כשהתעוררתי הייתי בחדר קטן, והייתי קשורה לקיר. לימיני הייתה נעמה, ומשמאלי נדב. החדר היה עגול. בחלק אחד ישבנו שלושתינו קשורים, והחלק השני היו שתי דמויות מתהלכות הלוך ושוב. לפני שפניתי להאזין לשיחתם, כי לא נראה שידעו שאני ערה, הצמדתי בדאגה את ידי לחזה של נעמה. מזל. הלב שלה עוד פעם. עכשיו הקשבתי לשיחה. שוב רוסית. "...אז הוא מת ככל הנראה, את הנערות השארתי בחיים, אך אם יתנגדו נהרוג גם אותן." לשמע המשפט הזה זקפתי את אוזניי בכדי להמשיך להקשיב לשיחה, ובעזרת ידי השמאלית בדקתי האם נדב נושם, אם ליבו עוד פועם. לא היו לו פעימות לב. הוא לא נשם. ראשו היה שמוט הצידה. הרגו אותו, זה היה הסוף. עכשיו ליבי דפק פי אלף, ונלחצתי מאוד. מעולם לא חיבבתי את נדב, אבל זה היה נורא. לראות שמישהו מת ככה, והכרתי אותו אישית. רציתי לצרוח, לצעוק, לנדנד את נעמה שתעזור לי. אבל לא יכולתי לעשות דבר. הייתה לי רק יד אחת משוחררת, יד שמאל, ולא הצלחתי להתיר את הקשרים בעזרתה. "אז, אם ככה, תעיר אותן." זיהיתי את הקול של יורי. מן הסתם, הוא לא העיר אותנו בדרך מסורתית, ראשית, הוא שם צופר ליד אוזנה של נעמה, וכשהפעיל אותו, נעמה קפצה בבהלה. העמדתי פני ישנה עדיין. אבל סיננתי לעבר נעמה "תזרמי, יש לי תוכנית" היא הנהנה חלושות. כשהצמידו את הצופר לאוזני זה כל כך כאב, כאילו עקרו לי את עור התוף. קפצתי בחוזקה, וניסיתי להיראות הכי פגיעה שאפשר. "איפה אני? מי אתם? מה עשיתם לנדב?" שאלתי בדרמטיות מופרזת למרות שידעתי בערך את כל התשובות. "חכי ילדה... כבר מסבירים" זה היה יורי, והוא נראה קורן מאושר למראה פני המודאגים. יופי, שלב אחד עבר בהצלחה. המשכתי להיראות מודאגת מאוד. "איתן, ספר!" הוא ציווה עליו. איתן הנהן בלחץ. "טוב. ניגש ישר לעניין. לכן יש כוחות מיוחדים, אנחנו לא יודעים איזה." ניסיתי להיראות מופתעת וסימנתי לנעמה לעשות כמוני. "כמו גיבורות על?!" שאלתי בטימטום מוחלט. רציתי שיחשוב שאנחנו סתומות. "וואטאבר. הכוחות שלכן מזיקים לנו. לכן שתיכן" הוא הצביע עלי ועל נעמה "יש כוחות חזקים. לו" הוא הצביע על נדב "יש סיכוי לכוח, אבל חלשלוש. אז אותו הרגנו." איתן אמר. "לאאאא נדבי!!!" צרחתי בדאגה. "נדבי קום!!!!" כמובן שהדאגה הייתה מזויפת, למרות שבאמת דאגתי. "הוא לא יקום ילדה. זהו. תגידי ביי ביי לחבר שלך" הפעם זה היה יורי, הוא נראה כאילו רוצה לההתפוצץ מצחוק על חולשתי. אבל זה היה חשוב. זה היה טוב שיחשוב ככה. "נדבי... אל תעזוב אותי, אני או- אוהבת אותך" היה לי קשה לומר את זה, אבל זה היה חשוב בשביל לצאת בחיים מפה. "חמוד. לא. ועכשיו אמשיך. אתכן אנחנו רוצים בצד שלנו. או שתירצחו, כמו החבר שלכן." איתן דיבר בקול רועד קלות, כאילו לא בטוח בעצמו. הוא היה זה שהרג את נדב, אולי מפחד להרוג גם אותנו. "יוהוו!!! אנחנו נלמד להשתמש בכוח שלנו? אתם הטובים נכון?! אנחנו ננצח את אלו שרוצים להשתלט על העולם?!??!" שאלתי בצרחות 'אושר' כביכול. "למען האמת... אנחנו הולכים להשתלט על רוסיה. אתן תעזרו בזה ואז... תקבלו מה שתרצו. יהיה שלטון רק שלנו" אמר איתן. "קווול!!" צעקתי. תנסי להיות פגיעה, סתומה כזאת. נעמה ישבה דום. "תשתחררו מהחבלים" פקד יורי. "נעמה, תעשי כמוני, תיהי סתומה, טיפשה כזאת, אל תצליחי בכלום, טוב?" סיננתי מבין שיני כדי שיורי ואיתן לא ישמעו. רק עכשיו שמתי לב, שהם יודעים גם עברית משום מה. הם דיברו עברית כל הזמן שנעמה הייתה ערה, כי היא הבינה אותם טוב מאוד. רציתי לשאול אותם על זה, אבל לא היה סיכוי שאקבל תשובה אמיתית, וגם זה היה הורס את התדמית. "אוווף! אני לא מצליחההה!" התבכנייתי. "גם אני לאאא!" נעמה התמרמרה, וראיתי כמה כישורי המשחק שלה טובים. "תעזרו לנו!!" "פליזזזזז" "אוף נווווו" בבקשהההה!!" היה סוג הצרחות שאני ונעמה זרקנו ברחבי החדר.

---------------------------------------

פרק 11! אהבתם? רוצים המשך?

אם כן אני אשמח שתתנו כוכב!✨