"רותם!" קרא ג'ון בלחישה. "הפעלת את מנגנון ההסוואה של החליפה?"

רותם נענעה בראשה ולחצה על כפתור קטן במרכז החגורה שחוברה לחליפת ההסוואה השחורה שלה, שהדליק את הטכנולוגיה המתקדמת שטשטשה את נוכחותה.

סוג החליפות שהיה ברשות הצוות מאז היווסדו לא היה המתקדם ביותר בשוק, אבל הוא ביצע את עבודתו בדרך יעילה ביותר. החליפות פעלו כך שמולקולות של חומרים רפלקטיביים, כלומר שקופים, שמתפקדים כמו מראות קטנות, יחדרו לחוטים שהרכיבו את בד החליפה, ויגרמו לבגד הצמוד כולו להתמזג עם סביבתו. בדרך כלל, מי שקנה את החליפות גם צירף להן רעלה מסווה נוספת לפנים, אבל בגלל מחסור בכסף, לאנדרומדה לא היו כאלה, ודיאנה השתדלה להרגיע את הרוחות בקרב המודאגים והבטיחה ששיגוריהם יפצו על חוסר ההגנה.

אחרי מספר ימים חסרי-התרחשות באוויר, יום הפריצה המיוחל הגיע, וכל חברי הצוות היו מצויים במצב רוח דרוך ועצבני עד מאוד, כמתבקש בסיטואציה שכזו. כולם נשכבו בשורה כגוש צפוף אחד על הרווח הצר שבין הקיר לבין הפס הקישוטי שעיטר את החציצה בין קומת הקרקע לקומה השנייה, ונשימותיהם ועוויותיהם הקלות של האיש שמלפנייך ומאחורייך הורגשו היטב. הדבר המדהים הוא שכולם שתקו לגמרי, ובמקום שררה דממת מוות, שלא הייתה אופיינית במיוחד לבליל האנשים הפטפטני והווכחני שביצע את הפריצה. אפילו ניקה, שתמיד התלוננה על כל אי-נוחות קלה, לא הוציאה הגה מפיה.

רותם הביטה לעבר האזור בקיר הנגדי בו הוצבה מצלמת אבטחה מסתובבת, והפנתה את מבטה למצלמה אשר בקיר שכרגע הייתה בו. שתיהן עשו את דרכן בקול מכני לעבר הגבעות שבחוץ, וזה אומר ש...

פופ!

הצוות כולו העתיק את מקומו לתוך הבניין בהבהוב קל של כחול, וקם משכיבתו כדי להתכונן למאבק עם שומרי הסף שיבחינו בכניסתם הפלאית. רותם קרצה למאי ושאר המתקשרים, וחיטטה בנרתיק שהיה מחובר לחגורתה כדי לשלוף את האקדח שנשמר בתוכו. כל החבורה עשתה זאת גם, והתקרבה כיחידה אחת ללב המעבדה.

במבט ראשון, המקום לא נראה כמו בסיס צבאי, מעבדת מחקר, או בסיס איחוד סודי. להפך, אדריכלותו השוותה לו מראה מזמין, שדמה למרכז מבקרים שוקק אדם יותר מאשר למקום שרוצה שיניחו לו לנפשו.

החלל המרכזי היה מוקף בחלונות רצפה-תקרה אדירים, שלמרות היותם מוחשכים לשני הצדדים כדי לצמצם הסחות דעת, הציגו את נוף המדבר הצחיח במלוא הדרו, עם כמה עצים נמוכים שצמחו בקושי רב על מרגלות ההרים שברקע. עיצוב מודרני עדכני נכח במקום, עם עיטורי הזוויות הישרות על הקירות, הספסלים העשויים ממוטות מתכת מעוגלים שפוזרו במקום, ומסכי המגע שהוצבו לפני כמעט כל פתח למסדרון או חדר. דלתות זכוכית נאות השקיפו לחצר פנימית עם רצפת בטון חלקה ועוד מספר מקומות ישיבה, שכנראה שימשו לפגישות חולין עבור העובדים.

דממה שררה סביב, ורותם פשוט חיכתה שמשהו, או מישהו, יגיח מהצללים כדי לעצור את פלישתם, שלא הייתה נסתרת כל כך כעת. הם פשוט עמדו במרכז החדר במעגל, מחכים, ומחכים שמשהו ישתבש...

