יום חמישי הגיע. עוד רגע ויבוא סוף השבוע. חשבתי לעצמי והתעודדתי. "עכשיו שיעור שפה, נכון?" שאלה אותי יערה שלידי. "כן" אמרתי לה. לקחתי את הקלסר שלי, וירדתי אל כיתת הלימוד.

"בוקר טוב! אתם זוכרים, בתחילת השבוע, קיבלתם משימה, לכתוב סיפור? יש לי ציונים!" קראה רוני בשמחה. "איזו משימה?" שאלה רקפת, שישבה שלוחן יחד איתי. "אה, קיבלנו אותה לפני שהגעת. לא נורא" עודדתי אותה.

רוני חילקה ביננו את העבודות. "הופה! מי קיבלה שמונים? מי קיבלה שמונים!" התפארה רעות. "טוב שלך!" קראה אליה יערה. "אני קיבלתי שבעים ושש" אמרה יערה. צחקקתי בשקט. "אלי, כמה את קיבלת?" באה אלי יערה. "מאה" אמרתי בביטחון. "וואו!" הופתעה יערה. משכתי בכתפיי בענווה. "מישהו מוכן להקריא את הסיפור שלו?" שאלה רוני. ידי התנופפה יחד עם עוד כמה. "אלינור," אמרה רוני, והקראתי את סיפורי. "כל הכבוד" אמרה. "עוד מישהו?" כמה ידיים הורמו. "עידו" אמרה.
"פעם לפני שנים רבות היה נסיך שקראו לו דוד אבל כולם קראו לו דודי והוא לא אהב את השם שלו אז יום אחד הוא החליט שהוא רוצה לשנות את השם שלו לאהרון כמו ההוא מהתורה ואז כל המדינה שאבא שלו שלט עליה לא הבינה מה קורה ואהרון סיפר להם ואז הם היו עצובים אז הוא שינה את השם בחזרה לדוד. הסוף!" אמר בנשימה אחת. "יפה, יפה" אמרה רוני. "תענו על השאלות שעל הלוח"

שאלה ראשונה. האם הדמות בסיפור דומה לך, ובאילו מובנים? כמובן. עמנואל דומה לי, אנחנו שתינו יחסית מסוגרות ולא שמות לב למה שקורה מסביבנו.
שאלה שנייה. על בסיס מה כתבת את הסיפור? עלי. כתבתי את הסיפור כי הרגשתי צורך לפרוק את רגשותיי והבעתי זאת דרך הסיפור.
קול קטע את חוט מחשבתי. "המורה, מה אני יכולה לעשות?" שאלה רקפת. "צאי החוצה. חכי מעט, עוד מעט כולם יסיימו" ענתה לה רוני. רקפת יצאה מהכיתה, ואני חזרתי אל הקלסר שלי.
שאלה שלישית ואחרונה. אילו רגשות הרגשת בעת כתיבת הסיפור? רגשות מנוגדים. עצב, משום שעמנואל סובלת. שמחה, משום שהסוף טוב.
"סיימתי!" הכרזתי בכיתה. "תני לי לראות..." אמרה רוני. היא בדקה לרגע. "נפלא. את משוחררת" אמרה לי, ואני, בדילוגים, יצאתי אל הגינה, אל רקפת.

