בערב, כשאני ואנג'ל צפינו במשדר, היינו המומות. היצורים – השלושה הקודמים ועוד שניים דומים להם בצבע ירקרק נזלת – טיפסו על בניין העירייה, וכל מקום בו דרכו, אם אפשר לומר שהם דרכו ללא רגליים ממשיות, התמוסס כלא היה. אז נדמה היה שלא היו קירות לבניין, כלומר היו חורים ענקיים שדמו לחלונות בצורות משונות. אז חוקר הטבע החדש, לאחר שקודמו התמוסס, הציע החלטה. "אנחנו עומדים להרוג את היצורים הללו, כל מי שבעד שישלח לנו לייק, וכל מי שנגד שישלח דיסלייק!" על המסך הופיעו המוני לייקים ירוקים שאנשים שלחו דרך אתר החדשות. הבוזים הבודדים, היה קשה למצוא אותם על רקע הירוק. אני הייתי נגד מוחלט, וכמוני גם אנג'ל. למרות שהם המיסו אנשים ומקומות, איך לא עלה בדעתם של החוקרים האלו שיש לכך סיבות? אני ונעמה גיששנו בעזרת כוחותינו ולבסוף הבנו את זה. הם מפחדים שיתקפו אותם, לפחות ככה שיערנו, כי עקבו אחרי הצאצא שלהם, ואפילו התקרבו אליו וניסו לגעת בו, אז הם עברו להתקפה. אני הקשבתי לכל קטע שיחה משונה מהם בזמן המשדרים, והם בהחלט חששו. נעמה גם שמה לב שרובם מרגישים פחד, חשש, דאגה. אחרי שנספרו 2,134,695 לייקים ורק 27 דיסלייקים, הוחלט לנסות להרוג את היצורים. החוקר קירב אל היצור הכחול סכין קצרה ומשוננת, ובדיוק כשהתכוון לדקור, היצור הכחול נעלם. אז מופתע, התקרב החוקר אל אחד מהיצורים בצבע ירקרק, וכיוון אליו רובה ציד. היצור נעלם. החוקר לא התייאש, והתקרב את היצור הוורוד. הוא כיוון אליו את הרובה, ולפתע היצורים הכחול והירקרק נגלו מאחוריו, ונדבקו לכפות רגליו. הרגליים התמוססו, ומיד אמבולנס אסף את החוקר ונסע לבית החולים הקרוב. השידור נגמר. והפעם, אנחנו התקשרנו אל נעמה ולא היא אלינו. "נעמה! ראית את המשדר?" קראתי ברגע שהיא ענתה לטלפון. "אוי... שכחתי שיש היום שידור... כל הכבוד לנעמה!" היא כעסה, על עצמה. "היי נעמה, הכל טוב." אנג'ל הרגיעה אותה. "אוקיי... מה קרה בשידור?" היא שאלה. גוללנו בפניה את כל מה שקרה במשדר, בפרטי פרטים. "אנחנו צריכות להציל אותם" פסקה נעמה, ברגע שסיימנו לספר לה במה צפינו עד כה. "מה זאת אומרת?" שאלה אנג'ל. נעמה לא הספיקה להגיב, כי אני התחלתי לדבר. "האמת... גם אני חשבתי על זה קצת. יש לי תחושה שהם יעזרו לנו בהמשך, שלא כדאי שהם ימותו." אמרתי. "נראה שהם מסתדרים יופי בינתיים" אמרה אנג'ל בעצבנות, מתהלכת כה וכה ברחבי החדר. "אבל זה לא ימשך הרבה, אני לא יודעת מה הכוחות שלהם אבל... לא כדאי שהם יהיו נגדנו. שני היא כנראה הבן אדם היחיד בעולם שיכול להבין אותם, אנחנו חייבות להציל אותם" הסבירה נעמה. "אוקיי" אישרה אנג'ל, חיוך קטנטן מתגנב לפניה. "אבל מתי? איך?" שאלה. "כמה שיותר מוקדם. נעמה, בואי עם תיק ארוז לפה, מחר על הבוקר" אמרתי. אנג'ל הנהנה, ונעמה, שלא ראתה את זה משום שהייתה דרך הטלפון שאלה "אנג'ל?" אנג'ל אמרה לה כן, וסגרנו את השיחה.

