ריכזתי לכאן את כל הקטעים שנשלחו לי, וכעת הם מוצגים במלואם!

שימו לב, כל מי שמשתתף חייב להצביע לשלושה סיפורים ב-ד-י-ו-ק (כדי לעשות את זה, פשוט כתבו בתגובות האין ליין שאתם מצביעים לסיפור הזה).

לכותבים אסור להצביע לסיפורים שלהם (ואני יודעת מי אלה, הצבעה לסיפור של עצמכם תביא לפסילת הקטע מהתחרות, גם אם הוא קיבל את הניקוד הגבוה ביותר).

גם מי שלא משתתף מוזמן להצביע, אבל יצטרך לעשות זאת לשלושה סיפורים בדיוק. אני אשמח שכמה שיותר אנשים יצביעו :)

במוצ"ש אני אפרסם את הקטעים הזוכים ואת המשתמשים שכתבו אותם. אם משתמש כלשהו לא רוצה להיחשף, הוא יצטרך להודיע לי על כך.

ועכשיו, לקטעים (בכל פעם שיש שלוש נקודות - ••• - מתחיל קטע אחר):

•••

כשהכל התמוטט-

אני יושבת תחת העץ ברחבת הדשא הקטנה.
נשענת עם גבי על הגזע,
רגליי ישרות וידיי משחקות בדשא שגופי מונח עליו.
אני מביטה מעלה.
עלים רבים תלויים מענפי העץ,
חלקם חומים מעט, כיוון שזו עונת הסתיו.
העלים ממלאים את העץ,
הם אלה שמוסיפים לו יופי וגורמים לו להיראות יפה, מיוחד ומלא.
הענפים הם אלה שמחזיקים את העלים.
ענפים חזקים, עבים.
יש הרבה מהם.
הם בצבע חום, עם סדקים מעטים חרוטים בהם.
העץ נמצא ברחבת הדשא הזו הרבה זמן, אני חושבת לעצמי.
אפשר לראות זאת.
הוא נראה עתיק מעט, אבל לעומת זאת, מאוד חזק.
המראה שלו כמו אומר: "אמנם אני זקן, אך אני כאן כדי להישאר."

עכשיו אני מסובבת את ראשי.
אני נעמדת מול העץ, מביטה בו.
בהתחלה, מבטי נח על צמרת העץ.
העץ מאוד גבוה,
אך גם אני, ולכן אני יכולה לראות את הצמרת שלו,
אם אני מתרחקת ממנו מעט.

לאחר מכן, מבטי עובר אל העלים.
עלים יפים, אני חושבת לעצמי.
הם בצבעים שונים, חלקם חומים, כיוון שעונת הסתיו הגיעה, וחלקם עדיין בצבעם.
מספר עלי שלכת נשרו מהעץ וקישטו את רחבת הדשא הקטנה שמסביבו.
אני הולכת עוד כמה צעדים לאחור,
ורגליי דורכות על כמה עלי שלכת, שמשמיעים קול שבירה קטן, כיוון שהם יבשים.

מבטי עובר אל הגזע.
הגזע.
הוא מה שמחזיק את הענפים,
שמחזיקים את העלים.
הגזע בעצם מחזיק את כל הדבר,
את כל העניין.
בלעדי הגזע שום דבר לא היה קורה,
לא היו ענפים, כי לא היה גזע שיחזיק אותם,
ולא היו עלים,
כי לא היו ענפים שיחזיקו אותם.
הגזע הוא בעצם כמו עוגה,
והעלים והענפים הם העדשים, הסוכריות.
אמנם הכל קורה בזכות הגזע,
אך המשמעות של העלים ושל הענפים בתוך כל העניין, היא חשובה לא פחות.
הם אלה שהופכים את הגזע ליפה ומיוחד,
הם אלה שמוסיפים לו.
אם הוא היה רק גזע, הוא היה די משעמם הרי.

לפתע רוח חזקה מעיפה מעט את שערי.
הגומייה שאספה אותו לקוקו הדוק נופלת על ידי.
אני אוספת אותו בחזרה, אך הוא שוב מתבלגן ומתפזר.
אני מוותרת ומשאירה את שערי פזור.
טיפות קטנות נופלות על כתפי החשופה.
אני מנסה להשתלט על עצמי, אך הרוח חזקה בהרבה.
היא מנסה להעיף אותי, ואני נאחזת בעץ.
רגליי כרוכות סביב הגזע,
ידיי אוחזות בענפים, שמעוטרים בעלים.

