רותם הופיעה בקול פיצוץ דק בירכתיה החשוכים של מה שנראה לה כמו הכלאה בין מחסן לבית מלאכה. סחרחורת תקפה אותה, כמו אחרי כל פעם שהשתגרה, והיא מצמצה מספר פעמים ועיסתה את רקותיה כדי להפיג את הטשטוש שחשה.

היא הביטה סביב, בקושי מצליחה לראות דבר בעלטה. היא הצליחה להבחין במין שולחן עבודה שעמד בפינת החדר, ומתלה עליו התנדנדו סכינים בוהקות בגדלים וצורות שונים מעליו. ליד אזור השולחן היה עיגול כהה קטן, שהיא שיערה שהיה מרבד, וערימת מכלים ריקים עם שאריות צבעים בוהקים דולפים מחלקם. מעל הערימה הודבק פוסטר מקושקש של משחק מחשב חדשני, עם שתי דמויות עומדות גב אל גב ואוחזות ברובים זוהרים.

רצועת אור בהירה שנבעה מאזור אחר במשאית האירה באור קלוש את החדר בו רותם שהתה, והיא קלטה בעיניה החומות חמש צלליות חולפות באזור ההארה. היא נצמדה לקיר המתכת הצבוע בעדינות, מתפללת שלא יגלו שהיא נמצאת שם.

זה עבד, והצלליות התקדמו לעבר חלקים אחרים בחלל, משאירות את רותם מלאת הקלה.

אחרי מספר דקות בהן היא נשארה דחוקה ומצונפת לצד הקיר, רותם הופתעה כאשר החדר זז, וכאילו נדחף קדימה. היא איבדה את שיווי משקלה ונפלה על ישבנה, מניחה שכנראה השתגרה לתוך סוג של רכב. למה זה היה חייב להיות דווקא רכב? חשבה בזעף.

צעדים נשמעו על רצפת המתכת לא הרבה אחר כך, מבהילים את רותם וגורמים לה להניח את זוג ידיה על פיה כדי שלא ישמעו את נשימותיה העזות.

נערה בוגרת וגבוהה ביותר נכנסה לחדר ברעש, ניגשת מייד לשולחן העבודה ומרימה את רגל ימינה אילו. היא תחבה את ידה מכוסת הכפפה חסרת האצבעות לתוכה, והוציאה ממנה סכין משוננת. היא עשתה את אותו הדבר לרגלה האחרת במהירות, ואז הוציאה מחגורתה השחורה שני אקדחים, שרותם אפילו לא שמה לב שהיו שם.

רותם עצרה את נשימתה באימה, מוציאה קול חלש בתהליך, אך זה בהחלט הספיק לנערה הבוגרת, שהפנתה את פניה המחודדות אליה, ניתקה את הרובה שלה מגבה, וירתה קרן לייזר אדומה לעברה.

מתוך אינסטינקט טהור, רותם השתגרה מאחורי הנערה, ששמעה את צליל הפופ שהשמיעה תמיד כאשר התגשמה בחזרה למציאות, והפנתה את פניה אל רותם, שעכשיו עיניהן הכחולות כקרח צונן היו פעורות בהפתעה.

"מה זה היה?" היא צעקה והחוותה לעבר רותם הדוממת, שמשכה בכתפיה בלית דבר אחר להגיב.

"את באה איתי!" היא החליטה במהרה, וחיבקה את רותם בעוז, שהתפתלה באחיזתה בניסיון כנראה נואש להתחמק.

הנערה הוליכה את רותם לאורך המסדרון המרושת בדלתות עד שהגיעה למין חדר אספות שכלל בתוכו ספה ישנה וקופצנית וכמה כורסאות שנראו יד-שנייה. על הספה ישבה אישה צעירה יחסית שהרימה את גבותיה החומות למראה הנערה ורותם שניסתה לחבוט את דרכה מחוץ לאחיזת הברזל שלה. לידה ישב נער גבוה, קצת יותר מבוגר מהנערה, שהיה לבוש במדי האסירים של האיחוד וכוסה בשמיכת צמר נעימה. מחדר הנהג הפתוח שאור שמש זרם דרכו, נהג הרכב שעד עכשיו היה מרוכז לגמרי בעבודתו לא יכל לעצור בפיתוי, וסובב את כיסאו כדי לחזות במאורע שכולם נראו המומים לגביו.

