רותם וכל חבריה עמדו על סף הדלת של אקירה, אבל הפעם, מצידה האחר, מהצד שמוביל אל הרחוב הדומם שבחוץ. לא היו בידיהם של העוזבים מזוודות כלשהן, ולא התנדנדו תיקים עמוסים ממפרקיהם, או הוצמדו לגבם הכפוף. הם באו נקיים, ויצאו נקיים, השיבה לא הייתה וודאית לאף אחד מהם. 

היא התפלאה במין הבנה מאוחרת לנוכח המחסור בציוד, שהיה כה רגיל אצל המתארחים בעת המודרנית, בה חיה. רותם ידעה משיעורי ההיסטוריה בבית ספרה, שעכשיו נדמו כזיכרון מרוחק, שפעם בני האדם לא חיו במעונות קבע, אלא נאלצו לנוע ממקום למקום, בעקבות מזונם. אם פירות וחיות פרא לא היו זמינים באזור בו שהו, הם עברו ללא בעיות לאזור אחר. צורת החיים הזאת הזכירה לה את הצוות שאיתם חיה, ואת המוכנות שלהם לנוע ברחבי העולם במשאית המעופפת שלהם על פי בקשות לקוחותיהם.

גם מאי, קנג'י, וחבריו לא נשאו ציוד רב. כנראה שציפו לחזור לבתיהם, או שציפו לא לחזור אליהם כלל. אולי היה עדיף מבחינתם פשוט לנקות את ראשיהם מקשרים לחייהם המוקדמים, לפני המשימה והגיוס המפתיע לפריצת-התאבדות.

"אני מניחה שזאת הפרידה שלנו," חייכה אקירה באילוץ, "לעת עתה."

לרותם לקחה שנייה כדי להבין מדוע קולה נשמע פחות מסביר-פנים מבדרך כלל, אבל אז נזכרה בעובדה שאחרי שהם יעזבו, אקירה תישאר שוב פעם בגפה, ללא אף אדם אחר שיארח לה חברה ואולי, רק אולי, יגרום לאבל על היעלמות בנה לפוג לרגע. היא בטח שמחה כאשר דייוויד, הנער המתקשר, דפק על דלתה וביקש מחסה. זה נתן לה הזדמנות להיות שוב אמא, אילו רק לאופן זמני, שבוודאי קיוותה שיתארך לנצח.

והנה, בלי התראה מוקדמת, אותו הנער המתקשר אץ לעברה, וחיבק אותה בזרועותיו הצנומות. "תודה שנתת לי בית," הוא הודה במעומעם, ורותם שמעה את שברי הבכי מתחילים להיערם בקולו. "אני מבטיח... שאעזור לך למצוא את קאיטו."

אקירה חיבקה אותו בחזרה. "תודה רבה, דייוויד," היא אמרה ביבבה חלושה.

והם נשארו כך לעוד כמה שניות, עד שהתנתקו לבסוף, ונפרדו, ייתכן שבפעם האחרונה.

[][][]

האנדרומדה היטלטלה ברעש רועם במקומה, ואז נורתה בעוצמתיות מהקרקע. המגויסים, שהיו קשורים בחגורות לספות הסלון, התקשו לנעול את מיצי קיבתם המבעבעים בגופם, ולעיתים זלג נוזל ירקרק מתוך פיותיהם הסגורים. רותם עיוותה את פניה מצחנת הקיא שהתפשטה עד מהרה בחלל, ולמרבה האירוניה, נתקפה צורך עז להקיא גם היא.

חברי הצוות המנוסים יותר הסכימו בלית ברירה לוותר על מושביהם הנוחים, וברגע זה נאחזו בחוסר-אונים בקצוות הקירות המתכתיים, והשתדלו לא ליפול ולהחליק במורד הרצפה חסרת הבליטות הבטוחות.

ואז, בדיוק כאשר האנדרומדה הייתה שרויה בשיא תאוצתה, וכל הנוכחים הרגישו שהם עומדים לפלוט את מנותיהם בעוד שנייה, המשאית המעופפת בלמה בפתאומיות, והתיישרה. רותם שרבבה את צווארה כדי לברר מה אירע, וראתה את מייקל מתעסק בקדחתניות עם המגעים שליד ההגה, ולוחץ על כפתורים זורחים רבים עם שתי ידיו.

"מייקל, למה עצרנו פתאום?" שאלה דיאנה, מקמרת את גבותיה בחשש למראה הנהג המפוחד.

"לעזאזל!" הוא קילל והלם אגרוף עצבני בירכו. "האיחוד שלח בקשה לערוך חיפוש שגרתי באנדרומדה."

"מייקל, אל תהיה לי תמים פה, האיחוד לא שולח בקשות הוא דורש. אין לך אפשרות אחרת חוץ מלהסכים," ניקה משכה בכתפיה.

