו אותה מה קרה, בנשימות קצרות ומהירות, היא ענתה עם רעדים לאורך כל גופה: "אכזבתי אותם שוב."

מאותו יום כולם ראו כמה שבורה היא הייתה. כל דבר הכניס אותה לפרנויה בין אם זה צליל של דלת נפתחת, מבט שנשלח לעברה או מילה לעברה. כל דבר, אפילו הקטן ביותר, הכניס אותה ללחץ: זמן, מטלות, בחינות, אנשים, אוטובוסים, לחצות את הכביש. נעה ממקום אחד לאחר במהירות, דואגת להספיק כמה שיותר דברים בזמן הקצר ביותר. מחשבת, הכל היא מחשבת, כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר.

היא עושה הכל כדי לא לשמוע את שלוש המילים ההן:

"אנחנו מאוכזבים ממך."

לא משנה מה עשתה וכמה טוב היא עשתה, היא תמיד יצרה בעיות. לא משנה כמה ניסתה לא להיות נטל על אחרים, להתנהג בעצמאיות ולפתור הכל בעצמה, היא רק גרמה לבעיות חדשות. היא תמיד שמעה בראשה את שלוש המילים ההן שהיא לא רצתה לשמוע:

"אנחנו מאוכזבים ממך."

ולא משנה כמה היא ניסתה להתנהג כאילו לא אכפת לה ממה שאומרים, אבל שלוש המילים האלה תמיד הצליחו לחדור עמוק, עמוק מדי אפילו. נכון, תמיד יהיו מאוכזבים ממנה כי כזאת היא, מאכזבת.  

•••

מפלצות-

עיניו הירוקות של הנער סרקו את הרחוב השומם, שעמודי תאורה מאובקים האירו חלקים בודדים ממנו.
שורות בנייני המגורים הטילו צלליות כהות על המדרכה וכלי רכב מעטים נסעו בכביש שהשתרע לצדו.
הוא בחן בחשדנות כל אדם שחלף על פניו, בין אם זה הביט בו בחזרה או לא הבחין בו כלל.
במוחו הקודח הוא הריץ את מאורעות אותו היום, שחשפו בצורה משפילה למדי את הפחד הטהור שלו.
רוח הערב הקרירה פרעה את שיערו הבהיר וחדרה עד לשד עצמותיו, אך גם בה לא היה די על מנת לנתק אותו מזיכרונותיו הטריים.
הוא ראה בעיני רוחו את פניה המוכרות של ארין ואת שיערה השחור הגולש, מיד נשאב אל בוקר אותו היום וכאילו ניהל מחדש את השיחה ההיא.
״אני חושב ששנינו מבינים עד כמה הצעד הזה נחוץ״, אמר לה.
היא הנהנה ונעצה בו את עיני הדבש הגדולות שלה.
״אנחנו פשוט... רבים יותר מדי״, נאנח הנער, ״הזוגיות הזו... הרסה את החברות בינינו״.
״כן״, ארין מילמלה בהסכמה, ״גם אני התכוונתי לדבר איתך על הנושא״.
״מה שאני מנסה להגיד זה ש... אנחנו צריכים להיפרד, ארין״, ידו הכחושה מיהרה להתחבא בתוך כיס המקטורן שלבש, על אף החום הכבד.
״גם אני חושבת ככה״, היא הודתה, חוסר האמון שלה עצמה בדבריה כמעט גרם לו לגחך.
שתיקה מביכה שררה ביניהם והבחור הפגוע אילץ את עצמו לשבור אותה.
״למה סיפרת לכולם, ארין?״, הוא שאל בלחישה.
״מה בדיוק סיפרתי?״, היא היתממה.
״את יודעת על מה אני מדבר״, התעקש, ״סיכמנו שלא נספר לאף אחד, עכשיו רועי נעלב מזה שלא סיפרתי לו בעצמי. גרמת לי לריב עם החבר הכי טוב שלי״.
״הוא... הוא פשוט היה שם״, ארין נשכה את שפתה התחתונה, ״ודיברתי עם מיכל, אז הוא שמע הכל. מצטערת״.
כמה שהשתדל להתעלם משקריה המובהקים של בת זוגתו הקודמת, כשל בכך ומאס בחברתה.
הנער הידק את המקטורן אל גופו הדקיק והסתלק מן המקום, רחוק ככל האפשר מאהובתו לשעבר.
הוא ידע שארין חשפה בפני חברי כיתתם את כל סודותיו הכמוסים, את כל שהעז לגלות לה, גם אם סירבה להודות בכך.
הצעיר קפץ בפתאומיות ושריריו התקשו כשהבחין באדם שעמד להתנגש בו.
לאחר התנצלות חפוזה ביותר, המשיך בדרכו וקיווה שאף אחד מעוברי האורח אינו מסוגל לקרוא את מחשבותיו.
הוא הרהר בכך שביזבז שנים רבות מילדותו בפחד ממפלצות מכוערות, בעלות ניבים חדים כתער ועיניים גדולות ומאיימות.
נדמה היה לו כי בגידתה של ארין באמונו העירה מחדש את הפחד הזה, רק שהפעם, המפלצות קיבלו צורה אחרת, יפה הרבה יותר.
למפלצות היו לרוב עיניים כחולות, ירוקות או חומות ושיער כהה או בהיר, לפעמים גם צבוע לגוונים זוהרים ובולטים.
המפלצות הללו היו בעלות חיוך מתוק ושמלות ורדרדות, או מכנסי ג׳ינס כהים וחולצות מותגים בשילוב משקפי שמש.
המפלצות שמהן חשש הנער היו אנושיות, והן היו מבעיתות אפילו יותר מקודמיהן, מפני שמהן קשה היה לברוח ואותן קשה היה לזהות.
הוא נאנח בכבדות וחזר לבחון את הרחוב, פגש במבטם של כל איש ואישה בעוד שתהה אם הייתה להם גישה למחשבותיו, אם יכלו גם הם לגלות את סודותיו ולחשוף את רגשותיו.
הצעיר קינא לפרטיותו הבלתי מושגת, חרדה עזה תקפה אותו מאז שחמקה מבין אצבעותיו ולקחה עימה את היכולת שלו ליצור קשרים חדשים בקלות רבה.
מאוכזב היה הוא נוכח העובדה שכל זאת קרה באשמתה של המפלצת היפהפייה והעדינה שאהב בכל מאודו, זו שהתבררה גם כמסוכנת ביותר, ארין.