"כולם לשטוף ידיים ולבוא לאכול! חמישה לאחת!" קראה הגברת ניסים במסדרון. "בואי," אמרתי לרקפת ומשכתי אותה אל הכיור. שטפנו ידיים והתיישבנו לאכול. שולה הגישה לנו ספגטי עם כדורי בשר ורוטב עגבניות, וקערה גדולה של סלט במרכז השולחן. "אין מצב שאני נוגעת בזה!" קראה רקפת. "מה יש?" שאלה גברת ניסים. "אני צמחונית" אמרה רקפת ושילבה את ידיה על חזה. "ומה אכלת אתמול?" התקילה גברת ניסים. "אתמול היה יום נטול בשר. אכלנו פתיתים. בשלישי אני הגעתי, ואכלתי כבר לפני שהגעתי." אמרה רקפת. "איך את יכולה בלי בשר? זה לא בריא!" קראה גברת ניסים. "אז מה?! אני אוכלת גבינות וביצים, זה נותן לי חלבון, אבל רק משום שאבא לא הרשה לי להיות טבעונית. אבל בכל זאת קנינו רק חלב חופש וביצי חופש וכאלה. אני גם אוכלת המון קטניות, בעיקר עדשים, זה נפלא. אני שומרת על הבריאות. תחשבי על היצורים הקטנים האלה ששוחטים בשביל שאת תיהני מארוחה. פרות מסכנות, תרנגולות, עיזים, כבשים, כל כך הרבה! את מאמינה שאת אוכלת אפרוחים קטנים?" אמרה רקפת בחלחלה. "בסדר, ארשה לך להיות צמחונית," אמרה גברת ניסים שהזדעזעה מהאירוע אך השתכנעה. "היום תאכלי סלט. ממחר נדאג לך לאוכל מזין וצמחוני," פסקה. רקפת חייכה חיוך של ניצחון והתיישבה לידי.

"יש לי רעיון. מסיבת פיג'מות!" צחקה רקפת. "לא, זה לא טוב. חייבים משהו ממש מיוחד לסופ"ש הזה, משהו שאף פעם לא עשינו!" נשענתי אחורנית. "אולי קמפינג? כלומר, נישן בגינה..." הרהרתי. "כן!" רקפת התלהבה. "מותר לנו?" שאלה. "בואי נלך לשאול." אמרת ומשכתי בכתפיי.

"גברת ניסים! חיפשנו אותך!" קראתי ברגע שמצאנו אותה. "הא? למה?" פיהקה. "אנחנו יכולות לישון בגינה בלילה מחר?" שאלה רקפת. "בטח, למה לא. יש ציוד אוהלים במחסן... נטפל בזה כבר מחר בנות. לכו לישון. לילה טוב" אמרה והלכה. "יש!" שמחה רקפת, ועלינו לישון.

"אלי! קומי, קומי כבר!" נדנדה אותי חברתי הטובה כדי שאתעורר. "היום שישי" רטנתי. "כן, והיום גם אנחנו עושות קמפינג!" קפצה. גנחתי אל הכר ויצאתי מן השמיכות.

"איך לעזאזל בונים את הדבר הזה?!" צעקה רקפת, מנסה לחבר את חלקי האוהל יחדיו. "אני אביא שקי שינה," אמרתי ורצתי פנימה. הגינה האחורית אף פעם לא הייתה בשימוש, והיה מוזר להיות בה.

בזמן שנאבקנו בבניית האוהל, התחלנו לפתח שיחה. "למה גברת ניסים הרשתה לנו, בעצם?" שאלה אותי רקפת. "ולמה היא כל כך נחמדה?! חשבתי שהיא תהיה מעצבנת" אמרה. "גברת ניסים היא יתומה מאם. היא סבלה מאוד ועברה חוויה טראומטית. אבל אמא שלה הורישה את כל נכסה אל גברת ניסים, ואביה של גברת ניסים גם הוא, משום שהוא הלך לעולמו לפני שלוש שנים, מזקנה, הוא היה בן שמונים ושבע. אני זוכרת את ההלוויה. היא לקחה כמה מהוותיקים פה. בקיצור, היא החליטה להשתמש בכסף ולפתוח בית יתומים. היא רוצה שנהיה מאושרים, שלא נחשוב על זה כל כך. שנרגיש אהובים" הסברתי הכל. "אה," אמרה רקפת בעצב.

שתיקה מביכה.

"מתי יש לך יום הולדת?" מלמלתי. "שש עשרה לראשון" אמרה. "ולך?" שאלה אותי. "שלישי ביוני" אמרתי. "אז בקיץ, זה נחמד" אמרה בעצב. "תמיד רציתי יום הולדת בקיץ," היא מלמלה. "טוב, למען האמת, לא רציתי בקיץ, אבל גם לא בחורף. אולי אביב. אביב זה העונה האהובה עלי. יפה כל כך, ופורח," אמרה רקפת חלושות. "אבל חורף זה גם נחמד" אמרתי. זה כל מה שהיה לי לומר. יום הולדת בחורף זה מבאס, מה לעשות. זה לא כיף. אי אפשר לחגוג. "אהא! הצלחתי!" רקפת קיפצה סביבי. "מה? מה הצלחת?" שאלתי מהר. "האוהל!" ענתה לי במילה ואני הסתכלתי על מעשה ידיה של רקפת. היא הצליחה לבנות את האוהל בצורה מושלמת. לא, לא מושלמת, אני לא אוהבת את המילה מושלם. שום דבר לא מושלם. בצורה, מדהימה. "תראי, פה למטה יש שפיץ כזה צריך להכניס אותו לחור ואז זה ממש קל!" הדגימה לי.

רקפת הלכה להביא כמה דברים ואני נשארתי לסדר שם.

"רקפת, אני עייפה" פיהקתי. השעה הייתה כבר אחת לפנות בוקר ורקפת התעקשה שנישאר ערות. "נו באמת, אלי! עוד כמה שעות!" קראה במרץ. "איך את יכולה להישאר כל כך נמרצת?" שאלתי, מפהקת שנית. "איך? אני לא יכולה להסביר את זה! כלומר, אני פשוט נמרצת!" ענתה בחוסר סבלנות. "אני הולכת לישון..." פיהקתי בפעם האחרונה והנחתי את ראשי על שק השינה. "אוף, טוב" רטנה רקפת ונשכבה גם היא.

למרות השעה המאוחרת והעייפות הכבדה שהשתלטה עלי, לא הצלחתי לישון. הייתי מאוד מוטרדת מהמאורעות האחרונים. מחשבתי נדדה שוב ושוב אל עץ המשפחה השוכן בחדרי. לא הפסקתי לתהות, למה הוא נשאר אצלי? אולי בכלל בטעות? זאת נשמעה לי אפשרות סבירה ביותר. ייתכן שהעץ נשאר שם במקריות. מחשבותיי נדדו אל קרובי המשפחה שנשארו לי, למה הם לא לקחו אותי? תהיתי איך הם נראים. אולי הם כבר מתו? כל כך הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות. דמיינתי במוחי סבתא עליזה ואוהבת, שמכינה מרק ומחלקת שוקולדים. ובמחשבה זאת, שקעתי בשינה.

"אלי! בואי! ישנת כל הבוקר! גברת ניסים קוראת לך!!" צעקה רקפת לתוך אוזני. שמתי לב שאני כבר לא באוהל, אלא במיטתי שבחדר הבנות. "איך הגעתי לפה?" מלמלתי. "גברת ניסים הביאה אותך. היא חשבה שלא ישנת בלילה בכלל אז נתנה לך לנוח. אבל עכשיו ארוחת צהרים והיא אמרה שאת צריכה לבוא" הסבירה לי רקפת. "אה" הסכמתי בניד ראש וקמתי מהמיטה.

"להישאר אחרי האוכל!" קראה גברת ניסים בתום ארוחת הצהריים. "מה? עוד יתום?" שאלה אותי בלחש יערה. משכתי בכתפיי. "מחר באים לאמץ!" קראה גברת ניסים ויצאה מחדר האוכל.

ההתרגשות אפפה אותי. כולנו חיכינו שיאמצו אותנו. ליבי דפק בחוזקה, חיוך נסוך על פני. גם על פניה של רקפת ריחף חיוך קטן. "יאמצו אותי?" היא שאלה אותי. היה קשה לראות לפי הבעת פניה אם היא רוצה בזה או לא. "אני לא יודעת," מלמלתי. "בהצלחה" 

~💙~

!פרק שלישי 

?...אתם חושבים שיאמצו את אלינור? או אולי את רקפת

מי מקהל הקוראים שלי צמחוני כמו רקפת?

לא לשכוח להצביע ולהגיב

💖אוהבת💙