יורי ואיתן עברו שוב לרוסית. "אני חושב שהן דוברות אמת. כדאי לשחרר אותן" אמר איתן. "אבל מה אם אלו רק סיפורי כיסוי?" שאל יורי, הם התווכחו ככה כמה דקות בזמן שלחשתי לנעמה כמה מילים פשוטות. "בואי נממש את התוכנית." פחדתי ממה שאני עומדת לעשות. אבל לבסוף, סיכמנו, שבמקום להרוג אותם נקרא למשטרה, שהם כבר יחליטו מה לעשות. אני חושבת שמאסר עולם זה לא פחות גרוע. טוב, אולי כן. במהירות שחררנו את ידינו, והתרנו את הקשרים. אבל הקפדנו להיראות כאילו לא. זה היה מסוכן, הבל היה לנו רעיון מתוכנן. שהיה יכול להשתבש בבערך אלף דרכים שונות שיגרמו למותנו, ולחשיפתנו. נעמה לחשה לתוך אוזניי ששניהם חשים פחד, וחשש. זה כבר טוב. לקחתי את החבל הארוך שקשר אותי קודם, ונעמה לקחה את שלה. זינקתי, איתן ויורי היו המומים. הייתי חייבת לנצל את זה, היו לי רק כמה שניות עד שיצאו מההלם וזה היה היתרון המרכזי שלנו. זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי. קשרתי מהר לאיתן את הידיים, ואז גם לקיר. תקעתי לו סחבה קטנה שהייתה בצידו של החדר בפה, והוא היה תקוע. לא נראה שהוא מנסה להתנגד, פשוט ישב לו שם. יורי היה הרבה יותר מסובך. הוא ירה לכל הכיוונים, ונעמה התחמקה ביינתים יופי. בנדב הוא פגע עוד בערך שלוש פעמים, וכל תקווה קלושה שהוא אולי עוד חי נמוגה. רצתי מהר ושמתי ליורי רגל. התרגיל הכי פשוט, אבל הכי שימושי. הוא נפל ונאנק, ונעמה, שראתה את רגשותיו נראתה כאילו היא מגלה מעט רחמים. אבל מהר מאוד היא התעשתה על עצמה. היא ניענעה בראשה וחזרה לתקוף. תוך דקות ספורות, גם יורי היה קשור עם סחבה בפה, וכל הקירות היו מחוררים מהכדורים שירה. איכשהו נעמה התקשרה למשטרת רוסיה. בארץ, אם היו מתקשרים למשטרה בטיעון הזה, השוטרים לא היו מנידים עפעף. אל לכאן הם הגיעו תוך דקות ספורות. "מה הבעיה?" שאל אחד משני לבושי המדים שהגיעו. "הם ניסו להרוג אותנו!" קראתי. איתן ויורי השתנקו, ככל שאפשר כשהפה סתום. לקחו לי מספר רגעים להבין את טעותי: עכשיו חשפתי את עצמי. דיברתי רוסית. בהתחלה התכוונתי לדבר אנגלית עם השוטרים, אבל נפלט לי אחרי שהשוטרים דיברו ברוסית בעצמם. "אה, אני יודעת רוסית מהבית" תירצתי מהר. נעמה הביטה בי מבולבלת. לרגע שכחתי שהיא לא מבינה כלום ממה שקורה פה. היא סרקה אותי, כנראה ניסתה לקרוא את רגשותי. השתדלתי לשקף אומץ, אבל בתוך תוכי הייתי מבועתת. "הם ניסו להרוג אותנו, הם הרגו את נד-נדבי!!" התמרמרתי. השוטרים אמרו שהם כבר יטפלו בזה. ברגע שיצאנו מהחדר, הרגשתי כאילו אבן יורדת לי מהלב. לא חשבתי שככה הפרשה תיגמר. אבל שמחתי. הרגשתי טוב.