העלים מתחילים להשתחרר מהענפים, מהעץ, ולעוף למרחק.
כמעט כל הענפים נותרים עירומים, חומים, בלי שום "קישוט" עליהם.
ענף אחד נשבר, ועף גם הוא עם הרוח.
הגשם מתחזק, ואני אוחזת חזק בגזע, כדי שלא אעוף גם אני.
שערי רטוב לחלוטין, והרטיבות בידי מקשה עליי לאחוז בעץ.

הכל מתמוטט, חשבתי. אני עומדת למות. ליד העץ.

עוד ענפים נשברו ועפו עם הרוח,
ועלים? כבר לא נותרו על העץ כלל.
כל הענפים נשברו ועפו,
ורק הגזע נותר עירום, באמצע רחבת הדשא הקטנה, לבד.
הרוח מתחזקת, כאילו מנסה להפיל אותי בכוונה.
אני אוחזת חזק בגזע, אך זה לא עוזר.
זה לא משנה כמה חזק אני אוחזת, כי הפעם, הגזע הוא זה שנופל.

ובזמן שכל זיכרונותיי חולפים אל מול עיניי,
רק שאלה אחת מהדהדת במוחי;
אם הצמרת הייתה השיא שלי,
העלים היו הכישלונות, האכזבות, ההצלחות והאנשים הקרובים והפחות קרובים אליי,
הענפים היו הרגשות והמעשים שלי, שהחזיקו את העלים,
רחבת הדשא הקטנה הייתה הסביבה שלי,
והגזע - היה בעצם אני עצמי,
אז למה,
למה כשהכל התמוטט,
זה כל כך כאב?