הוא לא השתבש, לעת עתה, לכן כדי לא לבזבז זמן יקר, הוחלט לעבור לשלב השני של התוכנית - פיצול הקבוצה. חלק אחד ילך לחלץ את השבויים שבוודאי היו כלואים בצינוקי-המעבדות התת-קרקעיים, והחלק השני יפרוץ למאגרי המידע כדי לדלות כמה שיותר מידע על טבע המתקשרים והסיבות לרדיפתם האכזרית.

"תקשיבו כולם, כי אני מחלקת את הקבוצות!" דיאנה ביקשה מחברי הקבוצה. "אני, ג'ון, קנג'י, הידאו ואקיו נלך לחפש את המעבדות בהם יכולים להיות מוחזקים. מייקל, ניקה, רותם, מאי ודייוויד - אתם תחפשו את מאגרי המידע ותעלו את הכל לכונן במשקפיים של מייקל. בהצלחה, החצר הפנימית היא נקודת המפגש."

מלמולי הצלחה נוספים נשמעו ברקע לעוד כמה שניות, עד ששתי הקבוצות סוף-סוף נפרדו, והלכו לדרכיהן הנפרדות.

[][][]

רותם וקבוצתה עמדו דחוקים בתוך המעלית שהרימה אותם לקומות העליונות של המבנה, לאיפה ששיערו שנמצאו מאגרי המידע. האוויר לא נע במעין מתח, וניקה החליטה שהדומייה נמאסה עליה.

"אתם בטוחים שמאגרי המידע נמצאים למעלה? לא הייתי רוצה לעשות את כל המסע המטורף הזה לשווא," היא שאלה ברוגז.

"בטוח. על פי ההיגיון הבריא, הם חייבים להיות למעלה, בקומה הרמה ביותר. הם לא סודיים כמו השבויים והמעבדות, אבל יותר סודיים מחדרי הפגישות והמנהל, שיהיו בקומת הקרקע ובקומה הראשונה - הקומות הכי נגישות," הסביר מייקל, ורותם התפלאה מיכולותיו הלוגיות. זה באמת היה הגיוני. 

"ואם תטעה?" אתגרה ניקה.

"נאלתר," מייקל משך בכתפיו.

"מה שתגיד," ניקה אמרה בנימה ספקנית. 

דלתות המעלית נפתחו בקול צלצול שהעביר ברותם רעד קל, והציגו מסדרון סגור עם אורות פלורסנט ישנים וקירות צהבהבים אחידים. ממש לא כמו החזות המודרנית של המבואה בכניסה. 

החבורה פסעה בשקט לעבר סוף המסדרון, חבריה מתבוננים בחשדנות לעבר כל פינה חשוכה וכתם עובש בקיר. רותם פנתה לדלת הלבנה הראשונה שראתה, וחיפשה קודן אלקטרוני בעיניה החומות הבהירות. כאשר לא מצאה אחד, הניחה את ידה על מה שנראה לה כמו ידית מתכתית ישנה, ופתחה את הדלת לרווחה.

מייד כשכל הצוות סיים לעבור בפתח, הדלת נטרקה מאחוריהם בפתאומיות, וגרמה ליבבה קלה להימלט מפיה של מאי החרדה.

"תירגעי לחוצה," גלגלה ניקה את עיניה.

"לא יפה!" קרא דייוויד, אבל הצטנף לתוך עצמו מייד אחרי אמירת דבריו.

"אל תגיד לי מה יפה ומה לא, ילד!" ניקה התעצבנה.

"חברים, אולי תפסיקו לריב כבר? אני חושב שיש פה משהו חשוב יותר..." מייקל אמר להם, והעביר את מבטו לעבר צג אדיר-ממדים שנתלה על אחד מקירות הקיטון, שמסכו היה שחור לחלוטין.

[][][]

"דיאנה."

"כן, ג'ון?" השיבה אמנית הלחימה ברצינות.

"את חושבת שבאמת נמצא שם שבויים, כלומר במעבדות?" הוא שאל בדאגה.

"אני לא יודעת, אבל צריך לבדוק, לא כך? אני מניחה שאתה מכל האנשים לא תרצה שישאירו אותם בתנאים הנוראים שהם עכשיו מוחזקים בהם."

"נכון, אני מעדיף לשחרר אותם מאשר לנטוש אותם למוות," אמר ג'ון, והחליט לגמור את השיחה בינו לבין דיאנה. הוא היה צריך זמן לחשוב. 

"אז לאן הולכים?" תהה הידאו.

