שאר השבוע היה רגיל לגמרי, מלבד דבר אחד. השידורים על הביצה הצהובה הכפילו את כמותם, והדברים שהכתבים אמרו עליה זה שהיא גדלה, והופכת צהובה וזרחנית יותר. עשרות אנשים יצאו מבתיהם כדי לחפש עוד ביצים באזור הזה, ולהפוך למפורסמים כמו החוקר שמצא את הביצה ראשון, פרופ' פיידלינג. פיידלינג התראיין עכשיו כל כמה זמן בערוצי החדשות, על איפה, ואיך גילה את הביצה. תשובתו הייתה קבועה בכל הפעמים שהשאלה נשאלה. "מצאתי את הביצה ביער הברושים, שממש ליד החורשה, ואיך... האמת, יצאתי לחפש פטריות יער ולחקור אותן, אבל כשראיתי את הביצה הזאת, היא נראתה לי מעט חשודה. אה, לאלה מכם שלא יודעים, כשמצאתי את הביצה, לפני יותר משבוע, היא הייתה צהבהבה, אבל לא זרחנית בכלל. אבל החלטתי לעקוב אחריה. במשך שלושה ימים, הביצה התבהרה והחלה לזרוח, להקרין אור. אז שיתפתי את ערוצי התקשורת בתגלית, והם מיד החליטו לעזור לי ולסקר את הביצה המדהימה הזאת בכל מקום אפשרי. אני ממליץ לכולכם, לכל הצופים היקרים שלנו, לצאת לחפש בטבע דברים כאלו, ואולי, תוך מספר ימים, גם אתם תהיו בחדשות" הוא סיכם.
כל מה שעניין את הארץ הייתה הביצה. היא הייתה משודרת בכל הערוצים, מפורסמת ברשתות החברתיות, וגם הנושא שיחה העיקרי של כולם. של כולם, חוץ ממני, מאנג'ל, ומנעמה. לא הבנתי למה זה מעניין את כולם. אני עצמי שיערתי שמדובר בביצת יען, לפי הגודל, שאכלה חומר כימי רדיואקטיבי ולכן הביצה שלה צהובה. יתכן שמדובר בזה, נעמה ואנג'ל הסכימו איתי, למרות ששאר האנשים החליטו ככל הנראה, שחייזרים השתלטו על העולם, והטילו ביצה אצלינו, בארץ.
ערב אחד, בזמן שאני ואנג'ל חתכנו ירקות לסלט, נעמה נכנסה בדלת. "נעמה? מה את עושה פה?" אני בטוחה שאנג'ל לא התכוונה להעליב, תמיד שמחנו לפגוש את נעמה, אבל זה היה קצת מפתיע. "הזמנתן אותי, לא? הצעתן שאבוא לישון כאן בשבוע שעבר" היא הסבירה. "אהה כן, שכחתי" אמרה אנג'ל. היא עלתה למעלה, והניחה את תיקיה, ואז מיד פנתה לעזור לנו בחתיכת הירקות. פתחנו בשיחה. "אז, קשה אצלכן בבית הספר?" שאלה נעמה. "מממ" אמרה אנג'ל, בעודה אוכלת חתיכת מלפפון. "היא מתכוונת לומר," גיחכתי, "שהלימודים קצת קשים, אבל שאר הכיתה שלנו סתם מגזימה. זה לא עד כדי כך קשה" המשכתי. "חוץ מהיסטוריה" אמרה אנג'ל, והתגלגלה מצחוק. תרתי משמע! היא פשוט התחילה להתגלגל על הרצפה. נעמה הביטה בי במבט שואל, כשצחוקה של אנג'ל מהדהד ברקע. "באמת, אני לא יודעת מה כל כך מצחיק. המורה להיסטוריה פשוט שונאת אותי" אמרתי באכזבה מסוימת. "זילי היא היא נרדמה בכי...