"מצאתי את הילדה הזאת בתוך אנדרומדה בחדר הנשק שלי! כשגיליתי שהיא נמצאת שם, יריתי בה, כמו שכל בן אדם שפוי היה עושה, אבל היא השתגרה מאחורי. רגע אחד הייתה מלפני, אבל כשיריתי בה, פוף! היא נעלמה מאחורי," הסבירה הנערה בעצבנות לשאר צוות הרכב שרותם הבינה שנקרא 'אנדרומדה'.

כל שאר היושבים נראו מבולבלים לחלוטין, חוץ מהנער הגבוה מכוסה השמיכה, שעיניו החומות נצצו בזיהוי לשנייה, עד שהשפיל אותן ובחר לשמור על שתיקתו.

"ניקה, איך את יודעת שהיא באמת... השתגרה?" שאלה האישה את הנערה שהחזיקה את רותם.

"דיאנה, תאמיני לי, אם לא הייתי בטוחה לא הייתי אומרת לך," הבטיחה ניקה.

"ילדה, את באמת יודעת להשתגר? ולמה בכלל הגעת לפה?" הסתכלה דיאנה על רותם בתהייה.

"אני יודעת להשתגר, וגם לשמוע מחשבות. זאת הסיבה שכלאו אותי באחד מבתי הסוהר של האיחוד. כשראיתי אתכם וכאשר כבו כל שדות הכוח החלטתי לנצל את ההזדמנות ולרכב על גל המחשבה שלכם עד לבית שלכם," הסבירה רותם בשקט.

"ילדה, את יודעת שזה נחשב פריצה, כן?" אמר נהג האנדרומדה.

"לא קוראים לי ילדה!" רותם פלטה בכעס, אבל הבינה את טעותה והסמיקה עמוקות אחר כך.

"אם כך, הציגי את עצמך," הרגיעה דיאנה את הרוחות בדיפלומטיות.

"אני רותם כרמל, בת 15, מנהריה שבישראל," היא ענתה.

"ישראל? מקום קטן וסוער לפי מה שהבנתי. אמור להיות מרוחק ומשעמם, אבל משום מה תמיד קורה שם משהו... אני והצוות פעם קיבלנו עבודות מקזינו באילת, עיר נחמדה," אמר הנהג ולמרות שרותם לא ראתה עוד את פניו מכיוון שהסתובב חזרה לעבר חלון הנהג הרחב, היא יכלה לזהות את החיוך במילותיו.

"אני רוצה לחזור לשם, אם תוכלו לקחת אותי זה יהיה פשוט נהדר," אמרה רותם, ועצרה בעצמה מלספר עוד. היא מאוד התביישה בדרך בה נטשה את לירי ובגדה במשפחתה, לא הקשיבה לאימה בגלל שרצתה להוכיח את עצמאותה...

היא ראתה את הקשר המשפחתי שחלקו עובדי האנדרומדה, את הדרך בה דיברו ושיתפו אחד את השני בדברים, וקינאה מאוד. למרות שמשפחתה של רותם דאגה לה מאוד ולא התנכלה אליה אף פעם, היא אף פעם לא הרגישה מאוד בנוח לשתף אותם בהכל, או לפתח עם אחותה גיל קשר אחיות מלבלב. קשרים עמוקים היו קשים לה, מאז שהייתה קטנה, וכאשר ראתה אנשים חולקים קשר שכזה, היא נתקפה תמיד בתחושת פספוס חמוצה.

"אבל איך נחזיר אותה? כל האיחוד ירדוף אחרינו עכשיו, ואם לא אחרינו, הם בטח ירצו להשיב את האבדה שלהם חזרה לכלא!" ציינה ניקה והצביעה על רותם.