"אל תהיה מטומטם - למטה, כמובן!" ענה לו קנג'י כמובן מאילו. "זה המקום היחיד שבו החלאות האלו יכולים להסתיר מתקשרים. למטה, איפה שאף אחד לא מעז לדחוף את האף שלו."

"ואיך בדיוק נגיע לשם? הם לא נראים לי כמו כאלה שלא יסתירו את הכניסות שלהם," שאל אקיו.

"נדע איזה חדר זה באמצעות רמת השמירה. אם יש שומרים בקרבת החדר, זה החדר בו נמצאת הירידה למעבדות," אמרה דיאנה בפשטות. 

"טוב, בהצלחה לנו," נאנח קנג'י.

הקבוצה נכנסה למסדרון אחד, ובדקה את כל החדרים בו. לא הייתה שמירה, המקום היה ריק.

הם עברו למסדרון אחר, גם בו לא הייתה שמירה, וגם הוא - חסר בני אדם שיאכלסו אותו.

"טוב, זה מתחיל להיות מוזר, למה אין אנשים פה?" התלונן הידאו אחרי סיבוב בעוד מסדרון ריק אחד.

"באמת מטריד. מישהו יודע איפה השירותים?" החזיר אקיו את אקדחו בחזרה לנרתיק שבחגורתו.

"דיאנה יודעת," אמר ג'ון.

"בואו, אני אקח אתכם. הבנים והבנות בנפרד, כמובן," דיאנה הזמינה אותם לבוא, וחיפשה בעיניה דלת עם הסימנים האוניברסליים של גברים ונשים. שירותים לאנשים שאינם גברים או נשים היו קיימים, אבל על הדלת שלהם לא היה סימן כלל.

כאשר מצאה דלת כזאת בירכתי המבואה, היא הובילה את הנערים לשם, וחיכתה בחוץ ביחד עם ג'ון, קנג'י והידאו, שלא היו צריכים להתפנות כעת.

ברגע שאקיו נכנס לתא השירותים שלו ועמד לנסות להוריד את הרוכסן שעל חליפתו, אריח משונה לכד את עינו, ועצבן אותו עד מאוד. הוא לא היה מסודר כמו האחרים, ואקיו היה רגיש במיוחד לדברים מהסוג הזה, לכן סידר אותו שיהיה בדיוק כמו עמיתיו.

האריח ננעל במקומו, ופתאום, הקיר עצמו החל לרטוט. אקיו לא הבין מה קורה, וידע שזה מראה לא רגיל במעבדה חדישה כל כך. יסודותיה אמורים להיות יציבים וללא רבב, כתוצאה מהרובוטים המדויקים שבונים אותה בקפדנות לא אנושית. הקיר המשיך לרטוט, והמשתנה צנחה לגומחה נסתרת ברצפה כאילו הייתה על ציר כלשהו. התא היה ריק לגמרי, והוא חש את קצב ליבו מתחיל לזנק בחדות.

ואז, קיר האריחים נחצה לשניים בתנועה אוטומטית, ומסדרון מואר באור כחול עמום נחשף לפני אקיו ההמום.

זה לא היה צפוי.

[][][]

"מה זה?" תמהה רותם וקירבה את פניה לצג השחור המשונה. היא חשה למרקמו באצבע סקרנית, ופרשה את ידיה בין קצה אחד שלו לקצה השני, כמו כנפיים דמיוניות.

"טלוויזיה ישנה," חייך מייקל בריגוש. "מעולם לא ראיתי אחת מסוגה במו עיני!"

"חשבתי שאתה אוהב טכנולוגיה חדשה, לא פחי זבל מהוללים," התאכזבה ניקה.

"גם לטכנולוגיה ישנה יש את המקום שלה. בלי הטלוויזיה הזאת, לא היו לנו הולוגרמות ומסכי תלת-מימד. תארו לכם מה יהיה אפשר לעשות עם המידע שטמון בה, אילו רק היינו יודעים להפעיל אותה..."

"אני יודעת! רק תביאו לי את השלט," ביקשה מאי בהתלהבות לא-אופיינית.

"השלט?" דייוויד לא הבין את משמעות המילה.

"כן, שלט. מין מוט בינוני כזה, עשוי מפלסטיק, שמוטמעים עליו כל מיני כפתורים," היא הסבירה.

דייוויד ירד אל ברכיו וחיפש בסביבת המכשיר חפץ הדומה ל"שלט" שמאי תיארה. ברגע שמצא אחד כזה, שוכב על הרצפה בחוסר-אונים ומצופה באבק ונוזל קרוש משונה, הוא נטל אותו, והגיש לה אותו מעט בסלידה מלכלוכו הרב.