תה" השתנקה אנג'ל, ממשיכה לצחוק. "שני? אני מתפלאת עליך! נרדמת בכיתה?" אמרה נעמה בציניות, בקול מתנשא. "אוף, זה קרה פעם אחת!" רטנתי. "אני סתם צוחקת" אמרה נעמה. "אם את צוחקת, מה אנג'ל עושה?" שאלתי בבדיחות, מצביעה על אנג'ל שממשיכה להתגלגל על הרצפה ולהשתנק מצחוק. אני ונעמה צפינו בה במשך כמה שניות, אבל פתאום שמתי לב שמשהו לא בסדר. אנג'ל הפסיקה לצחוק, אבל המשיכה להשתנק. אוי לא. היא נחנקה. רצתי אליה, וטפחתי לה על הגב. "נעמה! תתקשרי לאנה!!" קראתי בחוסר אונים. אנה לא הייתה בבית. המשחתי לטפוח בחוזקה לאנג'ל על הגב, וברקע שמעתי את נעמה בטלפון. "אנה, אנה! זאת נעמה. אנג'ל, היא נחנקה! מה לעשות?! את יכולה לבוא?" נעמה נאנחה מהקלה לרגע שהצליחה לתפוס את אנה, אבל במבט נוסף על אנג'ל היא המשיכה להיבהל. לבסוף אמרה "טוב, תודה" ופירטה לי מה שאנה אמרה בחופזה. "היא תגיע בזריזות. בינתיים להושיב את אנג'ל ולטפוח לה על הגב. אה, ולהסיח את דעתה כמה שאפשר" סיכמה. "אוקיי. בואי תעזרי לי" אמרתי, וביחד סחבנו את אנג'ל אל כורסא מול הטלוויזיה, וטפחנו לה על הגב. להסיח את דעתה... "נעמה, תדליקי טלוויזיה" אמרתי. "בשביל הסחת דעת" המשכתי, כדי שלא ישמע כמו פקודה. כי זו לא הייתה, בכלל. נעמה הדליקה חדשות, והיה שינוי ברור במצב רוחה של אנג'ל. היא נאנחה בהקלה, נשמה עמוק בקושי והביטה במסך נאנקת חלושות. הבאתי לה שקית נייר -לשמירה על הסביבה- והמשכתי לטפוח בעדינות אך בנוקשות על גבה. לאחר רגע קט, אנג'ל ירקה חתיכה קטנה של מלפפון שהייתה תקועה לה בגרון, ונעמה הגישה לה כוס מים. היא גמעה את כל המים בלגימה בודדת, ורק אז החלה לדבר. "תו-תודה" היא גמגמה. "בלעדיכן כבר לא הייתי פה" היא נשמה עמוק, ואז המשיכה בטון הרבה יותר בטוח "אני חושבת שזה עוד מעט יבקע" היא הצביעה על המסך המרצד של הטלוויזיה, שהראה את הביצה הצהובה ובריבוע קטן את הכתב. "או! שימו לב!" הוא קרא בהתלהבות גדולה, הרבה יותר מבדרך כלל, מה שגרם למבטי לעבור אוטומטית אל המסך. הספקתי לראות שגם לנעמה קרה אותו הדבר. לאנג'ל... טוב, אנג'ל כבר הסתכלה על המסך. "זאת רק אני או שהביצה הזאת התמוססה בקצה?" שאלתי. "לא, גם לי זה נראה ככה" אישרה אנג'ל. "כן... גם לי." נעמה אמרה. "הכתב הזה מרגיש ממש מבוהל" אמרה נעמה בבדיחות. "באמת?" שאלתי. נעמה פתחה את פיה כדי לענות לי, אבל אנה פרצה לחדר בבהלה, ומנעה ממנה לעשות את זה. "אמאאא" קראה אנג'ל, ניסתה לרוץ אל אנה, ונפלה מהכורסא. "אנג'ל? הכל בסדר? מה קרה? את מרגישה טוב?" הפציצה אותה אנה בשאלות. "הכל בסדר, נחנקתי ממלפפון, אני קצת חלשה אבל בסדר" היא ענתה ברוגע. "אוקיי." אמרה אנה, הושיבה את אנג'ל בכורסא, והתיישבה בכיסא שליד. אני ונעמה עוד עמדנו ובהינו במסך. "תראו" אמרנו, אני ונעמה ביחד. אנג'ל ואנה הביטו מיד בטלוויזיה, והכתב דיבר. "הביצה מתמוססת! לא חשבנו שככה היא תבקע! היא, היא פשוט נעלמה לגמרי! זה מפתיע! אבל... תראו מה יש בתוכה..." אמר הכתב.

---------------------------------------
מה אתם מנחשים שיש בביצה? אהבתם את הפרק? רוצים המשך? אם כן אשמח שתתנו כוכב!

נ.ב.- אני לא מנסה להרוג את אנג'ל! (אבל מוזמנים לנסות להרוג אותי בתגובות, ככה פשוט לא יהיה לכם המשך🤣💙)