•••

שורש החיים שלי-

אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול - השמש הייתה במרכז השמיים, אך הרוח הקרירה הנעימה את האווירה. החזקתי אז בידה של אימא שלי, כשבאוזניה התרוצצו הקיטורים הבלתי פוסקים שלי. קיטרתי על כמה שאני רוצה לחזור הביתה, לשבת על הספה הרכה בסלון, לאכול גלידה ולצפות בתכנית האהובה עליי. ניסיתי למשוך את ידה לאחור, חזרה לבית, אין ספור פעמים, אבל בקושי הצלחתי למשוך אותה מילימטר אחד לאחור, בהתחשב בעובדה שאישה בוגרת חזקה יותר מילד בן שלוש.
"אימא, למה אנחנו פה?" שאלתי ביבבה. איחלתי לרגע שבו נחזור הביתה.
"שב על הברכיים." היא ביקשה ממני, ועשתה זאת בעצמה. חיקיתי אותה כשאני לידה, טופח על ברכיי בחוסר סבלנות. היא הגישה לי אביזר מוזר שתמיד הזכיר לי משולש, והיה מחודד בקצה, שזכרתי אותו מהפעמים שבהם הייתה חופרת בגינה ליד הבית שלנו, וכדור מאוד מאוד קטן שהיה דומה בצורה שלו לכדור פוטבול.
היא החזיקה בידי, ובזמן שהייתי לגמרי מבולבל, היא חפרה עם האביזר המוזר חור באדמה. "סיימנו כבר?" הייתי ממש מעיק, במבט לאחור.
"תכניס את הזרע פנימה." היא אמרה לי בנועם. אני זוכר שהתבלבלתי עוד יותר, כי לא ידעתי מה זה זרע, ואז נזכרתי שיש לי ביד השנייה שלי כדור זעיר. 'אז לכדור הקטן קוראים זרע... טוב, הוא באמת לא נראה כמו משהו שאפשר לשחק איתו...' היה מה שחשבתי לעצמי, לפני ששמתי את הזרע בחור שבאדמה.
"הביתה?" שאלתי בתקווה. אימא שלי הנידה לשלילה. נשכבתי לאחור על האדמה והתגלגלתי מצד לצד. רציתי הביתה ממש, איך אימא שלי סבלה אותי?
"תכיר את החבר הכי טוב לחיים." היא אמרה פתאום, והבטתי מסביב. לא ראיתי אף אחד, ואז עברה בראשי המחשבה שאולי יש שם איש בלתי נראה. היא לקחה את שתי ידי, ואיתן אטמה את החור שבתוכו הזרע עם האדמה שמקודם הוצאנו מהחור. "תשקה אותו."
"הוא צמא? אבל הוא בגודל של טיפת מים! איך הוא יכול לשתות?" עם חיוך על הפנים שלה, היא הביאה לי מכשיר אפילו יותר מוזר מהקודם. החזקתי אותו בלי טיפת מושג מה לעשות. אימא שלי כנראה שמה לב, כי היא שמה את ידיה על שלי והטתה את המכשיר קדימה, ככה שנשפכו ממנו מים ישירות על החור הסתום באדמה.
"אם תזכור להשקות אותו באופן קבוע, אתה יודע מה יקרה?" אימא שלי שאלה.
"כלום?"
"לא, יגדל עץ גדול ויפה, שילווה אותך לכל חייך!" היא נשמעה מתלהבת.
"אבל אימא, עץ זה בכזה גודל!" פתחתי את שתי ידי לצדדים עד כמה שיכולתי. "וזרע זה כזה קטן!" הצמדתי את האגודל שלי לאצבעי. "איך מזרע יצא עץ? זה לא יקרה בחיים." הסתכלתי על החור הסתום בספקנות.
-
"אני אוהב אותך."
באותו מקום שבו הבנתי לראשונה שאני אוהב אותה, המקום שבו הבאתי אותה לדייט הראשון שלנו, זה אותו מקום שבו אני מתוודה בפניה. ואחרי כמה שניות, זה גם נהיה המקום של הנשיקה הראשונה שלי.
זה חמש עשרה שנים אחרי ששמתי לראשונה את הזרע בגומת החול, ומעולם לא חשבתי שאסכים עם מה שאימא שלי אמרה לי באותו יום. העץ הזה, העץ הגדול, החסון והמרשים הזה, הוא באמת החבר הכי טוב שלי לחיים.
הוא תמיד היה שם בשבילי, בכל תקופה בחיי. כשהרגשתי שאני צריך רגע שקט לעצמי, הוא ידע להיות בשקט ולתת לי לשים את הראש שלו עליו. כשהייתי עצוב הוא היה שם לתת לי לפרוק עליו. הוא הקשיב לכל מילה שאמרתי, לא קטע אותי מעולם באמצע דברי ואף פעם לא ראה אותי כחלש כשלפעמים מצאתי את הדמעות מתגלגלות על לחיי.
תמיד פחדתי בכל פעם כשהייתי בביתי, וראיתי סופה משתוללת בחוץ. הייתי בוכה כשהייתי שומע רעם. לא מפני שפחדתי מהרעש, אלא מפני שידעתי שלפני הרעם, היה ברק. ופחדתי שהברק הזה פגע בעץ שלי.
כשרצתי אליו בפזיזות בשמש של אחרי הסערה, הייתי נשאר לידו שעות ארוכות, נותן לו להרגיע אותי. הוא הבטיח לי בכל פעם, שהשורשים החזקים שלו מתחת לאדמה, ישמרו עליו עומד איתן נגד כל מה שהיקום יזרוק עליו. ואני שאלתי אותו עם השורשים שלו חזקים כמו החברות שלנו. הוא ענה לי בלי להסס, שאפילו יותר. ואז ידעתי שהעץ שלי הוא חזק משנראה.
כשנשענתי על הגזע הגדול והחזק שלו, הוא דאג לעשות לי צל עם הענפים הארוכים שלו שהירוק של העלים עטף אותם.
כשהרגשתי עייף, הוא נתן לי לשכב על השורש הבולט שלו כדי שאוכל לנוח.
כשבכיתי, הוא קרא לרוח שתמחה ותייבש לי את הדמעות.
כשהייתי צריך, הוא היה שם, לתמיד.
