התעוררתי ביקיצה טבעית, מקול הציפורים בחוץ כשמש מלטפת את פני.
כן, ממש. השעון המעורר ששמתי טרטר בשעה שמונה וחצי, אבל כיביתי אותו מתוך שינה חלקית במשך שלוש פעמים, עד השעה שמונה חמישים. מבט חטוף בשעון הספיק לי כדי להבין שזו הייתה טעות. רוח חזקה הלמה בחלון. "אנג'ל!!! קומי! עשרה לתשע!" צעקתי, לובשת בחופזה זוג מכנסיים. אנג'ל קפצה מהמיטה העליונה, וזה נגמר לא טוב. אני אחסוך מכם, ופשוט אגיד דם. הרבה דם. בשעה שמונה חמישים ושבע היינו מוכנות, הברך של אנג'ל חבושה. הרוח החזקה שרקה באוזניי. הטלפון שלי צלצל. זו הייתה נעמה. "איפה אתן?! אנחנו מתחילים עוד רגע! ושני צריכה לחתום פה על מסמכים!!" צעקה. "אממ, בדרך!" אמרתי, ואנחנו רצנו אל תחנת האוטובוס.

ברור שעם המזל שלנו, על תחנת האוטובוס היה תלוי דף מקומט שעליו כתוב בכתב יד:

אין אוטובוסים! שביתה. משכורות נמוכות או משהו כזה. קיצר, קחו רכבת!

מאוד אחראי מצידם. רצתי חזרה אל הבית, אנג'ל כושלת עם רגלה המדממת מאחור. "אנה!! את יכול-" קראתי. "-רק חיכיתי שתבקשו!" קראה אנה, מדלגת לצידי. "בואי!" צעקתי, הרוח החזקה נכנסת לתוך הבית דרך הדלת הפתוחה. אנה יצאה בחינניות, והרוח (שאני מזכירה אותה יותר מידי פעמים, אבל ברצינות, הייתה רוח ממש חזקה!!) הרמה את שמלתה הצהובה. נכנסתי לתוך המכונית, ודחפתי את אנג'ל שרק הגיעה פנימה. השעה הייתה כבר תשע ושבע דקות. המנוע קרטע, והאוטו דמם. "אוף!" באמת שהיום היה לי מזל ממש דבילי. הטלפון שלי שוב צלצל. "מה נעמה?" עניתי. "תקשיבי, אנחנו מחכים! מה הקטע?" רגזה. "תשמעי..." גוללתי בפניה את אירועי הבוקר בזריזות. "אבא יבוא לקחת אתכם!" צעקה, מנסה לגבור מעל קול הסערה. ניתקתי את השיחה.

אבא של נעמה הגיע בשעה תשע ושש עשרה דקות. אני ואנג'ל קפצנו לאוטו. אנה נדחקה איתנו.

הגענו לירושלים בשעה תשע שלושים ושתיים. "סוף סוף!" קרא נחום. "למרות שגם אני הגעתי רק לפני שלוש דקות בתכלס, אבל כן." נעמה רצה לחבק אותי. "אני צריך לדבר איתך. בואי." הגיח הראש ממרחק. "אממ, אני צריכה ללכת רגע" אמרתי לחברותי. "אנחנו נפתח את השידור ברבע לעשר, תתכוננו" אמר נחום. "אה, שני..." נעמה לחשה לי. "סיפרתי לאבא הכל. כאילו, הכל!" היא מלמלה בחשש. "כן, גם אנחנו סיפרנו לאנה" אמרתי. "אה, סבבה" חייכה אלי נעמה. אבל כלום לא היה סבבה.

הלכתי בעקבות הבליפבלפססס אל מקום מרוחק, ושם הוא עשה את הדבר המפתיע בעולם. "שני כיסלו, התסכימי להיות למלכתי?" שאל. זה היה ממש לא צפוי. אז עשיתי את הדבר הנורמאלי היחיד. ברחתי. "לא שני! חכי!" קרא הראש במחשבותיי. "זילי? מה קרה?" שאלה אנג'ל כשהתנגשתי בה בפתאומיות, מביטה לאחור. "הראש..." לחשתי. "הוא הרגע הציע לי נישואים" מלמלתי. "איכס!" אמרה אנג'ל. "מה אני עושה?" שאלתי. "אומרת לו לא." פסקה אנג'ל. "כן, אני אומרת לו לא!" אמרתי באומץ. "כאילו, זה לא שאני רוצה או משהו, אני פשוט מפחדת קצת..." הבהרתי. היא צחקקה והלכה אל נעמה.

"תשמע..." אמרתי לבליפבלפססס שעמד מולי, מחכה לתשובה. השעה הייתה תשע ארבעים ושלוש, שתי דקות לפני השידור. "אני..." מלמלתי בחוסר אונים. פוקוס שני! עכשיו להתרכז. סידרתי את המחשבות בראשי. "לא. אני לא מסכימה" אמרתי בפוקר פייס מושלם. "אז אני לא מוכן לחתום על שלום!" כעס, והבליח.

---

שני הפרקים האחרונים קצרים ממש. אני יודעת...
לא אמרתי את זה כשכתבתי עובדות, אבל רציתי לומר שאם שלושה אנשים ירצו וואנשוט על המתיחה שאני זוממת לשני, אז אני אכתוב אותו. (דרך אגב, לא אמרתי את זה אף פעם, אבל לשני יש פחד מדגים. פחד ממש רציני מדגים. לקחתי את הרעיון מחברה שלי, שגם לה יש פחד מדגים)
אז אם אתם רוצים תכתבו!

אם אהבתם תנו כוכב!!