•••

הפחד הכי גדול שלי-

הפחד הכי גדול שאי פעם היה לי, היה אני.
אני מסתכלת במראה ומפחדת.
אני כלכך מפחדת מעצמי. שזה.. זה כואב.
אני מפחדת מעצמי כי אני מפחדת ממפלצות. אני מסתכלת במראה ורואה מפלצת. אבל לא מפלצת מסרטים, כזאת שמאיימת לאכול אותך. אני מפלצת שלא יודעת להרגיש. שקשה להרגיש. איך שכבר שכחה להרגיש.
הפחד הכי גדול שלי, הוא אני, כי כשהייתי ילדה אנשים-מכונות הפחידו אותי. הם לעולם לא היו מחייכים. ולעולם לא דיברו, או צחקו או בכו.
הם היו.. מכונות. אני מכונה. אני מכונה קרה. מכונה בלי חיוך.
הפחד הכי גדול שלי, הוא אני, אני נרעדת מחושך, ואני יודעת שבפנים יש חושך. יש חור שחור שמאיים לבלוע כל פיסת אושר שאי פעם תהיה לי. אני מלאה בחושך. בחושך ריק למרות שהוא תמיד בולע שמחה.
הפחד הכי גדול שלי, הוא אני, נרתעת מיאוש וחוסר תקווה, ואם תסתכלו עמוק בתוך העיניים שלי, אתם תראו אותו. דגל לבן. מאות דגלים לבנים, שצורחים בשבילי, נמאס לנו, התייאשנו, נגמר מלאי התקווה.
הפחד הכי גדול שלי, הוא אני. כי אני מפחדת מאנשים שלמדו לשנוא, ואני. אני שונאת את כולם. אני שונאת את כל מי שאי פעם שנא אותי. אני שונאת את כל מי שאהב אותי. אני שונאת.
הפחד הכי גדול שלי, הוא אני. אני כלכך מפחדת מעצמי.
איך אתם לא מפחדים ממני?, למה אתם לא מפחדים ממני?. אתם צריכים לפחד ממני, אני למדתי להפחיד את כולם, את עצמי, בשביל שלא תצטרכו לשנוא. רק לפחד. כדי שכולנו פשוט נפחד ממני.

•••

משוגעת?-

הגלידה החלה לנטוף על ידה השחומה של בעלת העיניים הכהות, היא לא מיהרה ללקק את הגלידה מאצבעותיה ונתנה לטיפות הגלידה לנזול אל שולחן הפלסטיק הלבן.

היא בהתה באוויר, מתחילה לחשוב מה היה קורה אם אף אחד לא היה עוצר אותה לפני חודש- כשרצתה לקפוץ מראש בניין המגורים שלהם, או לפני שבוע- כשניסתה ללפף חוט דק סביב צווארה.

היא לא רצתה שיעצרו אותה, היא לא רצתה לחיות.

הוריה- אנשי העסקים המצליחים ביותר בעולם, חזרו לעיר הקטנה רק כאשר עוללה מעשה חדש.
הם התביישו בה- היא ידעה זאת, הם תמיד הביטו בה במבט עצוב ומיואש, כאילו לא הבינו איך יצאה להם בת כזאת.
היא הייתה בטוחה שאם היו שואלים אותם את מי הם מעדיפים- אותה או את אחיה- שון, הם היו אומרים שון. רק ששון מת, במקומה. היא הייתה אמורה למות, היא ידעה זאת, והיא תעשה הכל בשביל שזה יקרה.

היא הייתה ידועה בעירם הקטנה- היא הייתה המשוגעת, הפסיכית, החולה, זאת שאף אחד לא רוצה בקרבתה.

היא קמה מהשולחן -שיערה השחור והקצר נופל על פנייה ומסתיר את עינייה הכהות מן העולם- וזרקה את גביעה הגלידה השלם ,והריק מגלידה, אל הפח. מתחילה ללכת מקפיטריית בית החולים המוכרת.
עוד מעט יעבירו אותה מכאן, היא שמעה את בראשה את השיחה שהתרחשה כאשר הובילו אותה לכאן אתמול, לאחר שמצאו חתכים רבים על גופה.
דוקטור מרווין אמר אז בפלאפון- "חייבים להעביר אותה, היא מסוכנת.", היא ידעה שהוא מדבר עליה, זה היה ברור, כולם דיברו עליה בתור סכנה, וזה מה שהיא הייתה.

היא הגיעה אל המעלית ונכנסה, בעקבותיה נכנסת האחות המלווה שלה, אסור להשאיר אותה לבד.

הן יצאו מן המעלית בקומה האחרונה והמבודדת, הולכות אל חדרה של הנערה שחורת השיער והנשמה.

היא נשכבה על מיטת בית החולים הלבנה והמוכרת, זורקת את ידיה ורגליה לצדדים, עוצמת את עיניה ומקווה למה שיחלה לו כבר שנה וחצי- מוות.

•••

אז אלו כל הקטעים!

מזכירה - להצביע עד שבע וחצי בשבת!

בהצלחה :)