זה היה היצור מהחלום. בוודאות, זה היה היצור שבקע מהביצה הכסופה-זהובה. האמת, כשדמיינתי את היצור הזה הוא היה במחשבתי חציו זהוב, החלק העליון, וחציו כסוף, החלק התחתון. כמו הביצה. אבל הוא נראה כמו פרה במובן מסוים. צבע עורו היה כסוף, עם כתמים לא אחידים בזהב. במבנה הגוף הוא היה זהה לשאר היצורים פחות או יותר. אבל מלבד צבע עורו הייחודי, היה עוד משהו שהבדיל אותו מהאחרים. כי אחרי הכל, לכולם שם יש צבע עור ייחודי.

הכתר. על ראשו ריחף כתר קטן, שהיה צחור לחלוטין. הוא נראה כמו ענן יפה ועדין. אבל הראש הזה לא נראה עדין במיוחד. "מה רצונכן פה?" שאל בכעס. "אנחנו רוצות את החברה שלנו בחזרה." פסקתי. "ומה תתנו לי בתמורה?" אה. הוא רוצה סחר חליפין. הייתי צריכה לחזות את זה מראש. "מה אתה רוצה?" שאלתי כאילו שיש לי הכל לתת לו, רק שיבקש. "אני רוצה את הכוח שלך. המתת" אמר בהנאה. מה? הוא רוצה את המתת שלי? "איך תיקח אותה ממני? איך אתה יודע שיש לי מתת? אתה תחזיר את נעמה?" היו לי המון שאלות. "יש לי דרכים. ואני אחזיר את חברתך." "למה אתה רוצה את זה?" "זה כבר יותר מדי שאלות. תצטרכי לשלם לי גם בשביל תשובות" אמר. "אני אחשוב על זה." יצאתי בכוח מהדלת שלא התאימה לגודלי, ואחרי אנג'ל. הסברתי לה את רצונו. "לא! שני! אל תסכימי! הוא יכול להרוג אותך, בסוף הוא לא יחזיר את נעמה אפילו. זה מסוכן, אל תעשי את זה" אוי. האמת, שלא דאגתי ממילותיה. הקשבתי רק למילה אחת. שני. זה גרוע מאוד. אנג'ל אף פעם לא קוראת לי שני. "אנג'ל, למה-" נקטעתי באמצע השאלה. "כי ככה! את לא עושה את זה שני!" שוב, שני. "אבל אנג'ל, מה שרציתי לשאול זה-" "אל תתווכחי!" "אבל לא התווכחתי. רציתי לשאול, מה פתאום את קוראת לי שני? זה תמיד היה זילי." "אה..." פניה נפלו. "אנג'ל, קרה משהו?" "לא, אני פשוט דואגת. כשאני דואגת אני לא יכולה לקרוא לך זילי" היא ניענעה בראשה. "אוקיי. אני מבינה. אבל אנחנו צריכות תוכנית." אמרתי. חיוך עלה על פניה והיא החלה לדבר.

וואו. הייתה לאנג'ל תוכנית מסובכת שיש בערך אלף דרכים שהיא תשתבש.

רצתי. לפי התוכנית של אנג'ל הייתי צריכה לחפש את נעמה, ואני ידעתי בערך איפה היא נמצאת. עלי היה לשחרר אותה, אנגל החליטה שהיא תהיה אחראית להעסקת הראש ושאילת השאלות. הייתה רק בעיה אחת שקלטתי רק אחרי שהייתי בחצי הדרך אל נעמה. אנג'ל לא יכולה להבין את הראש. והוא לא אותה. עמדתי נטועה במקומי במשך כמה שניות, מתלבטת. לבסוף החלטתי לשחרר מהר את נעמה ואז לרוץ אל אנג'ל. מיהרתי לאורך המסדרונות עד שמצאתי. קודם, שכעברנו במסדרונות עם המדריך הסגול שלנו, ראיתי דלת קטנה שעליה הייתה כתובה המילה שבויים. קודם לא הקדשתי לזה תשומת לב, כי הרי זה היה כתוב בשפה המשונה של הצורים האלו. אבל עכשיו נזכרתי. שלפתי את הפגיון שלי, וחתכתי את המנעול בקלות. הדלת נפתחה בחריקה ובפנים ישבו בשלושה תאים פרדים נעמה, נער, רזה מאוד, ונערה, עם מבט כועס על פניה, שלא הכרתי. נעמה ישבה צמודה לחלון, שממנו השקיף הנוף לגבעה. הטלפון שלה היה מונח על שידה קטנה מחוץ להישג ידה. "שני! איזה מזל שאת פה" היא נאנחה בהקלה. בואו, נשחרר אתכם." אמרתי, וניתקתי את המנעולים בעזרת חוד הפגיון. הנער והנערה יצאו מהתאים, צולעים. נעמה דידתה ונשענה על כתפי. "איך קוראים לכם?" שאלתי. הנער חייך. "אני נדב. תודה רבה, אני תקוע פה כבר שבוע. הם לא נותנים לי אוכל ומים. זה מאוד קשה. בכל מקרה, תודה. אני אשמח אם כשנצא תתנו לי להתקשר להורי, אין עלי כלום. הם חטפו אותי ממש ככה. ואני בכלל לא שומע אותם..." הוא אמר, עדיין מחייך. נדב. נזכרתי בנדב שבגללי מת. נראה שגם נעמה נזכרה בו. "מה קרה?" הוא אמר, שם לב למבטינו העצובים. "כלום, אה, היה לנו חבר שקראו לו נדב, והוא, אה, נפטר מסרטן." שיקרתי בלי להניד עפעף. "אה, אני מבין. מצטער." ביטלתי את הצטערותו בהנפת יד ופניתי את הנערה. היא נראתה גדולה, בת שמונה עשרה לפחות. היא כבר עמדה ליד הדלת. "מי את?" שאלתי. הנערה רטנה. "לא עניינך ג'ינג'ית. אני לא צריכה ת'טובות שלך" משכתי בכתפי. "אני מרגישה ששכחתי משהו..." אמרה נעמה. "כן, גם אני." אמרתי. "אם שכחתן זה בטח לא חשוב" אמר נדב. "כן כנראה" אמרנו אני ונעמה.

אני, נעמה ונדב יצאנו החוצה. הנערה נעלמה מן העין. נתתי לנדב להתקשר להוריו, וכעבור שלוש דקות הם הגיעו, מודאגים מאוד. אחרי שהוא הלך, אני ונעמה התקדמנו לכיוון תחנת האוטובוס. "אז מה עכשיו?" היא שאלה. הבטנו אחת בשנייה. בתיאום אמרנו את מה ששתינו שכחנו. "אנג'ל!"

-----

אוי, אנג'ל המסכנה.