הייתי ממורמרת כל הנסיעה חזרה לבית של משפחת ברקת. שרית אספה אותי ואת 'נדבי שלה' בצהלות גיל על כך שהאידיוט הזה עבר לשלב הראשון והולך לטוס לקנדה, ואז לעוד שתי מדינות לא ידועות כרגע. היא נתנה לו מזוודה ענקית בוהקת בכסף, ולעברי זרקה צ'ימידן* מטולא ואמרה לי לארוז. עליתי לחדרי הפצפון, והכנסתי לצ'ימידן את כל חפצי: מראה סדוקה שנתנו לי אחיי הקטנים, כשנפרדנו, הם תאומים, הם היו אז רק בני שנתיים, הם הגיעו למשפחה אומנת אחת יחד, ואת אחי התינוק, בן השנה אימצו זוג צעיר שלא יכלו להוליד ילדים בעצמם. לקחתי איתי גם תמונה של הורי מחובקים, כשרק הכירו אחד את השני, וספר שאהבתי, המתנה היחידה שקיבלתי ממשפחת ברקת. והדבר האחרון, ספל קטן ויפה, שעליו מודפסת תמונה שלי ושל אנג'ל מתחבקות, ובצד השני כתוב מזל טוב זילי. היא קנתה לי את הספל ליום הולדתי ה12. בת המצווה. שמרתי אותו מאז.

ביום שלישי שרית דפקה על דלת חדרי או מה שזה לא יהיה. "קומי." היא ספק אמרה ספק ציוותה. למרות שהשעה הייתה מוקדמת מאד, קמתי במהירות ממיטתי. לבשתי אוברול ג'ינס מעל חולצה אדומה פשוטה, וחבשתי כובע קש. רציתי להיות הג'ינג'ית הקלאסית ההיא שתמיד יש בסיפורים והיא עובדת בחווה, נו, אתם מבינים. אז משכתי את שערי לאחור בשתי צמות רפויות, וקשרתי אותן בסרט דק אדום תואם לחולצתי. הצלחתי ליצור בדיוק את המראה שרציתי. בשדה התעופה ראיתי את אנג'ל עם אנה. "זילי! בואי, אני מוכרחה להראות לך משהו!" "היי אנג'ל, אנה," אמרתי לאנג'ל ולאימה. "נו בואי כבר זילי!" היא צעקה לעברי שוב. פניתי לעברה והיא לקחה אותי לכיוון מטוס גדול, מעוטר בסמלי זהב בצורת שברים. "וואוו" לא יכולתי לעצור את קריאת ההתפעלות כשראיתי את המטוס שיקח אותי לקנדה. קיוותי שלא אסבול שם יותר מדי ואולי אפילו אהנה. "אויש נו זילי, הבחוץ הוא כלום לעומת מה שבתוכו! את כל כך תשמחי זילי!" אנג'ל קראה אלי. נכנסתי בעקבותיה למטוס מרימה את תיקי בכוח. היא הובילה אותי לתוך תא גדול, עם שני כיסאות רחבים, טלוויזיה בגודל בערך 100 אינץ', ומזנון מלא עוגות, פירות, גבינות, לחמים וממרחים. "אנחנו יושבות כאן?" שאלתי בתדהמה מוחלטת. "כן זילי!! כאן אנחנו יושבות!" היא נראתה נלהבת כמעט כמוני. פתאום שמעתי את הטייס מדבר עם מישהו באוזניה שלו. "אנחנו מטיסים אותם לקנדה. כן, כן, אנחנו כבר יוצאים. נו, אל תדאג, התוכנית עובדת כמו שצריך." והוא ניתק. "אנג'ל, את שמעת מה הוא אמר?" שאלתי אותה. זה נשמע קצת חשוד. התיישבנו בתא וחגרנו חגורות ורק אז היא הגיבה לי. "זילי, ברור ששמעתי, הוא היה פה לידינו. אבל הוא דיבר בשפה מוזרה, לא הבנתי כלום!" היא צחקקה "אנג'ל... יש לי משהו לספר לך... אני לא בטוחה בזה בעצמי אבל..." אמרתי לה ולא האמתי בעצמי למילותי הבאות.

------------------------------------------------

*צ'ימדן- סוג של תיק גדול

אז זה הפרק השלישי! אם אנחנו מגיעים לשישה כוכבים עד 16:00 אחר הצהריים, אני מעלה היום עוד פרק קצר! 
אהבתם? אתם רוצים המשך? תכתבו!