דבריו של דייוויד עוררו... התנגדות עזה, במלוא מובן המילה.

ניקה החלה לצרוח בחוסר שליטה-עצמית משווע על אווילותו של הצעיר והייתה סנטימטרים ספורים מלסטור ללחייו מכה מצלצלת, דיאנה עמדה מאחורי ניקה ונעלה אותה במקום כדי שלא תגיע אפילו קרוב לביצוע סטירתה המתוכננת, ג'ון התווכח עם הנערה הכבולה והטיף לה שהרעיון של דייוויד לא נורא כל כך, מייקל קפא במקומו בחוסר-אונים, ורותם... רותם הייתה מוצפת.

היא התרחקה מאזור העימות, וראתה את דייוויד נסוג גם הוא, כמעט בתיאום מושלם איתה. הם התיישבו על הרצפה החלקה והמהוקצעת, ועשו הכל כדי לא להשקיף לעבר הריב שהתחולל מולם. בסופו של דבר, מבטיהם נפגשו, ורותם ראתה זאת כסימן למבוכה, לכן השפילה את עיניה הצידה.

"גם את מתקשרת?" שאל דייוויד בישירות.

רותם היססה לשנייה בודדה, אך הבינה במהרה כי אין סיבה לדאגה, מכיוון שהוא גם מתקשר. "כן. חשבתי שתזהה מייד," היא נזכרה בפגישתה עם המתקשר בפונדק בוינה.

"כלל לא. אני לא מספיק עוצמתי כדי לזהות אחרים כמונו," הוא אמר בצער מסוים. "גיליתי על הכוחות שלי רק לאחרונה, את מבינה."

"אני מבינה, אבל גיליתי על הכוחות שלי כשהייתי בת 13. בן כמה אתה?" תמהה רותם.

"15. אני כרגע יכול רק לשלוט על שמיעת המחשבות שלי, השיגורים באים רק כשאני בסכנה ממשית. לא משנה כמה אני מנסה לזמן אותם, הם פשוט לא מגיעים. אבל למרות שאני יכול לשלוט במידה מסוימת על שמיעתי, כשאני מצליח להאזין למחשבות, הן תמיד באות ולא עוצרות. קשה לי לאטום את המוח שלי אחרי שנפתח. עכשיו לדוגמה, אני הקשבתי רק לרגע קט, וכל המחשבות פרצו דרך החרך כמו צונאמי."

"אני מזדהה איתך. ככל שתחקור את הכוח שלך יותר, כך המחשבות ירבו לבוא, אך עם אימונים וריכוז, תוכל גם לחסום אותך. זה לא תמיד יצליח, אם המחשבות עזות מידי, אבל זה ירכך את המכה," רותם ייעצה לו.

"תודה רבה. עכשיו אני צריך להיכנס ולפרק את הקטטה שמשתוללת שם, זה מתחיל כבר ממש להעיק עליי. מוכנה להצטרף?" דייוויד הציע.

"יותר מאשמח."

"כולם, תעצרו מייד!" דייוויד הרים את קולו, והוויכוחים פסקו מייד. כל חברי הצוות קפאו במקומם, ובהו בו בפליאה מהולה בבלבול. הוא לא נראה כאחד בעל קול... רם כל כך. אנשים מסוגלים להפתיע.

"קשה לו עם המחשבות שלכם, ולמה אתם בכלל מתווכחים מלכתחילה?" רותם שילבה את ידיה בחוסר הבנה.

"אולי כי הוא שולח אותנו למשימת התאבדות?!?" נדהמה ניקה משאלתה של המתקשרת. "אני מצטערת, אבל אין לי משאלת מוות - היום או אף פעם."

"אין לך בעיה עם לקיחת סיכונים כשזה נוגע לעבודות אחרות," ציין ג'ון. "מה את מעדיפה, אני שואל אותך ברצינות - תשלום מועט," הוא הדגים ביד פרושה, "או בלי תשלום בכלל?" ידו השנייה ירדה מטה עד הרצפה. "הכל למטרה טובה, וזה מה שמשנה! אבל גם אם אכפת לך רק מהכסף, עדיין עדיף לך לעשות את העבודה כמו גדולה."