כשחזרנו לאזור של התחרות, כינסו אותנו לאספה. "אז ככה! בעקבות רצח נורא של אחד מהמתמודדים, אנחנו נותנים את הזהב למשפחתו!" ערן הכריז. רועי, שכנראה חבר של נדב, נראה עצוב. אבל אנג'ל נראתה מלאת הקלה כשראתה שאנחנו בסדר. כל הריבים בנינו נשכחו כלא היו. התיישבנו שלושתינו, ואני ונעמה סיפרנו לאנג'ל כל פרט מהמסע שחווינו. כשעלינו על המטוס חזרה לישראל ישבנו יחד, ודיברנו, על הכל. בעקבות ההתרחשות, החלטתי בליבי משהו. אני עוזבת. עוזבת את משפחת ברקת. לתמיד. אלך לשם להודיע על אובדנו של נדב, לקחת את משפחתי, ולהיפרד קלות אחרי 11 שנים של... טוב, לא בדיוק אהבה. עוד לא ידעתי לאן אלך, אבל העיקר שאלך.

כשנחתנו, הופתעתי כשראיתי ששרית ואיציק עמדו ונופפו מחייכים אל המטוס. אבל אז נזכרתי: הם עוד לא יודעים על נדב, הם שיערו שהוא חוזר עם המון זהב בכיסו. רצתי אליהם, עם דמעות בעיניי. לא בגלל הפרידה, בגלל שהבנתי שבאמת קשה לי שנדב מת. "שרית, איציק, יש לי משהו לספר לכם" אמרתי דמעותי פורצות וזולגות באיטיות על לחיי. "הוא... נדב, הוא נרצח. הרגו אותו, אבל תפסו אותם, את הרוצחים, הם בכלא. אבל הכריזו שבגלל זה משפחתו תזכה בכסף, אז, הנה לכם" אמרתי בשקט. הושטתי אל איציק את הצ'ק. את הודעתי השניה, אשמור לאחר כך. שרית בכתה בכי תמרורים, ואני פניתי ללכת משם, להשאיר אותם לבדם. כעבור רבע שעה חזרתי, והם ומכוניתם הצהובה נעלמו. כנראה ששכחו ממני בינתיים. נעמה ואביה, הציעו לי טרמפ. נענתי בחיוב. כשישבתי ליד נעמה במושב האחורי, החלטנו שאת סיפורינו שומרים בסוד. היא אפילו לא תספר להוריה. ואני אודיע לאנג'ל גם לא לספר. החלפנו מספרים וכתובות. נתתי לה גם את הכתובת של אנג'ל. כשהגענו לבית משפחת ברקת, נופפתי לנעמה לשלום, בתקווה שאפגוש אותה בקרוב. נכנסתי לבית, ונראה שזה היה בעיצומה של ה... הסבר של שרית על מה רקה לבנה. עליתי למעלה בדממה. ארזתי בצ'ימידן המטולא כל מה שיכולתי, כולל, החטיפים הקטנים שהסתרתי בארוני, לפני הכל. "שני! בואי!" קראה שרית, שרידי בכי עוד בקולה. זה הזמן להודעה שלי. ירדתי למטה. "שני... אנחנו החלטנו... לתת לך את הפרס של נדב" הייתי המומה. "למה?" שאלתי בתדהמה. "כי... כי את היית שם, כשזה קרה, ואת היית בתחרות, וכנראה גם... היית זוכה..." נראה כי היה לשרית מאוד קשה לומר את זה. "וואו. תודה!" עכשיו היה לי קשה להודיע שאני עוזבת. אבל קודם, הייתי צריכה לברר משהו. "אבל... למה?" שאלתי שוב. "בגלל, שני, אנחנו הבנו משהו. תמיד רצינו רק להרוויח כסף בעזרתך, אבל אחרי המוות שלו... אנחנו בדיכאון, שני! הוא הבן שלי! אבל את... את, אני פשוט יודעת, שאם היית יכולה, את היית מצילה אותו. את כזאת. את היית איתו שם. השעות האחרונות שלו... הם היו טובות?" דמעותיה שוב זלגו על פניה בשטף. "כן