אני חושב, שהוא דואג לי ככה, משום שעבדתי מאוד קשה בשביל לגרום לו לצמוח. השקתי אותו במסירות במינון המתאים באופן קבוע, שפכתי עליו אדומה מדושנת כדי לעזור לו, תמיד דאגתי שכף אדם שהיא לא שלי, לא תדרוך במקום הפתוח והדשאי שבו העץ שלי גדל.
במקום הזה התייעצתי איתו לגבי מה שאני מרגיש כלפי אותה נערה יפה, שעכשיו מחובקת בזרועותיי תחת צילו.
הוא הציע לי שאביא אותה אליו, כי אין מקום יפה יותר להיפגש בו מאשר היופי הטבעי שהטבע יוצר לאדם. ושוב נוכחתי לדעת, החבר הכי טוב שלי לא טועה.
כשהיא נחה על הכתף שלי, מספר עלי ניצן נשרו לידי. שמתי אותם בידיה, כדי שתראה את המתנה היפה שהאדמה הביאה לי. העץ שלי יודע מה לעשות במקום הנכון, ובזמן הנכון עוד יותר.
-
"אני רוצה שתכיר מישהו."
החזקתי בידו של הילד הקטן, מלא המרץ והאנרגיות שרק חיכה לראות מה ההפתעה שסיפרתי לו עליה. ידיו היו קמוצות לאגרופים מציפייה. הוא התרוצץ במהירות לא הגיונית עוד ועוד קדימה, היה לי קצת קשה לעמוד בקצב, מאחר ואני לא צעיר וקליל כמוהו.
"מי זה? מי זה?" הוא לא הפסיק לשאול בהתלהבות, וכשנעצרתי איתו מול העץ החסון, הסקרנות שלו הייתה בשמים, ככה שאם היה חתול הוא היה מת.
"החבר הכי טוב שלך לחיים." הנחתי את ידי על גזע העץ בחיוך. הנכד שלי הסתכל עלי במבט תמוה.
"אבל סבא, זה עץ, זה לא אנושי." הוא אמר לי כשידו הקטנה מופנת לעבר חברי הטוב.
"ילדי שלי, אני רוצה שתדע משהו. חבר טוב הוא אינו בהכרח בן אדם. תסתכל על העץ, הוא חסון וחזק. סבך הזקן עבד קשה מאוד כדי שיגיע למצב הזה. הוא אומנם אינו יכול לדבר, הוא לא מספר בדיחות הוא לא יכול לתת לך טפיחה על השכם... אבל הוא החבר הנאמן ביותר שיכולתי לבקש לעצמי." הרמתי את הנכד שלי עליי בקושי קל.
"הוא היה חבר טוב שלך, סבא?" הילד שאל וחיוכי גדל.
"כן, ילדי. העץ הזה הוא החבר הטוב ביותר שלי. הוא מקשיב לי ומבין אותי, מעייץ ומנחם אותי. הוא מעולם לא אכזב אותי, תמיד כשהגעתי אליו הוא ידע איך להתנהג אליי." הנחתי את ידו הקטנה של הנכד שלי על גזע העץ.
"ואו, זה אומר שהוא זקן כמוך, סבא!" הילד ליטף את גזע העץ.
"זה נכון." הבטתי עליו משורש ועד עלה. "אבל הוא חזק מאוד, והוא רוצה להכיר אותך." הנחתי את ידי על ידו הקטנה.
"אותי?" הוא נשמע מתלהב.
"כן, אותך. אני רוצה שתבטיח משהו לסבך הזקן." אמרתי.
"כן, סבא?"
"לא משנה מה יקרה כשתגדל, לא משנה איזה אירוע יתרחש, לרעה או לטובה. אני רוצה שתבטיח לי שתבקר את החבר הכי טוב שלי לפחות פעם בשבוע. אני מבטיח לך שהוא יהיה כאן ותמיד ידאג לך, יהיה האוזן הקשבת שלך והכר עליה תרצה לספוג את המחשבות. אתה יכול להבטיח לי שזה יקרה, ילדי?"
"כן, סבא, אני מבטיח!" החיוך הקורן שלו המס את ליבי.
-
ביום שלמחורת, עשיתי את דרכי לחברי הטוב. הוא עמד שם, מוצק כרגיל, חיכה בשבילי. התיישבתי באנחת כאב קטנה למרגלותיו.
"אני יודע שאתה מבולבל, חבר. אתמול הבאתי לכאן את הנכד שלי, בשביל שתכירו. למה עשיתי זאת?" שאפתי עמוקות, נשימתי רעדה. "זמני קרוב, חבר... אני יודע זאת, ילדי חושבים שאיני שם לב כשהם לוחשים מאחורי גבי, אבל אני מודע לכך. רציתי להביא לך את דור העתיד שלי, הילד הקטן שגדל במו ידי, הגיע זמן שאעביר את המפתח. לא ניפגש עוד הרבה, עץ יקר שלי. אך חשוב לי להגיד לך שבלעדיך, כנראה לא הייתי מי שאני היום. מה אני היום...? אני שמח ששאלת. אני מאושר. הכרתי את אישתי המדהימה בזכותך, היא הסכימה להצעת נישואי תחת העלים הירוקים שלך, הילדות שלי הייתה מרירה אלמלא אתה, חיי היו אפורים ללא תמיכתך לצידי... עץ שלי, אני רוצה שתדאג לנכד שלי, כמו שדאגת לי. אני מבקש ממך זאת, בתור משאלה אחרונה."
הנחתי את כף ידי על גזעו, משעין עליו אחר כך את ראשי. כעבור מספר דקות, התחיל לטפטף מסביבי.
"עץ יקר שלי... אל תבכה ותתעצב. אני מבין את כאבך, אך החיים שלי היו טובים משיכולתי לדמיין. ואתה הסיבה העיקרית לכך."
למרות שניסיתי לעודד אותו, לא יכולתי שלא לדמוע בעצמי. מספר דמעות נפלו מעיניי.
מספר ימים לאחר מכן, כשהייתי שוב ליד חברי הטוב ביותר, לא ראיתי אותו. הרגשתי וחלקתי איתו את אדמתו, שורשיו הגדולים והארוכים עטפו אותי צמוד אליו, כך שארגיש אותו למרות העובדה שאיני בחיים.
חברי הטוב... שהיה איתי שם מהיום שבו אני זוכר את עצמי, מלווה אותי ברגעי האחרונים, וילווה את דור העתיד שלי כמו שעשה איתי.
אני רוצה להודות לך, חברי הטוב, על שהובלת אותי לכל אורך חיי.
תודה לך, עץ יקר שלי.