"שכחת שאנחנו סוג של מבריחים מתקשרים מבוקשים פה? סתם להסכים להם זאת לא אפשרות," התנגד מייקל.

"הם יצליחו לעלות על זה ברגע! הם לא מטומטמים, בפעם האחרונה שבדקתי. עדיף כבר להיכנע וזהו."

"חכו רגע, יש לי רעיון," קראה מאי בפרץ השראה. "אולי אנחנו, כלומר המתקשרים, נשתמש בכוחות שלנו כדי להשתגר במהלך החיפוש, ונעבור מחדר לחדר, תלוי לאיפה הפקחים ילכו."

"זה רעיון טוב, אבל איך אני ואולי גם אחרים, שלא השתגרו הרבה זמן או לא יודעים להשתגר כלל, נעבור ממקום למקום בלי שישמו לב אלינו?" ציין דייוויד את העובדה שאינו שולט עדיין בשיגוריו.

"תוכל להצטרף אלינו, וגם כל מי שצריך," הציע קנג'י.

"נהדר, אבל איך בדיוק תדעו מתי הפקחים יבואו לחדר שאתם מסתתרים בו, ושאתם צריכים לעבור לחדר אחר?" דיאנה אתגרה.

"שמיעת המחשבות שלנו קצת מוחלשת אם אנחנו לא רואים את האדם שאנחנו רוצים להאזין לו, אז יכול להיות שלא נצליח לקלוט בזמן שהפקחים מגיעים לחדר שלנו, אבל למקרים שלא נזהה את הסכנה, נוכל להשתמש בקלף הסודי שלנו - ג'ון," השיבה רותם.

"למה אני?"

"אולי כי אתה יכול להשפיע על מחשבות, טיפשון?" הזכירה ניקה והצמידה אצבע לרקתה במעין מחווה שדמתה להצדעה משונה.

"אה," ג'ון נזכר במבוכה.

"תהיו בשקט רגע," ביקש מייקל בפתאומיות. "כן, כמובן שאני מסכים לסיור," הוא אמר לתוך אחד מהמסכים שהיו צמודים לשולחן הבקרה שלו.

"נהדר, נגיע לפה בעוד דקה," קול גברי עמוק נשמע מתוך אותו המסך שמייקל דיבר אילו. 

"קדימה, תסתתרו בחדר שלי, זה יהיה הכי פחות צפוי, תמהרו!" זירזה אותם דיאנה ומחאה בכפותיה במהירות.

רותם והמתקשרים האחרים הסירו את חגורותיהם וזינקו ממקומם, הנערה מובילה אותם לעבר החדר של דיאנה. היא חפרה את אצבעותיה בתוך ידית הדלת השקועה, ומתחה את זרועה כדי להזיז אותה ממקומה. כולם נהרו לכיוון הפתח הצר שיצרה, נדחקו דרכו, ועברו בשלום לצידה השני של דלת הברזל.

אך החדר היה נקי למדי ממקומות מסתור, ורותם לא ראתה שום דבר שיחביא את נוכחותם, לא ארון גדול או ארגז מרווח. מה יקרה אם יגלו אותם, מה יקרה אם התוכנית תיכשל...

"מתחת למיטה, זריז!" לחש דייוויד והחליק מתחת לקורות התחתונות של המיטה הזוגית של דיאנה. רותם הייתה ספקנית בהתחלה, אבל אחרי שכולם כבר נכנסו, לא הייתה לא ברירה אחרת אלא לרדת בעקבותיהם.

אלומת אור לבנה נצצה על רצפת העץ המוחלקת, ורותם שמה לב, באיחור גדול, ששכחה לסגור מאחוריה את הדלת, ושעכשיו, הפקחים שבאו לבדוק את האנדרומדה יבדקו קודם כל את החדר של דיאנה, ושפג הסיכוי שבידוק החדר הספציפי הזה יפרח מזיכרונם.

חריקה מתכתית נשמעה מרחוק...

[][][]

"שלום לכם. הוחלט במשטרת העיר טוקיו לערוך בדיקת פתע בכל הרכבים היוצאים מן המרחב האווירי של המטרופולין בזמן הזה. תחתמו על הטפסים האלו, ונוכל להתחיל," הפקחית הראשית פקדה עליהם והוציאה מכיס מעילה העבה פס-מקרן, עליו התנוססה חותמת העיר בגדול. היא העבירה את ידה עליו, והולוגרמה לבנה ומלבנית יצאה ממנו, שעליה צויר קו ממתין לחתימה. דיאנה קיפלה את השרוול הימני של מעיל העור שלה כדי לחשוף צמיד-הולוגרמה קטן. היא חיכתה כמה שניות כדי שיתחבר לפס-המקרן, ואז טפחה עליו כדי שיעביר את הסכמתה המעוטרת היישר לקו החתימה.

