בשיעור ספרות ביום שישי כל אחד אמר מילה בהקשר כלשהו, והיינו צריכים לכתוב שיר קצר בעזרת כל המילים, הנה הוא:

---

זה כמעט יום שבת, ואני פותחת את הספר.
מטר של עלילה זורם לעברי, הסיפור מצליח להגיע אליי.
הדמויות המפותחות, אומנות מתעתעת, ניואנסים מכוונים.
זו לא בלדה, זה ספר. זה לא שיר, זה סיפור. זה לא ראפ, זה קטע כתיבה.

זה כמעט יום שבת, ואני קוראת את הספר.
לספר אין פתגם, אין שום משל סופי, רק ספר סתמי.
והדמויות, מה הן עושות?
יושבות בבית, ארוחה משפחתית או הולכות לתנועה, לצופים.

זה כמעט יום שבת, ואני מניחה את הספר.
זה היה יום קצר, אני לא יודעת מה נסגר, חיכיתי להגיע הביתה.
ובבית הספר – רק למדנו על שירים, אין לי אפילו מושג למה.
השירים היו מפורטים, מלאים, כתובים היטב.

זה כבר אחרי יום שבת, ואני שוב קוראת את הספר.
כבר אכלתי ארוחת ערב, אני מתכננת ללכת לישון.
אני מלאה באושר, שמחה, אהבה, תשוקה, חיבה.
ואני קוראת אותו עד שאני נרדמת.