•••

תחת העץ שאהבנו-

היא חשבה שהוא יבוא. היא הייתה בטוחה שהוא יבוא. הוא הבטיח לה והיא הבטיחה לו. היא תהתה, איך זה יכול להיות?

הפארק שהייתה בו, היה שלו. אנשים מבוגרים התהלכו עם כלביהם או לבדם, חבורות של ילדים רצו אחרי כדור, או שיחקו עם חבל. כולם היו חסרי דאגות. פעם, היא הייתה כזו.

דמעה בודדה זלגה במורד לחיה, היא מיהרה למחות אותה, היא לא תבכה. היא הבטיחה לעצמה.

היא חיכתה עוד כמה דקות, מביטה לכל עבר. היא לא תרצה לפספס אותו. מה אם הוא נמצא ממש קרוב? הוא בטח בדרך, חשבה.

אך לא. גם כשפנסי הרחוב נדלקו בזה אחר זה, הוא לא הגיע. גם כשחשיכת הלילה ירדה, הוא לא הופיע. אולי לעולם לא יגיע.

היא נאנחה והחלה ללכת לכיוון היציאה, מעיפה מבט אחרון לעבר העץ החרוט.

הם היו שני ילדים קטנים, חסרי דאגות. בצהריים, הם היו מגיעים לאותו פארק. שמחים וצוחקים, הם תמיד מצאו משחק מעניין לשחק.

באותו יום, בדיוק כמו בכל יום, הם נפגשו בפארק, עדיין ילדים קטנים.

הילד תפס בידה, "תעצמי את העיניים, אני רוצה להראות לך משהו!" אמר בהתלהבות.

היא עצמה את עיניה, מחייכת חיוך קטן. הוא הוליך אותה, נזהר שלא תמעד.

"הגענו!" הכריז חגיגית.

היא פתחה את עיניה. מולה עמד עץ. עץ ענק, עם גזע רחב וכהה, ענפים רבים היו לו ועלים ירוקים כל כך. היא הסתובבה אליו, מכווצת את גבותיה, "מה-"

הוא קטע אותה, מניח את אצבעו הקטנה על שפתיה. היא השתתקה מיד, מחייכת אליו. היא סומכת עליו.

הוא תפס את שתי ידיה והביט בעיניה הכחולות, "העץ הזה, ישמור עלינו. על האהבה שבינינו. תמיד נמצא אחד את השני כאן. זו תהיה ההבטחה שלנו."

היא חייכה, מהנהנת במרץ.

הוא עזב את ידה והוציא סכין קטנה מכיסו, היא הרימה את גבותיה בתהייה.

הוא התקרב לעץ וחרט חצי לב ואת האות הראשונה של שמו: 'T' ואז הביא לה את הסכין הקטנה, מביט בה בחיוך, "תורך."

היא התקרבה וחרטה, מסיימת את הלב ורושמת את האות הראשונה של שמה: 'J' והביאה לו את הסכין. הוא הניח אותה על הרצפה ותפס את לחיה, "אני מבטיח לשמור על השבועה הזו ואת?"

"אני מבטיחה."

הם הבטיחו וגם קיימו. בכל יום הם היו נפגשים. גם כשעברו לתיכון וגם כשהחיים לא איפשרו להם. אך היום, הוא לא הופיע. גם ביום שאחרי. וגם שנה אחרי. והיא הייתה ממשיכה לבוא. שבע שנים שהיא מחכה. היא כבר גדלה, היא כבר אישה, אך היא עמדה בהבטחה שלה והגיעה יום יום, כל יום עם תקווה חדשה.

***

אחרי יום עבודה ארוך ומעייף במיוחד, היא חזרה לביתה, התארגנה ושוב יצאה לפארק כמו בכל יום. בכל יום, היא הרגישה שהנה הוא מגיע אך שוב אותה אכזבה.