"מעולה!" היא קראה בשמחה, ולחצה על הכפתור האדום הגדול שבראשו עם אגודלה.

הטלוויזיה מייד נעורה לתחייה בצליל זמזום קל, והקרינה על גבי צגה סרטונים מעט מטושטשים של מה שנדמה לרותם כמו בניינים בוערים, עם תימרות עשן עבות הנפלטות מהם. תקרתם הייתה כמעט ממוטטת לחלוטין, ומזווית אחרת של צילום, ראו בוודאות מה גרם את הנזק - טיל מוארך שחור שהיה קבור-למחצה ברצפת הבטון של אחד המבנים. קולות דיברו בלשון לא-מוכרת על גבי התצלומים, והיא אימצה את אוזניה בניסיון לשמוע דמיון בין השפה הזרה לאנגלית המוכרת בה כל תושבי כדור הארץ שוחחו.

המשדר עבר לסרטון אחר, שהציג שלט בצבעים כחול וצהוב עם כיתוב מסולסל ומוכר באופן עמום שמוטבע עליו. זה הזכיר לה משהו שלא ראתה הרבה זמן...

"תעצרו את הסרטון!" היא ביקשה פתאום, מעוניינת לבחון מקרוב את השלט שזיהתה.

מאי עצרה את התשדיר באמצעות השלט שבידה, ורותם נעצה את מבטה במילה שהוצגה לפניה. רק להיזכר איפה ראתה אותן...

"נהריה!" היא הבריקה פתאום. "נדמה לי שהתמונות הן מהעיר שלי, לפני כמעט 26 שנה. אני זוכרת שהייתה מלחמה בערך בתקופה הזאת, שהיוותה את אחד מהמרכיבים העיקריים למלחמת העולם השלישית שמעולם לא קרתה. נהריה, בגלל שהייתה בצפון הטריטוריה של מדינת ישראל, הותקפה פעמים רבות על ידי ארגוני טרור באמצעות רקטות, טילים, וכלי טיס זריזים," רותם פתאום התגאתה ששיעורה האהוב בבית הספר היה שיעור היסטוריה, היא תמיד חשבה שללמוד על העולם הישן היה דבר מקסים ומסקרן.

"זה נורא! איך העיר שלך בחתיכה אחת אחרי כל זה?" הזדעזע מייקל.

"ב26 שנה אפשר לעשות הרבה דברים. השרידים היחידים שנותרו מהמלחמה הם כמה בניינים עם חדרים מוגנים, וכמות גדולה של ציורי קיר צהובים," הרגיעה רותם, והצטערה שלא יכלה לבקר עכשיו בעיר הייחודית שלה, ובביתה החם שבקושי זכרה.

"סליחה על השאלה, אבל איך המידע הזה בדיוק יעזור לנו עם המשימה שלנו? אני לא רואה פה שום דבר שקשור למתקשרים," ניקה הזכירה בבוטות.

"למען האמת, זה לא יעזור, אבל לפחות קיבלנו טעימה ממה שמאגרי המידע טומנים בחובם," ניחם מייקל את עצמו.

"טעימה מעניינת ביותר, אפשר לומר, אבל מוטב שנתקדם לחדרים הבאים. לא נראה לי שנמצא פה משהו בעל ערך," אמרה ניקה, והזמינה את שותפיה לצאת. 

[][][]

דיאנה, ג'ון, קנג'י, הידאו ואקיו פסעו בלחש במסדרון הדומם הנסתר שאקיו גילה במקרה כאשר רק רצה לבצע ביקור פשוט לשירותים. כמובן שזה התגלגל להרבה יותר מכך, ברגע שמצא את המעבר הסודי שהיה מוחבא במקום הכי פחות צפוי כל הזמן הזה.

האורות הכחלחלים שהוצבו בתקרה הבליחו לרגע, וכבו שנייה אחר כך. הצוות היה שרוי כמה שניות באפלה המוחלטת, עד שנדלקו שוב בהדרגתיות, וחשפו ארבע דמויות חסונות שעמדו בקצה המסדרון.

אלומת אור לבנה של לייזר השתקפה בקירות המצוחצחים למשעי. "תתכופפו!" דיאנה הזהירה לפני שהספיקה להגיע אליהם, וכולם עקבו אחר תנועתה כגל אנושי.