באותו הערב, אני ואנג'ל ארזנו תיק. שמנו בתוכו פנס, בקבוק מים, כסף, כריכים ותפוחים, חבל (לא יודעת למה, אנג'ל התעקשה), וטלפון נייד. הלכנו לישון, לחוצות וחוששות. בשש בבוקר התעוררתי, האמת, שיפור יחסית לשבועות האחרונים, ושרבטתי פתק לאנה, שלא תדאג יותר מדי לביטחוננו. עדיף שאף אחד לא ידע מה היא מטרתנו לעת עתה, ולכן שיקרתי לה שאנחנו מתכננות מסיבה גדולה עם נעמה בביתה, והיא אמרה להוריה אותו הדבר רק שהמסיבה המדוברת תתקיים בביתנו. הערתי את אנג'ל, אכלנו כמה שיכולנו, ולקחנו את שני התרמילים שארזנו אתמול. בשעה שבע נשמעה דפיקה על הדלת, ואני מיהרתי לפתוח. מולי עמדה נעמה, מתנשפת מהר, ומחייכת. "שני" היא התנשפה. "אני לא, לא יכולתי לומר לאבא, אז באתי" התנשפות מצד נעמה, "ברגל" חיוכה התרחב והיא נראתה כעומדת לקרוס. המרחק בין הבתים שלנו באמת גדול, אבל לא הבנתי, כי הרי היא אמרה לאבא שלה שהיא הולכת אלינו... אז שאלתי. "נעמה, אבל לא אמרת לאבא שלך שאת באה אלינו?" חיוכה נעלם. "נעמה?" שאלתי בעצב. ראיתי שמשהו לא כשורה. "הוא... הוא חולה עכשיו. הוא איבד את הראיה" דמעה קטנה זלגה על לחיה. "מה יש לו?" שאלתי בדאגה. "יש לו הרפס בעיניים שני, אני לא כל כך יודעת מה זה אבל אני מפחדת..." עכשיו הדמעות זלגו בשטף. "נעמה?" אנג'ל נכנסה לסלון, וראתה את נעמה הבוכייה. "הכל בסדר?" היא שאלה בדאגה אמיתית. מיד החליטה לשנות גישה. "כלומר, זה ברור לי שלא, אבל מה קרה?" היא התקרבה למקום שבו נעמה ישבה. ביפחות בכי חנוקות סיפרה לה. "אוי נעמה, זה נורא! אבל אבא שלך הוא אדם חזק, אני בטוחה בזה, תראי איך את יצאת! אני משוכנעת בזה שהוא יהיה בסדר, בעצם, יותר מבסדר! הוא ירגיש מצוין" אין על אנג'ל. תמיד היא יודעת לנחם מתי שצריך. הדמעות של נעמה התייבשו מהר, וחיוך אמיץ עלה על פניה. "אני פשוט מפחדת קצת לעזוב אותו עכשיו" היא אמרה. "אבל זה הדבר הנכון לעשות, אני משוכנעת בכך." לקחנו את תיקינו, ובצעד אמיץ יצאנו מהבית. אנג'ל ביטאה בקול את השאלה שאכלה אותי מבפנים. "לאן עכשיו?" שתי המילים הפשוטות האלו הוציאו אותי מדעתי.
מה נעשה? זה מסוכן, אני לא רוצה לגרור אף אחד לזה. אני לא אמיצה, אני מפחדת לצאת בעצמי. אבל יחד, אני חושבת שנצליח. נזכרתי בכל העלילות בסיפורים שקראתי בזמן האחרון, כי אנה קנתה לנו המון ספרים. איך הגיבורים הראשיים עומדים יחד מול כל סכנה, ומתחמקים ברגע האחרון. ברגע הזה הרגשתי ממש כמו דמות מסיפור. אני אהיה חזקה, אני אצליח.
ספק אם כל זה חלף במוחי במשך יותר משניה. "אל... החלום" אמרנו, אני ונעמה במקביל. "אני יודעת איפה זה" שוב, אמרנו יחד. בתודעתי ידעתי איפה התרחש חלומי. והייתי בטוחה שלשם אנחנו צריכות ללכת. "איפה זה?" שאלה אנג'ל. "ביער האקליפטוסים" אני ונעמה דיברנו כמו רובוטים מתוכנתים היטב. "יער אקליפטוסים?" שאלה. "בואו נלך" אמרה נעמה, מתעלמת משאלתה של אנג'ל. אך לא נראה שאנג'ל נעלבה. חיוך מהוסס ומפוחד הופיע על פניה. יצאנו לדרך.