היא התיישבה על הדשא מול העץ, מביטה על החריטה. שעות על גבי שעות.

לפתע, ידיים גדולות כיסו את עיניה הכחולות וקול עמוק לחש באוזנה, "שלום."

היא חייכה, מסתובבת באחת. הם הביטו זה על זה בחיוך. אי אפשר היה לא לזהות את אותו הילד הקטן עם העיניים החומות והגדולות.

"למה-"

הוא קטע אותה, מניח את אצבעו על שפתיה. היא חייכה, מושיטה את ידיה.

הוא מיד תפס אותן והקים אותה מהאדמה, מוליך אותה קרוב יותר לעץ.

"אני מצטער," הוא אמר משפיל את עיניו, "שברתי את ההבטחה."

היא נאנחה, "מה קרה לך? חיכיתי לך."

"לא יכולתי... אני מצטער ג'ין, אני אוהב אותך." הוא לחש ותפס את לחיה, מקרב אותה אליו. מצמיד את מצחיהם.

היא הביטה על שפתיו והוא עשה כמוה, "התגעגתי אליך תומי," היא לחשה מטיחה את שפתיה על שלו.

***

היא התעוררה באחת, מזיעה ומתנשפת. היא הביטה סביבה. היא לא בפארק. היא לא איתו. היא במיטה בביתה.

דמעות החלו לזלוג על לחיה, היא לא טרחה למחות אותן. היא הסיתה את השמיכה, קמה מהמיטה ויצאה מהחדר.

היא נכנסה לסלון והתיישבה על הספה. הוא לא יגיע. לעולם לא. היא ידעה את זה ובכל זאת האמינה שיבוא. אך הפעם, היא החליטה לוותר.

היא כבר לא הלכה לאותו פארק. אחרי העבודה, היא חזרה הביתה. היא לא ראתה יותר את העץ החרוט. את ההבטחה.

היא שברה אותה. בדיוק כמוהו.

