"לא, חכה!" קראתי על האוויר בחוסר אונים. "בעצם, אני כן מסכימה!" צעקתי, בתקוות שווא. לפתע, מולי עמד בליפבלפססס אדום. "באמת?" אמר בקול רך. "אה, כן" משכתי בכתפיי. "מצוין! הבא נחתום על שלום!" שערי התבדר ברוח כשרצתי היישר אל נחום אגם.

הסכם השלום הלך טוב. אין מה לפרט על זה, כי זה סתם היה טקס פוליטי משעמם, אבל העיקר שהצלחנו.

"ועכשיו, לחתונה!" אמר הבליפבלפססס בסיפוק. "אה, לא נראה לי!" צעקתי, ואז, "לברוח!!" המשכתי, וקפצתי לתוך המכונית האדומה. אבא של נעמה עוד ישב במושב הנהג, ולידו, אמא של אנג'ל. נעמה ואנג'ל נדחקו איתי למכונית. "לנסוע!!" צרחתי. המכונית החלה לזוז, ומאחורינו הבליפבלפססס התקדם. "מהר!" דחקתי יותר ויותר באריאל, אבא של נעמה. "די, אני מתה פה!" נעמה פתחה בצחוק מתגלגל אחרי ששמעה מאנג'ל את החדשות המרעישות.

הגענו הביתה. אריאל המשיך לבית שלו, אבל נעמה נשארה לישון אצלינו. שלוש דקות אחרי שאריאל עזב, נשמע פיצוץ מכיוון הכניסה. אני ונעמה רצנו אל הדלת, משאירות את אנג'ל המדדה מאחור.

לא הייתה דלת. היה חור גדול שם. ובמרכזו, מי היה, אם לא הבליפבלפססס האדום שלנו. "תשמע, אם 'תה לא משחרר אותנו עכשיו אני הורגת אותך על המקום" הוצאתי את הפגיון שלי בצורה מאיימת. "ואני יודעת איך, אני זאת שהרגתי את הראש הקודם" נעצתי בו מבט. זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי. הוא פשוט אמר: "אם את מתחרטת מתישהו... את תמיד מוזמנת להיות מלכתי" הוא אמר, ונעלם ברוח הקרה.

בלילה, ישבנו שלושתנו, מספרות צ'יזבטים ואוכלות מרשמלו ששרפנו על הגז. בשלב מסוים, בערך בחצות, נעמה ואנג'ל נרדמו. בהיתי בתקרה וחייכתי. עוד הרפתקה נגמרה. שום דבר לא הטריד אותי.

טוב אולי דבר אחד. חשבתי על משהו שהציק לי הרבה זמן. חשבתי, על הפעם השנייה שקראנו בספר ההיסטוריה של הבליפבלפסססים. חשבתי על מה שנעמה אמרה. "אה, האמת? אצל אנג'ל. אבל זה מאוד חלש, אני חושבת שזה רק משהו שעובר בשושלת המשפחה"

בדבר אחד הייתי בטוחה לפני ששקעתי בשינה. לאנג'ל יש מתת. ואף אחד לא מודע לזה כרגע.

---

הפרק יצא ממש קצר, ובכל זאת, זה פרק אחרון. מקווה שאהבתם את הספר השני בסדרת 'את מבינה אותי?' בקרוב:
את מבינה אותי |3| המסע של אנג'ל! תנו כוכב אם אהבתם, וזהו, להתראות!