כאשר האיום כבר עבר את המקום בו עמדו, דיאנה רצה במהירות לעבר השומרים, והתחמקה מיריותיהם הקדחתניות והמפוחדות, שהבינו כי עליהם לחסל את האיום לפני שיהפוך לממשי.

הם לא הצליחו, ודיאנה הפתיעה אותם במגרשם הביתי עם אגרופים שלופים ומבט נחוש. היא שלחה בעיטה לעבר אחד השומרים, שהחטיאה אותו, והוא בתורו ניסה להטיח בעיטה משלו לכיוון אזור החזה שלה.

זו התבררה כטעות מרה, מכיוון שדיאנה תמיד הגנה על המקום הרגיש הזה בידיה, וחסמה את הבעיטה בזרוע שרירית ועוצמתית. באגרופה הקמוץ האחר, שלא היה עסוק בהגנה עצמית, היא חבטה באיבר המין של השומר, שהתרסק ונאנק בכאב איום.

קנג'י ניצל את ההזדמנות שבו לא היה מטח ירי כבד במעבר, והשתגר לאזור הקרב כדי להטות את מאזן הכוחות לטובתם. הוא התגשם במימד הרגיל מאחורי שומר גבוה אך מלא, ונעל את ידיו מסביב לגרונו.

"מפחד?"

"לא, בכלל לא," הוא התנשם בחרדה ברורה.

"לא היית צריך להגיד לי, אני כבר יודע," קנג'י מלמל בקור רוח.

"מתקשר בן-" השומר החל לקלל.

"הייתי מעדיף שלא תמשיך את זה," קנג'י חיזק את לפיתתו על גרונו, עד שקנה נשימתו של האיש נאטם לחלוטין, והוא פרכס למותו. 

שני השומרים האחרים שנותרו לא הושפעו ממותם האכזרי של עמיתיהם, התעשתו, ופתחו במטח יריות שני לעבר דיאנה וקנג'י, שהיו פגיעים יותר כעת בגלל מרחקם הקצר מהתוקפים. ג'ון שם לב אל כך, ועצם את עיניו בניסיון להשתמש בכוח הנוסף שלו, שלא הפעיל במודע אי פעם - מהירות-על.

הוא זימן אנרגיה ממעמקי גופו, כוונן את שריריו כדי שיעבדו מהר יותר וקשה יותר לפרק זמן מסוים, ופקח את עיניו.

רגליו נשאו אותו לאורך המסדרון בשנייה, ומגבו נורו סילונים בהירים ודקיקים של אנרגיה שנראו כאילו דחפו אותו קדימה. לרגע חטוף במהלך זגזוגו, הוא חשב כי ראה כיפה מלאת חורים לבנים שנמשך אליה במהירות האור, אך ביטל את הדמיון ושמר אותו לרגע מאוחר יותר.

"אתם לא רוצים לפגוע באף אחד מאיתנו, אני מבטיח," קרא ג'ון, מתנשם ומתנשף בעקבות הריצה.

השומרים הביטו אחד בשני בבלבול, ושבו לכוון על צוות האנדרומדה כמקודם.

"אמרתי, שאתם לא רוצים לפגוע בנו," הוא חזר ואמר, הפעם מנסה להשתמש במאגרי כוחותיו.

"אנחנו לא רוצים לפגוע בכם," הם אמרו כפה אחד. "עכשיו נלך, טוב?"

אחד מהם לחץ על צמיד-ההולוגרמה שעל ידו כדי לזמן מעלית שתיקח את שניהם למעלה. וכעבור כמה שניות, הם נעלמו כלא היו.

במקום שבו הייתה פלטפורמת המעלית שעזבה מזה-כבר, נפתח גשר כדי למלא את החלל הריק, שהוביל לעוד דלת מתכת כבדה, שהייתה חבויה מן העין קודם לכן.

"למה נתת להם לעזוב ככה? הם היו צריכים לשלם על מה שהם עשו!" התעצבן קנג'י.

"אני מעדיף לא לפגוע בחיי אדם אם אפשר להימנע מזה," הסביר ג'ון בשקט.

"אידיאליסט," קנג'י רטן.

"המעבדה פה, אתם רוצים להגיע או לא?" שאלה דיאנה.

"רוצים," אמר הידאו.

דיאנה הובילה את החבורה בטור, והתקדמה לכיוון הדלת, שנפתחה כאשר זיהתה שגרמים מתקרבים אליה. 

