אוקיי. עלינו על אוטובוס. נפלא, לא? לא ממש. האמת, שממש חשבתי שאני אצליח להיות כמו הדמויות בספרים, שיוצאות למסע בלתי מתוכנן אל הלא נודע. אבל... לא בדיוק. המסע, אם אפשר לכנות את הטיול שלנו ככה, הוא אומנם בלתי מתוכנן אבל, דבר ראשון, אל הנודע. דבר שני, אין לנו אף אויבים מרושעים שרוצים לפצפץ אותנו. אני בטח הנערה הראשונה בעולם שעצובה שאין אף אחד שרוצה לפצפץ אותה.

כלומר, זה לא בדיוק מה שרציתי, אבל כן רציתי הרפתקה, ובזה אני בטוחה שאני לא הילדה היחידה בעולם שרוצה את זה. הרי לידי יש עוד שתיים כאלה. אבל הן נראו... מפחדות? אני לא יודעת. אבל מה שאני כן יודעת, זה שאצלי היו רגשות נוספים, שיחד גברו על הפחד והעלימו אותו. התרגשתי, והרגשתי נועזת, חזקה, כאילו כל דבר שאעשה, יהיה בסדר. הרגשתי אומץ, כאילו שאצליח עכשיו להתמודד אפילו עם דרקון יורק אש בגודל של גורד שחקים. הרגשות הציפו אותי, אבל ידעתי דבר אחד. אנחנו חוזרות מכאן בשלום, וגם היצורים.

ברקע שמעתי את נעמה ואנג'ל מתווכחות אם כדאי לרדת בתחנה שתיים עשרה או אחת עשרה. "אבל שתיים עשרה יותר קרוב ליער!" "אז מה, אנג'ל, אנחנו לא רוצות שידעו שלשם אנחנו הולכות!" "למה נעמה, למה?! יש מלא תיירים שרוצים ללכת לשם עכשיו! בטח חצי מהאוטובוס!" "אוף נו... אנחנו לא רוצות שיראו אותנו..." "אבל נעמה..." "בואי נשאל את שני!" "אוקיי! זילי!" אופס. סכנה. אני לא רוצה שיתקרבו אלי... אבל בגלל עודף הרגשות והתעוזה החזקה שמלאו אותי, קמתי ממושבי. "כן?" אמרתי בקול בטוח וחזק. "איך את כזו רגועה?" שאלה אותי אנג'ל, שנרתה מתוחה כמו קפיץ. וגם קפצה כמוהו. "מה רציתן לשאול אותי?" אמרתי, למרות שידעתי את התשובה. "באיזה תחנה יורדים, שתיים עשרה או אחת עשרה?" שאלה אנג'ל. הפנים שלה נראו כאילו היא עומדת לקפוץ כמו ילדה בת שלוש ולהתחיל לצעוק: 'שתיים עשרה! שתיים עשרה!!' "למה זה משנה? על מה הוויכוח?" שנאתי לדבר אליהן ככה, בטון מתנשא שכזה. אבל הייתי חייבת לשחק, כאילו אני יודעת בדיוק מה עושים. אבל לא ידעתי. "שני, שתים עשרה אולי יותר קרוב, אבל אם נרד בתחנה אחת עשרה, יהיה יותר קל להסתוות בשטח" אמרה נעמה בקול שלו, ומשכנע. "תראו, מכל הריב השטותי הזה כבר עברנו את תחנה אחת עשרה, ניאלץ לרדת בשתיים עשרה עם כל התיירים" אמרתי. נעמה רטנה. "מה ז'תומרת ניאלץ? את לא רצית לרדת באחת עשרה, נכון?!" אנג'ל הייתה היחידה מבין שלושתינו שלא הייתה שקטה ושלווה. אני גם לא הייתי, כמובן, אבל מבחוץ נראתי כאילו כן. "אוי נו, זה לא משנה עכשיו." אמרתי בעצבים. "אז את מודה! את מודה! איך יכולת זילי?" "אנג'ל..." נאנחתי. זה לא יכול להמשיך ככה. "מה?" היא שאלה ברוגז מסוים. "אוף, לא חשוב" מלמלתי. "טוב, טוב" היא הסכימה, וכשחזרנו אל נעמה... היא כבר לא הייתה שם.