"היא צודקת. זה לא בטוח להסתובב עם משתגרת מסתורית שהאיחוד רוצה," חיזק הנהג את טענתה של ניקה.

"אין איזה קבוצת מורדים שתעזור לכם? זה לא הגיוני שכולם מרוצים מהאיחוד," הציעה רותם.

"תקשיבי רותם, פה זה לא סטאר וורס, אין איזה קבוצת מורדים מסודרת ונועזת שתעז להילחם נגד האיחוד. רוב האוכלוסייה די מרוצה מהאיחוד, אחרי הכל, אין גבולות, אפשר לבקר כמעט כל מדינה על הכוכב וטכנולוגיות חדשות ומהפכניות מפורסמות על בסיס כמעט יומי עכשיו כשכל המוחות הגדולים פועלים למען מטרה משותפת. המיעוט הוא זה שלא מרוצה, המיעוט הוא זה שנפגע, וזאת הבעיה. האזרח הממוצע לא יודע על בתי הכלא ועל השומרים, ומבחינתו הכל זורם על מי מנוחות," הסביר הנהג.

"אתה צודק, מייקל, אבל אולי תפסיק להזכיר את הסרט הענתיקה הזה? הוא עוד מעט בן מאה ואתה עדיין מדבר עליו ומקשט את כל החדר שלך במרצ'נדייז מתפורר שלו? אפילו סבא שלי יותר צעיר ממנו, וזה בהחלט אומר משהו," אמרה ניקה.

"אחד, זה לא רק סרט אחד, יש יקום מורחב שלם שעכשיו כבר לא חלק מציר הזמן, ועוד מלא סרטים, סדרות ואפילו סרט מציאות-מדומה-על-חושי שעומד לצאת שנה הבאה, ואני רוצה להישאר חי כדי לראות אותו!" ענה מייקל בעצבנות, כאילו מופתע שניקה העזה לקרוא לסטאר וורס הקדוש "ענתיקה."

"טוב, אז אחרי שגמרת את חפירות החנונים שלך, מה אנחנו עומדים לעשות לגבי הילדה? למען הפרוטוקול אני חושבת שצריך לזרוק אותה במקום המיושב הראשון שנעבור מעליו, אבל בגלל שאנחנו צוות כולם צריכים להחליט ביחד, או שפשוט דיאנה תחליט בשביל כולנו, שזה מה שבדרך כלל קורה כי אנחנו לא מצליחים להגיע להחלטה סבירה כשאנחנו מתווכחים," הזכירה ניקה את בעיית הנערה שהביטה לכולם מייד בפרצופיהם התוהים.

"אני לא חושב שצריך להיות כל כך אכזריים, ניק, אבל אני גם לא חושב שעדיף להסתובב איתה יותר מידי זמן. אולי נוריד אותה בלוקסמבורג? מדינה קטנה ושקטה, בלי הרבה איחוד, שזה מעולה עבורה," הציע מייקל בזמן שגלגל את הגה האנדרומדה בסיבוב חד הצידה.

רותם קצת נפגעה מדבריהם, למה הם מדברים עליה כמו חפץ שיש למסורו מיד ליד ולא כמו אדם עם רצונות וחיים משלו? אולי להשתגר אליהם לא הייתה החלטה טובה אחרי הכל, אולי הם אכזריים בדיוק כמו האיחוד, או אפילו יותר ממנו? מה אם כל הקשר המשפחתי שלהם הוא לא יותר מהבל הבלים, והם סתם שחקנים בהצגה גדולה יותר ממנה?

אבל זה לא יכול להיות, נכון? קשר משפחתי אי אפשר לזייף בקלות, ורותם בהחלט שמה לב לקשר העמוק שהם חולקים, מספיק כדי לקנא בו, גם אם הם לא בהכרח מפנים את אותה החיבה כלפיה. 

אך למה היא בכלל ציפתה לקבלת פנים חמה ואוהבת? לעיניהם, היא רק סתם ילדה משונה להחריד שהשתגרה במקרה לרכב/בית שלהם, ועכשיו הם תקועים איתה ללא דרך יציאה טובה מספיק מהמצב.