המעבדה הייתה חשוכה, והוארה רק על ידי מנורת שולחן שכיסתה את המקום באור עמום, שבקושי היה הבדל בינו לבין העלטה. ג'ון הצליח לזהות צורות מטושטשות של אלונקות, אבל הן נראו לו נטושות לגמרי, ושמיכות לבנות נפרשו עליהן ברישול, כאילו המתכסים בהן נאלצו לעזוב בחיפזון.

"שלום?" קראה דיאנה ומסגרה את פיה עם ידיה כדי שקולה יינשא למרחק. "מישהו כאן?"

שום קול לא נשמע, מלבד הד ריק ששב אל הקבוצה וסימר את שערותיהן עם משב רוח קל.

"אז זה היה לשווא?" תהה ג'ון במלנכוליה פתאומית.

"ככל הנראה. כדאי שניפגש עם הקבוצה האחרת בחצר הפנימית," השיבה דיאנה, ובקולה לא נשמע שום קורטוב של תקווה.

[][][] 

"גם פה אין כלום!" הודיעה רותם בייאוש, וכיבתה את צג המחשב ההולוגרפי בתשישות. זה היה החדר האחרון במסדרון מאגרי המידע, וחיפושיהם הרבים לא העלו שום חרס. כל המידע הרלוונטי על המתקשרים, שהיה מועט ביותר, הועבר לכונן במשקפיו של מייקל, שגם כיבה את המחשב שבדק ונאנח בכבדות.

"איזה חוסר מזל! בואו נחזור לכניסה לפני שהקבוצה האחרת תעלם לנו פתאום," זירזה ניקה את חבריה, וסידרה את הרובה שלה על גבה.

"זה לא מוזר שלא מצאנו פה כלום? זאת מעבדת המחקר של האיחוד, היינו חייבים לגלות משהו," התאכזבה רותם. כל התשובות שרצתה, כל הציפייה המנופחת לאירוע בו הייתה אמורה להבין בדיוק מה הפשר שלה, למה הייתה חייבת לסבול, היו לשווא. הכל לשווא.

"לא משנה. לפחות ניסינו," טפח מייקל על שכמה בנחמה.

"אני חושש שניסיון לא יספיק," לחש דייוויד, ורותם הסכימה איתו בליבה.

[][][]

"מה מצאתם?" שאלה דיאנה את הקבוצה האחרת במקום מפגשם. ידיה היו שלובות באיפוק, ושיערה האסוף בזנב סוס מרושל התנופף ברוח המדברית. מעיל העור השחור שלה הוכתם מעט, ומעט דם כיתר את מפרקי ידיה, מה שהשווה לה מראה קשוח ולמוד-קרב.

"רק כמה דו"חות על מתקשרים שנלכדו. הכנסתי אותם בכל מקרה לכונן, אבל הם אינם משמעותיים במיוחד," מייקל אמר, ובקולו חסר ניצוץ הריגוש הרגיל שהלהיב את כל סובביו.

"נכנסנו בידיים ריקות, ויצאנו בידיים ריקות. מצבנו לא הורע, נכון?" בדקה דיאנה עם האחרים. "קנג'י, הידאו, אקיו, ומאי, כולכם תרמתם את חלקכם למשימה, ותוכלו לחזור לטוקיו אם תחפצו בכך, אבל בגלל שעבדנו כל כך טוב, החלטתי להזמין אתכם להצטרף לצוות. באשר לך דייוויד-"

תקתוקים חלשים נשמעו ברקע, מתמזגים עם צליל שחיקת גלגלי שיניים קל. ברגע שכל חברי הצוות הביטו לעבר דייוויד, הנער המתקשר הבלונדיני, הם פערו את פיותיהם באימה.

"מספיק עם המשחקים. אתם יודעים שלא תחזרו," הוא אמר בקור רוח, והרים את זרועו השמאלית לקו כתפיו, רק שבמקום בו הייתה אמורה להיות כף היד, היה חלק ביוני שהזכיר בצורתו אקדח לייזר תוצרת איחוד.

אז זה היה פרק 17 של אנדרומדה!

פרק ארוך מאוד, כמעט כפול מהפרקים הרגילים (לא רק באורך, אבל גם בזמן ההוצאה, לדאבוני, מקווה לגשר על הפער שבוע הבא), אבל מלא בתוכן ובאקשן ובגילוי מטורףףףף

האם הוא היה צפוי? ראיתם.ן את זה בא? תכתבו בתגובות!!!

הספר מגיע לשיאו בפרקים הבאים, אז אל תשכחו לשים כוכב⭐ כי מפה זה רק הולך להשתפר, כשהמסכה נקרעת...