"אני עושה את זה רק בגלל שהסכמתי לבוא לפה ממילא," ניקה גלגלה את עיניה.

דיאנה משכה בכתפיה, "אני מניחה שזה לא יהיה כזה נורא. המתקשרים זקוקים לעזרה, ותשלום עדיף על אין תשלום," היא הודתה בעייפות.

כולם התאספו למעגל צפוף במרכז הקיטון כדי לקיים מליאת טרום-משימה זריזה.

"איך אתה חשבת לגייס משתגרים, סליחה, מתקשרים, שיסייעו לנו לפרוץ למעבדה הראשית של האיחוד?" שאלה דיאנה.

"אני לא יודע... לא חשבתי כל כך הרבה על זה... אבל דבר אחד שאני כן בטוח בו זה שיש הרבה מתקשרים בסמטאות של טוקיו. הסתובבתי שם לזמן-מה עד שהגעתי לבית של אקירה, ולפני זה שרדתי ממתקשרים נחמדים שהביאו לי אוכל והראו לי מחסה, ואז ברחו בחזרה לצללים בהם גרו," דייוויד נזכר.

"טוקיו היא עיר אדירת-ממדים, וכך גם אזור הסמטאות שלה. לא נצליח למצוא את כל המתקשרים בסמטאות, לפחות לא כגוש אחד," חשב מייקל.

"אז נתפצל. ככה נוכל לכסות כמה שיותר שטח," דיאנה קבעה.

"אקירה גרה ממש על הגבול בין אזור המגורים לאזור הסמטאות, נוכל להתפצל מזרחה ומערבה מביתה - הוא יחסית במרכז העיר אחרי הכל," הציע דייוויד.

"חכם. ג'ון ודייוויד, אתם איתי. ניקה ורותם, אתם עם מייקל," היא סידרה אותם לקבוצות. "צדקתי כשסברתי שלכם המתקשרים יש דרך כלשהי לדעת אם אחד מכם בסביבה?"

"אינטואיציה טובה, דיאנה, אבל הבעיה היא שדייוויד עדיין לא מספיק חזק כדי לזהות מתקשרים אחרים," ציינה רותם.

"אבל יש סיכוי שהאחרים יהיו מספיק מנוסים כדי לחוש אותו."

רותם הנהנה, מתרשמת מחשיבתה המהירה של דיאנה.

"יש תלונות?" שאלה דיאנה והעבירה את מבטה בין כל חברי המעגל, עוצרת אותו כאשר הגיעה לניקה ומרימה לעברה גבה מזהירה. "נהדר. נצא עכשיו - באישון לילה יהיה לאיחוד יותר קשה לזהות אותנו."

כולם הנהנו והתארגנו לקראת משימתם.

[][][]

ניקה, מייקל ורותם ישבו בשורה האחרונה של רכבת-הצינור שהסיעה אותם במהירות על-קולית אל העבר המערבי של אזור הסמטאות. כעבור כמה דקות של ישיבה מתוחה בתוך רכבת בצורת קפסולה פחוסה שטסה במהירות לא-תיאמן בתוך תעלת ואקום שנחצבה אל תוך מעמקי העיר, קרונם בלם את תנועתו ברכות למשמע הצלצול שהודיע שהגיעו ליעדם.

השלשה התמזגה בנחיל האנשים שזרמו מחוץ לרכבת, והשתדלה להתרחק כמה שיותר מהתחנה, ולעלות לרחוב כדי להתחיל במסע חיפושיהם. כאשר עלו סוף-סוף מעל האדמה, רותם שמה לב מייד כי הרחוב היה שקט בצורה מטרידה, ושאנשים לא היו בו.