אבל אולי, רק אולי, יתחולל נס אדיר, וצוות האנדרומדה יקבל אותה לחיקם, והיא תתקבל אליהם ואולי סוף-סוף תהיה חלק ממשפחה שבאמת רוצה אותה, והיא תלמד איך לפתח קשרים טובים מלצפות בהם עושים זאת. זה היה חלום הזוי, כן, אבל היה סיכוי קלוש ביותר שהוא יקרה.

טוב, אולי לרותם לא היה כדאי להיאחז בסיכויים כל כך מזעריים, כי היא מזמן למדה שככה מתאכזבים הכי הרבה.

[][][]

לאחר שיחה קוצפת ורועמת במיוחד בין חברי צוות האנדרומדה, בה עלו עשרות טיעונים משכנעים יותר ומשכנעים פחות על ידי מייקל וניקה והנער הגבוה ישב כמו פסל מכורבל לתוך שמיכת הצמר שלו, דיאנה החליטה לסדר את הוויכוח, ולהשתלט על הריב בעצמה.

"שקט!"

פיותיהם של מייקל וניקה קפאו במקומם, והם יישרו את צורת עמידתם כמו שחיילים עושים כאשר הם נתקלים במפקד שדרגתו גבוהה משלהם. רותם חשבה שזה קצת מצחיק שדיאנה הזאת מתנהגת כאילו היא אמא שלהם, למרות שהיא אפילו לא נראית גדולה ממייקל ביותר מעשור.

"אני יודעת שזאת החלטה קשה לקבל כזה עול על עצמנו, במיוחד כשהאיחוד עצמו רוצה אותנו מאחורי שדות כוח, אבל אני חושבת שצריך להשאיר אצלנו את רותם עד שנקבל החלטה ראויה לאן בדיוק לשלוח אותה," אמרה דיאנה בקול מחושב ומדוד.

נהר שוצף של צרחות ונימוקי-נגד בקע ממייקל וניקה, אבל לפני שהספיק לגרום לרותם לאבד את עשתונותיה לגמרי ולעזוב את החדר בטריקת דלת מטאפורית זועמת, דיאנה רקעה שלוש פעמים ברגליה, והשתיקה שנית את מייקל וניקה שעכשיו נראו נבוכים עד לשד עצמותיהם שבכלל העזו להתווכח איתה עוד לפני שסיימה את ההסבר שלה.

"חכו עם הצעקות עד שאני אסיים, אי אפשר לדבר פה!" דיאנה מרמרה והמשיכה את דבריה מייד אחר כך. "אני חושבת שרותם צריכה להישאר איתנו, בגלל שאין לה מקום אחר בטוח לשהות בו. ניקה, זה אכזרי אפילו בשבילך לרצות לזרוק ילדה שכרגע הייתה מי-יודע-כמה-זמן בכלא הכי שמור בשטח האיחוד במקום הראשון שנעבור מעליו. מה אם זה יהיה ארצות הברית, או בריטניה? האיחוד שורץ שם בכל פינה! מייקל, גם אתה, איך אתה חושב שהיא תרגיש אם נוריד אותה במקום שהיא בכלל לא מכירה, ולא תהיה לה שם משפחה, או חברים, והיא פשוט תאלץ להסתובב ברחובות לבדה? אתם שוכחים איך מצאתי אתכם, ואיך קיבלתי אתכם לצוות? תראו את אותה הנדיבות גם לה, לפחות עד שנמצא לה פתרון קבוע," הסבירה דיאנה, מייקל וניקה מהנהנים באיטיות ומעט בצער.

"מה דעתך לגבי זה רותם?" שאלה דיאנה ועיקלה את שפתיה לחיוך דק.

"תודה רבה לכם, אני ממש מעריכה את זה," היא הרימה את מבטה לדיאנה, והשתדלה לשכנע את עצמה להיות כמה שיותר מלאת תקווה לגבי המצב. כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש, ותקריות שלמות התגוללו בראשה של רותם - הצוות נוטש אותה, האיחוד לוכד אותה שנית ואותם ביחד איתה, משהו לא צפוי בעליל טורף את כל קלפי העתיד לגמרי. העתיד הינו מערה חשוכה ולא נודעת, שכולנו מתהלכים בה כעיוורים.