"תודה רבה," היא אמרה בשעמום והחזירה את פס-המקרן למעילה. "נתחיל במחסן, ונתקדם ככה עד הטרקלין. יש התנגדות?" 

"אין,  אבל האם אוכל לצרף אלייך את חברי לצוות ג'ון למהלך הבדיקה? רק אם זה בסדר מבחינתך," ביקשה דיאנה.

הפקחית חשבה לרגע, אך נענתה בחיוב. "זה בסדר, בואו איתי," היא קראה לפקחים הזוטרים שנלוו אליה, וג'ון הצטרף לצידה בטור.

הם פסעו לאורך המסדרון, הפקחים האחרים משרבטים רשמים על מסכי-הנייר המוצקים שלהם, והפקחית הראשית צועדת בראש מורם ובוחנת את הקירות בדקדקנות. ג'ון נתקף בצמרמורת בכל פעם שמבטה החודר פגע בחדרה של דיאנה, בו עמיתיו המתקשרים הסתתרו, אבל כלא אותה בפנים, ולא הרשה לה להתפרץ החוצה.

"בעצם," קולה של הפקחית נמרח כמו דבש דביק, "אולי מוטב שנבדוק קודם כל את החדר הזה," היא הצביעה לעבר החדר של דיאנה, וג'ון הבין באימה שהדלת שהובילה אילו הייתה פתוחה-למחצה.

הפקחית הזיזה את הדלת, ונכנסה לחדר, כולם עוקבים אחריה בטור כחוש. היא סרקה ראשית את קירות החדר, ואז עברה לחפצים-

"את לא רואה פה כלום, את יכולה לעבור הלאה," ג'ון חפר בתוך נשמתו, הוציא חוט זהוב דק של כוח, ושזר בו את מילותיו. הוא אומנם לא יכל לקרוא את מחשבותיה כדי להיות מדויק במיוחד בהשפעותיו, הוא היה צריך את רותם בשביל זה, אבל הוא כן יכל לבצע שינויים פשוטים כדי להתחמק מצרות לא נעימות.

והוא קיווה בכל ליבו שיצליח להתחמק גם מזאת.

[][][]

למשמע קולו של ג'ון, רותם, שכל גופה היה דרוך ונוקשה עד אותו הרגע, יכלה לנשום לרווחה, ובאמת להאמין לרגע קט שלא היה שם שום דבר, ושאין באמת פקחים בחדר שיכולים לתפוס אותה ואת חבריה. אבל בדיוק כאשר המחשבה הבטוחה התחילה להיווצר אצלה, היא דחקה אותה מטה, בידיעה שלא באמת הייתה קיימת, שהייתה רק תוצר של השליטה המחשבתית של חברה. איזה מזל שהיה בצד שלהם ולא בצד של האיחוד הארצי.

"בואו אחריי, לא ראיתי פה כלום, אפשר לעבור הלאה," נפנפה הפקחית בידה, וכל הפקחים, וג'ון איתם, יצאו מהחדר במהרה. 

"זה היה מדהים! הלוואי שגם אני הייתי יכול להיות כמוהו. לא מחפשים, איך אמרת שקוראים להם, קנג'י?" שאל דייוויד בלחש.

"חוטאים," הוא סינן כתשובה.

"הוא מתכוון לומר שולטים," ענתה רותם במקומו. "וכדאי שנהיה בשקט, צריך לזכור שהפקחים עדיין כאן."

"מסכים," אמר דייוויד ומשך בכתפיו.

וכך זה נמשך למשך דקות, שנדמו כשעות, ולאחר כמחצית השעה, בערך, נשמעה החריקה המתכתית שנית, והמתקשרים לקחו את זה בתור אות להגיח ממחסיהם. 

הם נחגרו לספות הסלון, בלעו את כל הרוק ששכן בפיותיהם, ונצמדו לכריות האחוריות כדי להתכונן להדף הטיסה. ג'ון, דיאנה וניקה, שלא ישבו על כיסא כלשהו, אחזו בקירות בידיים חלקלקות, וציפו בקוצר-רוח שהעלייה שתבוא תהיה קצרה מהקודמת.

ואז, כמו טיל שנורה מתותח עתיק, האנדרומדה נישאה מבעד לעננים, ולעבר הרקיע האינסופי.

אז זה היה פרק 15 של אנדרומדה!

היה ממש קשה להוציא אותו בזמן, אבל הוצאתי תוך שבוע, אז יאיי!

מה אתם.ן חושבים.ות על סיפור עד כה? מה יקרה כאשר הצוות שלנו יגיע למעבדת המחקר באזור 51? תכתבו לי בתגובות!!!

ואם אהבתם.ן אל תשכחו לשים כוכב⭐ ולשתף עם שאר קהילת וואטפד כי זה ממש עוזר :)

To infinity, and beyond!