שרית, כן" אמרתי. "אני... אני חושבת שזהו. שאני אעזוב, אלך למקום אחר. אבל, אני תמיד אזכור את הזמנים פה. אשתדל לזכור רק את הטובים" אמרתי. ידעתי שלא יהיו לי מספיק זמנים טובים לזכור, אבל רציתי לתת את הרושם שכן אחרי איך ששרית התנהגה עכשיו. "בסדר" היא אמרה בעצב. "להתראות" נופפתי בידי, ויצאתי מהבית. בעקבות מספר צעדים שנקטתי, עובדת סוציאלית ממשרד הרווחה הגיעה בתוך פחות משעה. "יש משפחה שרוצה לאמץ אותך. אביא אותך לשם" היא אמרה ברגע שהגיעה. בלי שלום, בלי נעים לפגוש אותך. כלום. אבל הלכתי בעקבותיה בשתיקה. הלכנו קרוב לעשר דקות, במזג אוויר נעים. היא דפקה על דלת של בית מוכר. לרגע לא זיהיתי אותו, אבל בשניה שפתחו את הדלת זיהיתי את האישה, שבאתי לבקר אצלה כל כך הרבה. אמה של אנג'ל!! "שלום אנה, הבאתי את הילדה. שמה שנ-" העובדת הסוציאלית נקטעה. "אני יודעת. בואי שני!" הזמינה אותי אנה להיכנס. רגע... אני, אני עומדת להיות... לגור אצל משפחת ג'ונס?! החלום שלי... הוא, הוא התגשם! העובדת הסוציאלית ואנה דיברו. רצתי לחדר של אנג'ל, שהופתעה לראותי. "זילי? מה...?" היא שאלה. הסקתי מכך שאנה רצתה להפתיע אותה, אז אמרתי לה שאני צריכה רגע ללכת לשירותים, וכשהיא מחכה לי שם רצתי אל אנה. "אנה... לספר לה? או שאת רוצה?" אנה מיד הבינה את כוונתי והנהנה. "את יכולה" היא אמרה וחזרה לדבר עם העובדת הסוציאלית. ברגעים הספורים שבהם רצתי שנית לחדר של חברתי, החלטתי עוד דבר פשוט. אחרי שאתמקם פה, אתן לאנה את 1,000 הדולרים. כתודה, על כך שאני עכשיו חלק ממשפחתן. "שני?" אנג'ל שאלה כשנכנסתי, מתנשפת. זה לא טוב. היא אף פעם לא קוראת לי שני. תמיד זילי. היא בטח ממש דואגת. "מה?" שאלתי. "מה? למה? מה קרה?" היא השיבה. "אנג'ל, יש כל כך הרבה לספר!" אמרתי. "נו?" היא שאלה, כבר מתפוצצת מרב סקרנות. הבנתי אותה. "אנג'ל! דבר ראשון, אסור לך לספר שום דבר על הפרשה... שלי ושל נעמה, את יודעת. ודבר שני, שרית נתנה לי את הכסף של נדב! שהם קיבלו על ה... תקרית" אמרתי. "וואו!!" אנג'ל שמחה בשמחתי, אבל שמרתי את הטוב לסוף. "עזבתי אותם, יש מישהו שמוכן לקבל אותי כבת מאמצת!" אמרתי. היא עוד מעט תדע מי. "יופי!!! מי?!" היא שאלה, שמחה ומתעניינת. "את... את לא תאמיני!" קראתי. "מה?! תגלי לי!!!" היא ממש הסתקרנה כבר. "זאת... זאת אנה! אמא שלך! אני, אני עוברת לכאן!" קראתי בשנית. אנג'ל צרחה מאושר. היא חיבקה אותי וחיבקתי אותה בחזרה.

תמיד אהבתי ספרים עם סוף טוב. אם אני הייתי חלק מספר, או סיפור, הוא היה נגמר בסוף טוב.

----------------------------------------------------------

זהו, זה הסוף! סוף הסיפור. החלטתי להעלות את הפרקים האלה יחד לא יודעת למה.
יעלה ברביעי אפילוג. 
אני מאוד מקווה שאהבתם את הסיפור, וזהו. 

אני אשמח שתתנו כוכב!✨