רותם תמיד הלכה על החבל הדק בין המציאות לדמיון, בין החולמנות למעשיות, אך רוב חייה נאלצה תמיד להסתמך על צדה המעשי יותר, שכן הצד החולמני בדרך כלל נטה לקבל יותר ביקורת. יותר מידי אנשים אמרו לה להפסיק לחלום והתחיל להתעסק בהווה, בעולם האמיתי. כאשר גילתה בפעם הראשונה על כוחותיה, הם התנגשו באופן הבוטה ביותר עם הגישה המעשית שניסתה להנחיל. כדי להשתגר ולשמוע מחשבות היה עליה לנפץ את כל המוכר לה, ולהתחיל להסתמך על דמיונה הטהור. איך אפשר להיות מעשיים אם מנסים לנווט בטריטוריה לא מוכרת שנמצאה בתוכך כל חייך אך לא ידעת על קיומה?

כל זה גרם ליחסים בינה לבין סביבתה להתדרדר, ולמוכר ולחדש להתערבל ולפלוש אחד לשני בדרכים הכי פחות נוחות בעולם. כל שמיעה של מחשבה הציתה התקף חרדה, וכל שיגור - יבבות חסרות תקנה. הוריה החלו לפקפק במצבה הנפשי של ילדתם, וגם הם דאגו לה ולא נתנו לה לצאת מגבולות נהריה כי שמעו על הדרך בה האיחוד לוכד ילדים בעלי יכולות שיגור ושמיעת מחשבות. רותם לא הבינה זאת בזמנו, והתמרדה בכלליהם כי רצתה למצוא כל דרך להתחמק מהקשר ההולך והמתמוטט שלה ושל קרוביה, ולברוח לתל אביב עם לירי כדי לגלות מה יש לעולם הגדול להציע לה, שאולי ייתן לה מעט מנוח מעולמה מלא הפחד.

כמובן שכל תשוקת המרד רק חירבה את המגדל הכבר לא יציב ממילא של חייה, אבל מה שטלטל אותו מלכתחילה היה חוסר האמון שלה וחוסר היכולת שלה לסמוך ולהיקשר לאנשים. עכשיו כאשר שהתה בבית הסוהר של האיחוד, והיה לה הרבה יותר מידי זמן לחשוב על טעויותיה, היא הבינה כמה פגמים יש בה, והחליטה שהיא רוצה לתקן אותם כאשר תהיה לה הזדמנות.

צוות האנדרומדה היווה כהזדמנות המושלמת לנסות ולשאוף להיות אדם טוב יותר - סומך, אוהב וקשוב, כמו כל הדמויות הבדיוניות שהעריצה בילדותה, וגם בנעוריה.

העתיד מעורפל כהרגלו, ומלא בסיבובים והיפוכים כמו רכבת הרים בעלטה, אך רותם הרגישה סוף-סוף שמצאה את הנר המושלם שיאיר את דרכה ויקנה לה ביטחון לזמן הקרוב:

התקווה.

אז זה היה פרק 3 של אנדרומדה!

שוב פעם קצת עיכוב והעלאה בשעה מאוחרת מהרגיל, כי הייתי בטיסה חזרה הביתה :)

מונולוג רגיש וחשוף של רותם אל הקהל, וקבלת פנים לא-כל-כך חמה מצוות האנדרומדה האהוב🤷🏼‍♀️

מי הדמות האהובה עליכם.ן עד כה? אשמח לשמוע את תשובותיכם.ן בתגובות!!

אם אהבתם.ן את הפרק ואת הספר בכללי, אל תשכחו לשים כוכב⭐ ולשתף עם שאר קהילת וואטפד כי זה ממש עוזר! כל תגובה שלכם.ן מחממת לי את הלב וממש משמחת אותי D: