הייתה לי תקופה שבה ניסיתי לכתוב על נושאים מסויימים, וזה איכשהו הצליח לי עם חלק מהסיפורים.

לפני כמה חודשים מצאתי את הקטע שכתבתי על המילה "בבואה" (אגב, כתבתי על המילה הזו רק כי היא נראתה לי די מגניבה באותו זמן) והנה הוא~

---

קרה לכם פעם שהבטתם במראה ולא זיהיתם את עצמכם? שפחדתם מהבבואה שנשקפה אליכם בחזרה? שלא האמנתם שאלו אתם, החייכניים והשמחים, שכעת נראים כל כך עצובים?

לאוליביה זה קרה. אוליביה, למרות שהתעקשה שיקראו לה אוליב, שנאה את הבחורה שעמדה בצד השני של המראה. היא שנאה את אוליב השנייה, אוליב החכמה יותר, אוליב המושלמת יותר, כי באותו זמן לא הבינה שזו היא.

המראה החיצוני שלה שידר שלמות, בטחון, נוכחות מופגנת ושמחה מופרזת, על אף שהמראה הפנימי שלה היה שובר כל אחד ואחת מכם, מכיוון שהיה מלא בעצב, כעס טהור, שנאה עצמית וניסיונות כושלים להפוך לדבר המושלם ביותר שנמצא, ללא ידיעה שלעולם לא תוכל להפוך לאחת כזו.

כל אחד בבית הספר העריץ אותה, את אוליב, מכיוון שהייתה נראית כאחת מסודרת, כזו שיודעת מה תרצה לעשות בחיים העתידיים, כזו מושלמת, אחת מהבנות הדקיקות שהיו מארגנות את המסיבות השוות ביותר. חלומם של כל אחד ואחת.

ולאוליב לא הייתה כל סיבה לשנוא את עצמה, בהתחלה, אבל לאחר ההתפרקות הנוראית של משפחתה, היא התחילה להישבר, לאט לאט, בלי שאף אחד ראה, אבל זה היה שם, זה קרה.

אחיה הגדול, אותו אח אהוב שמאז ומתמיד הגן ושמר עליה, הקריב את חייו בשביל חייהם של שאר תושבי המדינה, ונהרג באמצע מבצע צבאי, אחד כזה שלעולם לא יכל היה להיות חשאי עם כמות ההרוגים הגדולה.

על אף שמשפחתה של אוליב לא הייתה היחידה שאיבדה את אחד מבניה, הם לא הצליחו למצוא את הנקודה החיובית בדבר, את העובדה שעשה את זה כדי להגן על כולם, את העובדה שעשה את זה כי אהב אותם, לא שנא אותם.

אבל כל המשפחה התחילה לאט לאט להתפרק, בדיוק כמו אוליב. הארוחות המשפחתיות כבר לא היו כל כך משפחתיות, מאחר וכל אחד אכל בחדרו בשקט, חושב על כל הדברים שיכלו להיות אם המבצע הזה לא היה מסתיים כך.

הטיולים המשפחתיים חדלו להתקיים, אף אחד מהם לא רצה לצאת לטייל, מאחר ובנם המת היה האחד במשפחה שיזם את הטיולים האלו. כל דבר קטן הזכיר להם אותו, כל דבר קטן הכאיב.

החדר שלו כבר לא היה מזמין, להפך, הוא היה נעול ואטום, אף אחד לא הורשה להכנס אליו, חוץ מאם המשפחה, שהייתה תמיד מחליפה את מצעי המיטה ומנקה את החדר, על אף שמעולם לא ישנו במיטה הזו מאז, ולא היה שום צורך לנקות את הרצפה הנקייה ממילא. אבל היא בכל זאת עשתה את זה.

אחותה הגדולה יותר של אוליב, בל, הייתה יוצאת בכל ערב, מעשנת כמות גדולה של סיגריות, שותה כל משקה שהגיע לידיה ומתעוררת בביתו של גבר זר בבוקר. כל יום מחדש.

אוליב הייתה קרן האור היחידי בבית, על אף שלא היה אחד שהתייחס אליה ככזו. כן, המוות טלטל אותה בהתחלה, אבל היא למדה להבין שזה לא מה שאחיה היה רוצה, ושהוא מת כדי שיהיו לה חיים, לא להפך.

אבל אפילו הוריה היו בדיכאון. הם הפסיקו להכין לה את ארוחות הבוקר, מאחר והיו מתעוררים בשעה מאוחרת. הם הפסיקו להכין לה את ארוחות הצהריים, מאחר וידעו שיש אדם אחד שלא יזכה לאכול ממנה. הם אפילו הפסיקו לעבוד, מכיוון שלא הצליחו לבצע פעולות יומיומיות פשוטות ורגילות, הכאב היה קשה מנשוא.

באותם ימים אוליב לא הייתה עצובה. יחד עם שלושת חברותיה הטובות ביותר, היא למדה להבין שהטבע הוא מקום נפלא, והרבתה לצאת לטיולי השטח הרבים שיכלה לצאת אליהם, אותם מקומות שאחיה לקח אותה אליהם. היא אהבה את הזכרונות האלו.

החברות הטובות שלה תמכו בה בכל רגע: ברגעי הדיכאון הראשוניים; ברגעי ההתאוששות; ברגעי השמחה; ואפילו ברגעי השפל הקשים - הרגעים בהם היא נזכרה באחיה לפתע. אז חברות שלה היו מחבקות אותה, לא עוזבות, רק מנסות לנחם אותה, תוך שימוש בחברות הנפלאה שהייתה נצורה ביניהן. ואוליב, היא שמחה כל כך על החברות האלו.

אבל לא כל חברות מחזיקה לנצח, כי כשהסיוטים החלו להופיע, פתאום חברותיה הפכו לעסוקות: לא יכלו לדבר, בדיוק הכינו שיעורי בית, אירוע משפחתי ועוד הרבה תירוצים מטופשים. אוליב ידעה לזהות את הרגע בו חברותיה הפכו למזוייפות, יחד עם כל בית הספר.

הנערה המסכנה התחילה לקום באמצע הלילה מסיוטים נוראיים, בהם היא הייתה רואה את אחיה הדומם, עומד שם, לא מדבר, רק מביט בה במבטים שהרגו אותה מבפנים. זה התחיל את כל השנאה העצמית.

היא התחילה לחשוב שעשתה טעות, שלא הייתה צריכה להמשיך בחייה, שהייתה צריכה לתת לדיכאון לשאוב אותה פנימה, לשחרר, לוותר, לא להתעקש על הדברים, למרות שאחיה תמיד אמר לה אף פעם לא לוותר, באותו הרגע זה בדיוק מה שהיא רצתה.

המשפחה שלה בדיוק התחילה לצאת מהדיכאון ולחזור לעבודה, אבל הדברים לא שבו להיות כמו שהיו. כל הזמן הזה שלא עבדו גרם להם להפסיד כסף רב, וכך גם את הדירה שלהם, לכן הם היו צריכים לעבור לאחת אחרת, קטנה יותר.

בעוד שכל משפחתה עבדה ללא סוף, אוליב הקטנה החלה לשקוע בדיכאון עמוק, נתנה לסיוטים לחלחל לתוכה ולהוות חלק גדול בחייה.

אמה לא הבינה מה פשר הדבר, הרי אוליב הייתה זו שעזרה להם לעבור הלאה, להמשיך בחייהם, אבל פתאום היא לא יצאה מהחדר שלה, לא הסכימה לפגוש באנשים.

זה מצחיק שבכל הזמן הזה שנעדרה מבית הספר, אף אחד מחבריה לא התקשר לשאול מה שלומה. לא שלושת החברות הישנות שלה, לא הנערה שתמיד הייתה משוחחת איתה בשיעורי המתמטיקה, לא הבחור המצחיק שהייתה נוהגת ללכת איתו ברגל בדרך חזרה הביתה. אף אחד.

אולי אם מישהו מהם היה מתקשר אליה, הוא יכל היה לעצור את השנאה העצמית הזו שהחלה לחלחל בתוכה, אבל אף אחד מהם לא עשה את זה, לכן אוליב המסכנה החלה לטבוע בתוך ים של רחמים עצמיים, ללא שום דרך לצוף בחזרה.

אז בזמן שכל התלמידים היו שקועים בבגרויות סוף השנה, אוליב נשארה בבית, נעולה בחדר, לא מוכנה להסביר לאף אחד מה קרה לה, למה היא עצובה, למה היא לא משתפת, ולא משנה כמה פעמים קראו לה לצאת.

כל מה שאהבה פעם נעלם: התשוקות הבלתי פוסקות לטיולי טבע, השיחות המתמידות עם בני משפחתה והבילויים הממושכים בקניון הממוזג. כל אלה נראו לה כל כך רחוקים מהמציאות באותם זמנים, כל כך ישנים, כל כך עצובים.

כי באותו זמן מה שהיא רצתה היה לפגוש את אחיה, רק עוד פעם אחת, ולא משנה מה המחיר שיבוא לזה, לא משנה מה תצטרך לעשות.

היא הביטה בעצמה במראה, חשבה לעצמה על כמה שהיא מזוייפת, החל מהגוף הרזה והמדהים, כביכול, וכלה בתדמית המושלמת שיצרה לעצמה בתור נערה בעלת תכונות נפלאות. הכל היה שקר.

השקר היה כל כך חזק, שהיא כבר החלה להאמין בו. לא פעם ולא פעמיים קרו לה מקרים בהם התעוררה, הביטה בעצמה במראה, וחשבה עד כמה מושלמת היא, אבל ההרגשה הזו התמוגגה ברגע שנזכרה באחיה.

אז בעיקר בגלל המחשבות האלו, היא לא חשבה פעמיים לפני שמילאה את דפי המחברת הישנה של בית הספר במטרה להציב לעצמה יעד ברור: להתגייס ליחידת הלוחמים של צבא מדינתה.

הכל התחיל באותו ערב, החלום והתשוקה להציל את המדינה. כי רק אז, היא סוף סוף הבינה את אחיה, את ההקרבה הענקית שעשה בשביל משפחתו, והיא גם רצתה לעשות את זה, כי הייתה לה הזדמנות, לצערה.

זהו סיפורה של אוליביה, אוליב, הבחורה שרק רצתה לעזור לאחרים, זו שהיה בה את כל הטוב, כל הטוב שהפך לרע מכוער, הבחורה ששנאה את בבואתה במראה.

זהו הסיפור על הבחורה שהקריבה את חייה למען חיי אחרים במדינתה. בדיוק כמו אחיה, בדיוק כמו רבים לפניה.

והיא שמחה על כך כל יום כשהיא מביטה על כולם מלמעלה, רואה את משפחתה סועדת בעוד ארוחה, את אחותה שכבר הספיקה להתחתן וללדת ילדים, את הוריה מגישים את האוכל לשולחן.

עכשיו זה רשמי, היא סוף סוף מאושרת.