•••

אל הקצה השני של העולם-

לואי מחכה בקוצר רוח ליד העץ הגדול, בו חרוטים שמות האוהבים.
אחר מספר דקות של עמידה בדממה הוא נשמט אל הקרקע והמחשבות מתפרצות לראשו כסערה.
טוביאס לא יגיע. למה לואי האמין שכן? הוא מתחיל לגלול את הסיפור בראשו.
טוביאס ואלינור היו חברי ילדות מאז ומעולם. בתור נסיך ונסיכה, שניהם היו מיועדים להינשא. הם מעולם לא התאהבו רשמית - יום אחד שניהם הופיעו עם טבעות הנישואים, כאילו ענדו אותן מתמיד. לואי זכר את היום הזה. הוא זכר איך טוביאס ניחם אותו, ואיך הם נרדמו ביחד. חיוך התפשט על פניו של לואי. ואז החלו ההכנות לחתונה. לואי, שהיה אמור להיות החבר הכי טוב של טוביאס והשושבין שלו, לקח את החתונה הזאת כמו היתה שלו, בתקווה שאף אחד לא יבין שהיה רוצה בכך. החתונה הזאת תוכננה, ללא כל ספק, כחתונת החלומות של לואי. הפרחים היו בצבע סגול בהיר, והחופה הייתה עטופה בלוכדי חלומות, בדיוק איך שהוא דמיין את החתונה שלו עצמו. מעציב את לואי לחשוב שכנראה שאלינור הייתה כל-כך מאוהבת בטוביאס, שלא היה לה אכפת איך תראה החתונה שלהם, ולכן נתנה ללואי לקחת יד בהכל. ובגלל שהיה בדיוק איך שרצה, כשהגיע יום החתונה של הזוג לואי היה עצוב מתמיד. טוביאס לא נשאר איתו בלילה, פן יחשפו, ולואי נהיה אומלל. לפני שעלו לחופה, שפתיהם נצמדו עוד פעם אחת. היא הייתה עוצמתית ויפייפיה, ומלאת תקוות. לואי כל כך קיווה שזאת לא הייתה האחרונה. הם צעדו אל החופה, במרחק "מכובד" אחד מהשני ועלו עליה. לואי היה יכול לראות את החיוך המזויף של טוביאס כשאלינור, שנראתה זוהרת להפליא, נכנסה לטווח ראייתו. הזוג המלכותי דקלם את הנדרים שלו, בעוד שלואי חזר על שלו בראשו. דמעות זלגו על לחייו כשהרב הכריז עליהם כבעל ואישה, וכשהם התנשקו לואי הסתובב ומחה את דמעותיו. לאחר מכן הוא חבק את אלינור - שלמרות שהיה הגיוני שהיה שונא אותה, הוא פשוט לא יכל - היא הייתה מתוקה כל כך. הוא דווקא נמנע מלחבק את טוביאס - לכל נוגד ההגיון, היה משהו בלואי שכעס עליו. בלי שום סיבה הגיונית, זה ללא כל ספק, אך הרגשות לא נוטים להתחשב בהגיון.
לואי משעין את ראשו על העץ וחושב. איך הוא נתן לעצמו להיות כזה תמים-דעת? למה הוא חשב שטוביאס יעזוב את אלינור היפיפיה, ואת עתידו כנסיך ממלכה, בשביל לברוח לחיי עוני איתו?
דמעות מתחילות לזלוג על פניו. לואי תמיד החשיב את עצמו כאחד שלא בוכה הרבה, אך כנראה שהוא טועה. בזמן האחרון הוא בוכה יותר מידי.
לואי, בשיא יאושו, עוצם את עיניו וחוזר בקול על הנדרים שלו.
אהובי, האחד והיחיד, טוביאס.
אני רוצה, בכל מאודי וישותי, להיות שלך, לנצח.
אני רוצה שתחזיק אותי כשעצוב לי
ואני רוצה שתחזיק אותי גם כשלא.
אני רוצה, בכל מאודי וישותי, להיות יקירך.
אני רוצה שתדאג לי כשאני צריך,
ואני רוצה לדאוג לך.
אני רוצה, טוביאס, שתאהב אותי כמעט כמו שאני אוהב אותך, ואני רוצה שתחבק אותי חזק ולעולם לא תעזוב.
אני אשמח מאוד, אם תרשה לי, בכל ליבך הטוב, להיות לידך תמיד ולעולם לא לשחרר את ידך, והדבר שיעשה אותי הגבר המאושר ביותר בעולם יהיה אם תרשה לי לנשק אותך.
טוביאס, אהובי, אני הגבר המאושר ביותר בעולם על כך שאתה מרשה לי לעשות כל זאת. ובזכותך, תמיד אהיה כבול אליך בעודך אתה, בשל גרמת לי ליפול בדרך החזקה ביותר - להתאהב. תמיד אהיה אסיר תודה אליך ולאהבתך אליי, הרי אתה הופך אותי למאושר יותר בכל יום שחולף. אני מאוהב בך, טוביאס, וחוששני שלעולם לא אפסיק.
לואי פוקח את עיניו בכדי לגלות את טוביאס עומד מולו, מלא דמעות. האיש שעומד מולו נדמה כרוח רפאים ותו לא, כי הרי החשיכה המתגברת מוסיפה את נפחה לאירוע. לואי, המום לראותו, קם על רגליו בכהות חושים, ומצמיד את שפתיהם בזהירות. השפתיים נעות כחדשות, חוקרות בעדינות את העולם החדש והמלהיב אליהן הגיעו, כהן טוביאס ולואי, הנפשות הישנות והמוכרות שעוברות את מסען אל עבר עולם חדש.
טוביאס מוציא סכין יד קטנה ומושיט אותה ללואי, ובנדנוד הראש לואי מסתובב אל העץ.
העץ נגוע באהבה מזויפת; E+T מוקפים בלב קטן. לואי מקלף עם הסכין את החתיכה הגדולה מהעץ, ושובר אותה. ללא היסוס, הוא חורט על פיסת העץ החדשה שנגלתה "T+L" ומקיף את הכיתוב בלב. לואי זורק את הסכין למרחקים, ומנשק את טוביאס.
"אני אוהב אותך." נאמר, בעוד שהשניים רצים אל הקצה השני של העולם, בידיים שלובות ולבבות שלמים.

•••

בסך-הכל עץ-

השורשים מסתעפים לכל עבר, מפילים ילדים הרצים בכל כוחם אחרי כדור או צלוחית מעופפת.

הרגלים מסתבכות זו בזו והילד מועד, מקלל בליבו את העץ הזקן וממשיך לרוץ.

וכך כל אחד המועד משורשי העץ שעולים על גדות האדמה, נופל ומקלל או מרביץ, בליבו או "רציני", לפני שממשיך לרוץ ולהתקדם בחייו.

תמיד היה נראה זה כאילו הם, הילדים, הקורבן, המסכנים. הרי מי עוד יהיה? שום דבר אחר לא משנה. הילדים הקטנים חשובים. הם הדור הבא, "החיים של העתיד", ובכל-זאת, מקללים. מקלקלים.

