ספיישל 3

"אז אתם יכולים מבחינה פיזית, אבל מבחינה דתית לא?" שאלתי בבלבול. "אהא" אישר הבליפבלפססס. "נו, שני, מה הם אומרים?" לחצה נעמה. "שמבחינה פיזית הם יכולים, אבל מבחינה דתית אסור להם לגעת בבני אדם, ובשביל להעלים עוד מישהו הם חייבים לגעת בו." סיכמתי. "הממ... ומה אם נעטה כפפות?" שאלה אנג'ל. "ומה עם נעטה כפפות?" שאלתי את הבליפבלפססס בשפתם. "אולי, אולי" מלמל הראש. הוא לחש משהו לשומרים שלו. "בסדר אדוני הראש" אמרו ביחד שני השומרים. "כיסלו!" קרא. "אתן תעטו כפפות. חברה מספר אחת" הוא הצביע על אנג'ל, "תיצמד אליו" הוא הצביע על אחד משומריו. "חברה מספר שתיים, תיצמד אליו" אמר, והצביע על נעמה ועל השומר השני.
"ואת כיסלו... תיצמדי אלי" לחש, בחשש. הנהנתי ותרגמתי לנעמה ואנג'ל. בצעד בטוח התקדמתי אל עבר הראש, ונגעתי בו. (אגב, אם אתם שואלים, היו לאנג'ל כפפות. הילדה הזאת מוכנה לכל דבר!) בהבזק מהיר, לא ראיתי יותר את אנג'ל ונעמה שלפני חלקיק שנייה עמדו לידי. שמתי לב שגם השומרים נעלמו. הבטתי מטה, וגם את עצמי לא ראיתי יותר.
דשדשנו עד שהגענו לתוך בניין הממשל. המילה כנסת הייתה חקוקה על אחת מהדלתות. באומץ מסוים, פתחתי אותה. "שני, מה את עושה?" שאל מימיני קול שזיהיתי אותו כקולו של נעמה. "תסמכי עלי" מלמלתי. כמו שחשבתי, כל מאה העשרים חברי הכנסת ישבו שם. לחשתי לבליפבלפססס שלצידי שיישאר נעלם, אבל יחזיר אותי לנראית. ברגע שעשה זאת נשמעו כמה קריאות הפתעה. שתיים מהן היו של אנג'ל ונעמה, שלא ידעו מה אני מתכננת. ועוד בערך מאה היו של חברי הכנסת המבוהלים. שלושה אפילו קפצו מכיסאם וצרחו.
"אני שני כיסלו" אמרתי. "את... היא מבוקשת! תפסו אותה!" צרח שר אחד עם מחשבה מהירה. "רגע, חכו שנייה. יש לי משהו חשוב לספר לכם. ואני מבטיחה שאין לי שום רצון לחסל אתכם" אמרתי בקול הכי מרגיע שיש. "עצרו." פסק נחום אגם, ראש הממשלה. "אני רוצה לשמוע מה לילדה יש להגיד. אבל תכלאו אותה, שלא תוכל לברוח." אמר בכעס. טוב, לפחות אם לא הולכים להכניס אותי לכלא... חשבתי באופטימיות. השתדלתי לא להיאבק כשקשרו את ידיי אל כיסא מעץ. "טוב, התחילי" אמר נחום, מצמצם את עיניו. "טוב, יש לי הצעה בשבילכם" פניתי ישר לעניין. "אני יודעת מי הם היצורים השוכנים בתוך הביצים שמצאו, והם רוצים שלום עם מדינת ישראל." אמרתי במהירות. "אהא!" קפץ, אצבעו המורה מצביעה עלי. "את חושבת שאפול בפח! לא! הם רוצים להשמידנו!" קרא בקול.
אגרופיי נקמצו בתוך האזיקים. נמלאתי כעס לא מוסבר על ראש הממשלה. לא ייתכן שיפסול את הצעתי כל כך במהירות. הרי כל כך השתדלתי. ואולי כל מסענו היה לשווא? חשבתי על אפשרויות. אוכל אולי להגיד לבליפבלפסססים בשפתם לברוח עם אנג'ל ונעמה, ואז בעזרת הפגיון שלי לשחרר את עצמי. או שאולי פשוט אנסה שוב לשכנע אותו? בחרתי לנסות את האפשרות השנייה. "אל תדאג. הם רוצים שלום איתנו. יהיה בסדר, זה רק טוב בשבילינו. האמת, שאני יכולה להביא לפה את ראש הממשלה שלהם, שתדבר איתו." חייכתי באיפוק. "הממ... אני חושב שנצביע על זה פה בכנסת. או טוב מזה, נפתח שידור חי בכל ערוץ בישראל וכל ישראל תצביע!" אמר בהחלטיות. הנהנתי. "תפתחו שידור!" צעק נחום אל כמה שומרים אקראיים. מתוך שום מקום הופיעה מצלמה, ושומר אחד קרא "אקשן" בלי התלהבות, והשידור החל.