שלטים ישנים מעץ ניצבו בפתח הבתים הצמודים, ושלוליות העשויות ממי ביוב שזלגו מהאינסטלציה הלא-מתוחזקת שכנו בכל עמק בבטון שהרכיב את המדרכה. תחת מבט קרוב, רותם יכלה לראות שחלק מהשלטים - הרקובים והעתיקים באמת - היו כתובים בשפה ציורית ומפורטת שזיהתה בתור היפנית משיעורי ההיסטוריה שלה. הסמטה נראתה כמו פיסה מטוקיו הישנה, חסרת-האיחוד, והיא חשבה שהיא דווקא מעדיפה אותה על פני העיר הצבעונית והמסנוורת שראתה מביתה של אקירה.

ניקה ניתקה את הרובה שלה מגבה, אחזה אותו בכוננות תמידית לירייה ושלחה מבט מסוכן לעבר רותם. "למה דיאנה הייתה חייבת לצוות אותי איתך, אה?"

"אני לא גרמתי לה לעשות את זה, את יודעת. אחת - מתקשרים לא יכולים להשפיע על מחשבות ושתיים - לא הייתי גורמת לדיאנה לצוות אותך איתי בחיים," רותם מלמלה את חלקו האחרון של המשפט.

"שמחה לשמוע," היא חייכה בציניות. "נו, את מתכוונת לאתר את המשתגר או מה?"

"חרוז," מייקל שרק בהנאה.

"לא בכוונה," ענתה ניקה.

רותם עצמה את עיניה והעבירה את מוחה בעדינות למצב האזנה. צלילי המחשבות המתנגשים הציפו מייד את ראשה - מרירים, נרגשים ואמביוולנטיים כהרגלם, אך בין כל הבליל הזה, מבעד למסך ענני הסופה הקודרים, עמד חוף שטוף-שמש של שקט. היא יכלה לראות אותו, שליו ורגוע, אך לא יכלה לשמוע אותו. מושלם.

"בואו," היא לחשה לחברי קבוצתה והזמינה אותם לעקוב אחר צעדיה.

"את עומדת להגיד לנו לאן את מובילה אותנו?" שאלה ניקה.

"פשוט תסמכי עליי, זה ממש מעבר לפינה," רותם התכופפה כמתגנבת, מתבייתת על האי הרגוע שמצאה. לאחר כמה צעדים קטנים, מקור השלווה נגלה לפניה - בצורת בית מכווץ בעל סככת עץ שממנה השתלשלו חוטי משי אדומים ופעמוני רוח שהתנגשו אחד בשני בקול נעים.

מייקל כופף את גבו קלות כדי להיכנס מתחת לסככה, וניקה עשתה כמותו ברטינה מעוצבנת. רותם תרה אחר קודן שתוכל לצלצל דרכו, וכשלא מצאה אחד, נקשה על הדלת בתנועה שחשה זרה לה.

היא המתינה מספר שניות מתוחות במפתן הדלת, עד שאישה דקיקה עטוית חלוק אדום-לבן מסורתי ועטורת פקעת שיער שחורה ומבריקה פתחה אותה, וקדה להם קצרות.

"ברוכים הבאים, מטיילים, אתם נראים עייפים. למה שלא תיכנסו למשכני, תסעדו ותשתו, ואז תקבלו את התשובות שלשמן באתם?"

[][][]

ג'ון, דייוויד ודיאנה בחרו בגישה שונה מהקבוצה השנייה לחיפושיהם אחר מתקשרי טוקיו. הם צעדו ברגל עד לפאתי אזור המגורים המתורבת, ומשם אל מלתעותיה המסוכנות של שכונת נישי איקבוקורו, בה כל הפושעים המפוקפקים ועלובי החיים של המטרופולין ארבו. שם לאיחוד הייתה את ההשפעה המועטה ביותר, או במילים אחרות - המקום היה גן עדן עבור משתגרים הרוצים להיעלם מתחת לרדאר.

באקדחים ואגרופים שלופים, דיאנה וג'ון הגנו על גבו של דייוויד חסר-הנשק, אשר למרות העובדה שהיה לא חמוש, לא נראה מפוחד במיוחד.