"נעמה! נעמה!" צעקנו אני ואנג'ל בין התיירים הרבים. "נעמה!!" אולי לא רצינו למשוך תשומת לב, ואולי משכנו המון תשומת לב, אבל נעמה חשובה מזה. "נעמה מגן?!" הפניתי את ראשי, אבל זו הייתה רק אנג'ל שהמשיכה לחפש. הייתי על סף ייאוש, כל הרגשות שמילאו אותי ונתנו לי את האומץ התנדפו. פתאום עלה במוחי רעיון. "אנג'ל! יש עליה טלפון, לא?" שאלתי בשמחה. "כן! איך לא חשבתי על זה?! בואי נתקשר" גם אנג'ל שמחה עכשיו. העיקר שנפגוש את נעמה, יהיה כבר יותר קל. אבל ברור, הגורל לא רצה שיהיה קל. תא קולי. שוב ושוב תא קולי. "מה עושים?" שאלתי בחוסר אונים. אנג'ל משכה בכתפיה בייאוש. "יו! זילי, אני יודעת!" "מה?" שאלתי. "זילי! ראיתי איזה פרסומת כזאת שאתה מתקין את האפליקציה והיא אומרת לך איפה הטלפונים של אנשי הקשר שלך נמצאים!" "רעיון טוב" הסכמתי. אנג'ל ניסתה להוריד את האפליקציה. "אין לי פה וויי-פיי, תתקיני את" היא רטנה. "גם לי אין..." כבר כמעט התייאשנו. "או! הנה, זה התקין" שוב עלה חיוך קפוץ על פניה של אנג'ל. קירבתי את פני למסך הטלפון שלה. "אוףףף" היא נאנחה. "מה יש?" שאלתי. "אתה יכול למצוא את הטלפונים של אנשי הקשר רק אם אתה מראש יותר חיבור... מה זה שווה? למה שאני אדע מראש מתי נעמה תלך לאיבוד?!" היא התעצבנה. "צודקת. אבל בואי ניצור בינתיים חיבור בין הטלפונים שלנו, כדי שאם מישהי תאבד..." אמרתי. אנג'ל הסכימה, ויצרנו את החיבור הזה בטלפונים. לרגע קט שמחנו על הצלחתינו, אבל אז נזכרנו בנעמה.

פתאום הטלפון שלי צלצל. הבטתי במסך. "זאת נעמה! זאת נעמה!" צעקתי. "יופי זילי, עכשיו תעני לה." אמרה אנג'ל. חכמולוגית אחת. לחצתי על הכפתור הירוק. "שני, הם חטפו אותי" היא לחשה. "מי? איפה? איך התקשרת?" אמרתי. אבל מהר לחצתי על הכפתור הקטן של הקלטת שיחה, כדי להשמיע אחר כך לאנג'ל. "אני לא יודעת איפה אני, הם הלכו לרגע והצלחתי לקחת את הטלפון..." היא עדיין לחשה. "מי? למה את לוחשת?" חזרתי לשאול. "אני לוחשת כי הם יכולים לשמוע אותי אם לא אלחש" היא לחשה. "מי?" חזרתי על אותה שאלה שוב ושוב, נחושה לקבל תשובה. "הם" קולה היה קטנטן. "הם?!" שאלתי בתדהמה. "הם." אירה נעמה. "מה את רואה?" שאלתי. "גבעה קטנטנה, עליה יש עץ אקליפטוס יחיד וקואלה." היא אמרה. "אנחנו כבר באות." אמרתי. ניתקתי את השיחה. השמעתי לאנג'ל את ההקלטה. בלי מילים, שתינו הנהנו, ובתיאום מושלם התחלנו לצעוד. 

----- 

היי. אני משתדלת לא להוסיף הרבה הערות אבל יש לי משהו קטן הפעם. הדבר הראשון זה שלמעלה הוספתי ציור של שני שחברה שלי (שבקשה להישאר אנונימית) ציירה, והוא מהמם לדעתי.  

דבר שני, שלא כתבתי אבל הוא נוגע לפרק הקודם בעיקר ולסיפור כולו. הסיפור עם ההרפס בעין לאבא של נעמה, זה בגלל סבא שלי, שחולה עכשיו בהרפס בעין, והוא ממש סובל מכאבים. ובגלל זה אין מצב שאני הורגת את אבא של נעמה. זהו. תהנו מהפרק!