"שלום ישראלים! ייתכן שאתם תוהים מדוע הפסקתי את צפייתכם בערוצי הטלוויזיה, אך אני זקוק לכם כעת. נמצאת איתנו באולם שני כיסלו. כן כן, המבוקשת!" קולו של נחום רעם. "עכשיו לשני שלנו, יש משהו שהיא רצתה להציע לארצנו. היא טוענת שאין בכוונתה להרע לאף אחד, והיא רק רוצה בטובת המדינה. שני?" פנה אלי. "שלום ארץ ישראל יקרה!" אמרתי בחינניות. "אני שני כיסלו. לי ולחברותיי היקרות יש משהו להגיד לכם. נעמה? אנג'ל?" חייכתי. אנג'ל ונעמה הופיעו, מתוך האוויר, אבל הבליפבלפסססים לא. נתתי להם את ההוראה להישאר בלתי נראים.
נחום השתנק. "מאיפה הבאת את אלו?" נחנק. "מה אמרת?" שאלתי בטמטום. "אממ... כלום" אמר, נזכר שהוא בשידור חי. "ספרו לישראל את מה שרציתם" פסק. סימנתי לאנג'ל ולנעמה להתקרב, וכצוות הן נעמדו מאחורי.
"אתם זוכרים, את ההתעסקות הכפייתית בביצה הצהובה?" התחלתי. "כל הארץ דיברה עליה. זה היה הנושא שיחה היחיד." אנג'ל הנהנה בעידוד. ראיתי את זה דרך המסך העצום שהקרין אותנו אל המדינה. "אז, אני, אנג'ל ונעמה," החוותי אחורנית, "גילינו מה היה דרך תקשורת עם היצורים האלה. זה היה מאוד קשה, אך למדתי את שפתם. דבר כמעט בלתי אפשרי, משום שהם מדברים בקול שהאוזן האנושים לא יכולה לשמוע. ואני רציתי להציע לכם, ביחד עם אנג'ל ונעמה," נעצרתי לרגע. הרגשתי בידיה הקרירות של נעמה על כפות ידיי, במיומנות מרשימה משחררות את האזיקים. המשכתי בביטחון. "שלום איתם. הם רוצים שלום עם מדינת ישראל. אני מבטיחה לכם זה לא תכסיס" אמרתי. "זהו." נחום הנהן. "כעת, נסגור את השידור לחמש דקות, ועל המסך יופיע קוד. היכנסו אליו דרך אפליקציית הממשלה, והצביעו, האם יש לכרות ברית איתם, או שלא? ניתן גם להימנע. אה, וכמובן שאם התשובה תהיה שלילית השלוש האלה יכנסו למאסר." חייך חיוך מזויף, והשידור נסגר.
"תגידי לי השתגעת? איך הן נכנסו לפה?!!" צרח. "דרך הדלת" אמרתי בשלווה. "כל הזמן הן חיכו לי בחוץ, ונכנסו כשקראתי להן. כנראה פספסת את זה" שיקרתי בלי להניד עפעף. "אה," נרגע "בסדר." אמר, והתיישב במקומו. "שרים יקרים, גם אתם יכולים להצביע. כל שר שווה לעשרה קולות." התנשם. הוא עוד לא שם לב שכבר הייתי משוחררת, וטוב שכך.
דקה. חמישים ותשע שניות. חמישים ושמונה. חמישים ושבע. הזמן זז כמו צב. עוד חמישים ושלוש שניות נראה את כמות ההצבעות. חמישים. ארבעים ותשע. "אוף, כמה זמן צריך לחכות!" אמרה אנג'ל בקוצר רוח. "כן, כמה כבר לוקח להם להצביע?" נעמה קפצה במקומה. "עוד עשרים ושלוש שניות" מלמלתי. "עשרים ושתיים" אמרה נעמה. "עשרים ואחת" אנג'ל הרכינה את ראשה.
"כולם הצביעו?" שאל נחום את השרים. "אהא" "אני הצבעתי." כן ברור" אמרו השרים בתשובה. "מצוין. חוזרים לשידור עוד עשר, תשע, שמונה..." אמר נחום. "יהיה בסדר" אמרתי לחברותיי. הן חייכו. "ארבע, שלוש, שתיים," ספרנו יחד. "אחת!" אמרו איזה חמישים חברי כנסת.
המסך חזר לשדר. הופיע גרף עגול גדול, חלקו ירוק, לתומכים, חלק כחול, לנמנעים, וחלק אדום, למנוגדים. מעל הגרף היה כתוב: 8,000,000 מצביעים (בערך). על החלק הכחול היה כתוב 2,000,000, על החלק האדום היה כתוב 5,998,000, ועל החלק הירוק... 2,000. "אם כך, יש לנו החלטה! הבנות האלה הולכות לכלא!"  צעק נחום בניצחון. מחשבה מהירה חלפה במוחי. אסור להם לכלוא אותנו, אנחנו רק בנות ארבע עשרה! (טוב, במקרה שלי חמש עשרה). הנחתי שלנחום לא אכפת מזה. "לברוח!!!" צרחה אנג'ל. לא היה צריך להגיד לי פעמיים. רצתי כמו שמעולם לא רצתי אל מחוץ לבניין, אנג'ל ונעמה לצידי.
מקווה שגם הבליפבלפסססים באו איתנו.