ג'ון העיף מבט קצר מאחוריו, כדי לוודא שאף אחד לא עוקב אחריו, והתקדם בפסיעה זהירה בתיאום עם דיאנה, שעשתה כמותו לפני שצעדה. רוח קרירה סטרה לקפוצ'ון הסגול שלו, והוא משך את ברדסו מעל שיערו השחור הפרוע לחימום. ידו הבהירה האדימה מהקור, והאקדח שלפתה רעד באחיזתה.

אור כחול עמום הבהיק על בניין הבטון שהם עמדו לצידו, וג'ון הידק את ידיו על ידית האקדח.

ואז, בארבעה הבזקים של אור כחול, הפעם מסמא-עיניים, שלושה נערים לבושים בשחור הופיעו מולם, ותקפו אותם. דיאנה ניתרה ובעטה לכיוון ראשו של אחד מהנערים, אך הוא עצר את הבעיטה עם העמק בין כתפיו לצווארו, וסובב את רגלה בעוז כך שתיחבל.

דיאנה פלטה יללה חדה, אבל למרות זאת לא ויתרה והטיחה את אגרופה בצווארו של הנער, שהשמיע קול חנקה, אך השתמש בתנופת ראשו לאחור כדי להטיל את דיאנה לגבה, ולהשתגר לצד חבריו, שעדיין היו שרויים בקרב יריות עם ג'ון.

ג'ון הזדעזע למראה דיאנה השרועה על הרצפה, והרגיש כי הוא חייב לעשות דבר-מה לפני שגם דייוויד, שהסתתר מאחוריו, יפגוש את אותו הגורל.

"הרימו ידיים וחדלו מן הלחימה, עכשיו!"

"לא נפסיק, חוטא! עכשיו או לעולם לא!" הצהיר אחד מהנערים, שהיה חמוש גם הוא באקדח הדומה לזה של ג'ון.

"במה הוא חטא?" שאלה דיאנה בקול החלש מדיבורה הרם הרגיל.

"הוא אחד מהם."

[][][]

"האוכל נהדר-" מייקל החל להחמיא, מתענג על תה פרחי הדובדבן והלחם הרך שהגישה.

"מאי. קוראים לי מאי," האישה קטעה אותו, והציגה את עצמה בחיוך ונצנוץ של עיניה המלוכסנות.

"תודה רבה, מאי, האירוח שלך נעם לנו מאוד," רותם הודתה לה במלוא הרשמיות שהייתה ידועה לה.

"כבודי לארח אתכם. עכשיו, מה בדיוק אתם רוצים לראות בעתידכם?"

"את מגדת עתידות... גברתי?" ניקה שאלה בניסיון כושל-למחצה להיות מנומסת.

"בהחלט," היא אישרה בהניד ראש.

"לא באנו לפה בשביל גילוי עתידות," אמרה רותם.

"אז בשביל מה?" תמהה מאי.

"אנחנו יודעים שאת מתקשרת. אבל אל דאגה, אנחנו לא מהאיחוד," מייקל הרגיע אותה.

מאי פערה את עיניה, קפאה במקומה, והעבירה את בחינתן על הצעירים. "אתם לא משקרים, ויש ביניכם מתקשר," היא החליטה לבסוף.

"זאת אני," רותם חשפה.

"למה באתם? אני לא משתמשת בכוחות שלי, אפילו כשאני מגלה לאנשים את העתיד שלהם, כביכול. אני שואלת אנשים מה הם רוצים לראות בעתידם, ואז שואלת עוד כמה שאלות כלליות, ויוצרת עבורם תמונה קרובה ככל הניתן לאוטופית כדי להפיח בהם קצת תקווה. האמונה משגשגת איפה שהכסף לא, לכן עבודתי הכרחית וחשובה, גם אם היא כוללת בתוכה קצת אחיזת-עיניים," מאי תהתה.

"באנו כדי להציע לך לפרוץ ביחד איתנו למעבדת המחקר הראשית של האיחוד. נמצאים שם כל הקבצים והמידע שיש לאיחוד עלינו, ואולי אפילו נמצאים שם מתקשרים חיים שמשמשים כעכברי מעבדה שהמדענים יכולים לעשות בהם כרצונם," היא הסבירה.