עץ זקן הוא לא כמו אדם מבוגר. עץ זקן הרבה יותר. צבעו לא חשוב ולו לעזור אי אפשר, לא שירצו בכך מאום, לא שיבקש דבר.

עץ זקן הוא לא אדם. הוא לא מקלל ולא מתלונן על הרעש והבלגן. הוא לא שר בקולי קולות בלב ים, או עיר, בעוד כולם סביבו ישנים.

הוא בסך-הכל עץ. מה הוא כבר יכול לעשות? רק לחשוב ולחשוב ולחשוב. לא לזוז, לא לדבר, לא לצעוק. רק לחשוב ולחשוב ולחשוב. הוא גם לא יכול לדבר עם הוריו ואין לו כלל חברים.

אולי זה נשמע קצת מוזר אבל... תחשבו, העצים די בודדים.

כל היום עומדים, לבדם, הם מול העולם.

הרי עץ יפילו בשביל בן-אדם, אך בן-אדם? להפיל? לגדוע? לגזור? בשביל עץ?! אתם וודאי צוחקים. זה לא נכון, לא אפשרי. זה לא... פשוט לא! למה שבכלל מישהו יחשוב כך? מצחיקים.

חיי עץ וודאי מאד דוממים. אסור לזוז או לדבר, רק להעמיד פנים. מסיכות ושכבות. להשאיר הכל בפנים. חיי עץ מאד עצובים.

עץ לא יודע את גילו, ואולי דווקא כן. מעולם לא דיברתי עם אחד אך... מי כן? אז כדי לדעת את גילו צריך לכרות אותו. להרוס, להשמיד, להוריד, להחסיר, ומשם להתחיל לספור. להפסיק עשייה מרובת שנים בשביל לספור חודשים וימים, בשביל לספור טבעות.

טבעת ועוד אחת. שכבות של מגן. שכבות של העמדת פנים אשר בכמה הנפות גרזן - מתות.

שנים של בנייה והסתרה, שנים של הגנה, מתנפצות בזו אחר זו עם גרזן מחודד.

שנה ועוד שנה. טבעת ועוד טבעת. הרי בסוף זה יהפוך לנייר לכלי או לבית והעץ ימות, אז למי אכפת מהגיל או מהשנים הרבות בהן העץ התפתח?

הוא בסך-הכל עץ. לא אדם, לא חיה. הוא עץ זקן שמעולם לא שמע מילות ברכה, רק קללה.

עץ אחד בגינה שטופת אור. עץ אחד בעולם שחור משחור. עץ אחד, בודד, יחיד. עץ לבד, עץ אנושי. בסך-הכל עץ בנפרד, לחוד, בדד, הוא לעצמו ולאף-אחד.

רגליים נעות בחוסר סדר והילד הקטן נופל. הוא מתחיל לבכות בחוסר מעש בעודו מתכווץ ב"כאב". לא זז ולא קם, לא מדבר ולא מנסה. רק בוכה וצורח, מתחנן בקולי קולות לתשומת לב. אז למי כבר אכפת מאיזה עץ?

לכתוב מילים זה מסובך. להגות את מה שרוצים. הרי תמיד יש שורשים, כלומר כוונות. הן נחבות, לא נראות. אך קיימות. הן שם, בקצה מאחור, אך לא רואים אותן.

רואים את הגזע העבה ואת הענפים שמהם יוצאים הפרטים הקטנים, העלים.

'מה הכוונות בכלל שוות אם אותן לא רואים?' זה מה שאתם וודאי חושבים.

חישבו על זה כך - השורשים מחזיקים את העץ. אם הם חלשים אז העץ כמעט ויפול ויהיה דק וקל, אך אם הם עמוקים העץ יהיה נתוע במקום ודבר לא יוכל להזיזו, כמעט. מלבד אנשים, כמובן.

השורשים מבטאים את העץ. השורשים הם התחלתו וסופו וכל מה שנרצה.

אז אולם, השורשים נחבים, לא נראים, אך הם משפיעים, עמוק בפנים.

•••

אז אלו היו כל הקטעים.

מזכירה: במידה ותרצו להצביע לקטע מסויים, תצטרכו לעשות זאת בתגובות האין ליין. תגובות אחרות לא יתקבלו.

במידה וכותב לא יצביע לפי החוקים, הקטע שלו ייפסל מהתחרות.

בשבת בערב אני אפרסם את הזוכים, וכותב שלא ירצה להיחשף יצטרך להודיע לי.

שוב, אני אשמח אם כולם יצביעו, לא רק כאלו שחייבים לעשות את זה.

שיהיה לכם חג שמח והמשך יום מקסים :)