"אם כך... אצטרף," מאי השיבה לאחר כמה דקות של היסוס בינה לבין עצמה. "ישבתי הרבה זמן בחיבוק ידיים מבלי לעשות דבר, ואולי הגיע הזמן שאעשה משהו לגבי הסבל של אחיי המתקשרים. זה מסוכן, ונוח לי בעבודתי כעת, אבל אם רק נצפה בשריפה - לא נוכל לעצור אותה. היא תכלה את כל היקר לנו, ואולי את עצמנו בנוסף."

[][][]

חבורת הנערים שבה לירות לעבר ג'ון, דיאנה ודייוויד החבוי, שאפילו לא הספיקו להתאושש מהקרב הקודם וכבר היו צריכים לחזור ללחימה.

אבל הפעם בשונה ממקודם, בגאוותם, הצעירים חשבו כי דיאנה מנוטרלת לגמרי, ושהיא לא מהווה איום כעת. זה היה מחדל שיפוט מר, כי במהלך קרב יריות סוער עם ג'ון, דיאנה התרוממה ממשכבה, קצוות שיערה החום דבוקות לפניה ומצופות בשכבת דם דקה. היא פסעה בלאט מאחורי גופם, בשילוב מושלם עם הרחוב הכהה, ושלחה זוג אגרופים אל עורפם של הבריונים.

הם צעקו, וערסלו את המקום בידיהם החזקות, ראשיהם משוכים אחורה. הצעיר השלישי הורתע, בחשש שגם הוא ינקע את המקום הרגיש בגופו, והניח את אקדחו על האספלט.

"אני מוכן לדבר איתכם," הוא אמר באיטיות.

דייוויד, שכבר לא חש בסכנה מיידית לקיומו, חשף את עצמו, ועמד לצד ג'ון, עכשיו כבר פחות מבוהל.

"באנו לפה כדי להציע לכם להצטרף אלינו בניסיון שלנו לפרוץ למעבדת המחקר הראשית של האיחוד. יש להם שם את כל המידע עלינו, המתקשרים, ואולי יש להם שם נסיינים חיים," דייוויד הדגיש את המילה האחרונה.

"יש להם מעבדה, למנוולים האלו? כבר שנים שהשבט שלנו חי בפחד מהם. אנחנו ותיקים מאוד פה באזור, ואפילו הממשלה של פעם תמכה בקיומנו ונתנה לנו דירות טובות ובית. כשהאיחוד הגיע, הוא הרס הכל, הכל! רק בגלל שאנחנו משתגרים לא אומר שאנחנו מאיימים על קיומם. אני וחבריי," הוא הסב את מבטו לעבר זוג הנערים המתפתלים מכאבים, "מוכנים לעזור לכם. גם אם החבר שלכם הוא חוטא," אמר הנער.

"חוטא במה? מה עשיתי לא בסדר?" צעק ג'ון, לא מבין מה לא בסדר איתו, במה הוא "חטא".

"שקט, חוטא. אנחנו נשתתף בקטע שלכם רק אם אתה שותק."

ג'ון הנהן, מנסה לחזור אחר עקבותיו ולהבין מה הוא עשה שגרם למתקשרים, השנואים ורדופים על ידי האיחוד, לשנוא ולרדוף את מה שהוא...

אז זה היה פרק 12 של אנדרומדה!

פרק ארוך, עם הרבה התרחשויות, מאי, וחבורת מתקשרים שכולם מצטרפים למשימה הגדולה של הספר - פריצה למעבדת המחקר הראשית של האיחוד!

במה אתם.ן חושבים.ות שג'ון "חטא", והאם אתם.ן אוהבים.ות את דייוויד? תכתבו לי בתגובות!

ואם אהבתם.ן את הפרק ואת הספר בכללי אל תשכחו לשים כוכב⭐ ולשתף עם שאר קהילת וואטפד כי זה ממש עוזר :))

בפרק הבא יתגלה פרט חשוב לגבי אחת הדמויות, אז לא תרצו לפספס את זה...