"אז הקרובים היחידים שנשארו לך זה דוד, וסבתא?" שאלה אותי רקפת. "למה הם לא לקחו אותך?" "לא יודעת" השבתי לה והסתכלתי על עץ המשפחה. "אולי זה לא מעודכן. כבר אמרתי לך, זה מאז גיל חצי שנה אצלי."

"תגידי, את יודעת למה השאירו אותך בתוך עצים? כלומר, היה יותר הגיוני אם ההורים שלך פשוט היו מגיעים לבית היתומים... ולמה בעצם, הם עזבו אותך?" שאלה אותי רקפת. "אני לא יודעת! דיי! עזבי אותי, אמרתי לך שאני לא יודעת!" התעצבנתי. "יואו, מה כבר עשיתי?" אמרה בכעס ויצאה מהחדר. נשכבתי על מיטתי והבטתי בתקרה.

למה עשיתי את זה? ככה צעקתי על רקפת, כשסוף סוף אני מוצאת חברה אני הורסת את זה.

תהיתי, למה באמת הורי עזבו אותי. בפעם הראשונה מזה שנים חשבתי, מדוע נמצאתי בתוך יער. זה תסכל אותי, לא ידעתי מה לחשוב. אולי הורי באמת נטשו אותי?

ואם זה נכון, אז למה, עמוק בפנים, אני מרגישה שהם אוהבים אותי ושהם לא רצו לעזוב?

אחרי שעה, שמעתי צחוק מתגלגל ופטפוט עליז כששותפותי לחדר נכנסו והתארגנו לשינה. לא נרדמתי שעות, חשבתי שוב ושוב על איך אצליח להחזיר אלי את רקפת.

באותו הלילה ישנתי שינה טרופה ולא מספקת. כשגברת ניסים הגיעה להעירנו, היא שמה לב לדבר. "אלי? הכל בסדר?" שאלה אותי. "אני פשוט עצובה" אמרתי. "אוי, מתוקה." אמרה והצמידה את ידה אל מצחי. "אלוהים, את קודחת! כדאי שתישארי במיטה היום!" אמרה. כל מה שיכולתי לומר זה "אהה" וליפול אחורנית. "היא התעלפה" נבהלה הגברת ניסים והשכיבה אותי במיטתי.

לא התעלפתי, רק איבדתי את שיווי משקלי.

נתתי לעצמי לשפוך הכל, בכיתי, ובכיתי. כל גופי כאב. לבסוף, בשעת צהרים מוקדמת שתוכל להיקרא גם כשאת בוקר מאוחרת, שקעתי בשינה.

"היא תהיה בסדר?" שמעתי קול. "אני מאוד מקווה" השיב קול נוסף. באיטיות ובקושי, פקחתי את עיני ונבהלתי למראה גברת ניסים, יערה וטל רוכנות מעלי. השתעלתי חלושות. "אלי!" קראה יערה. "אוי, אלינור, את בסדר?" שאלה אותי בשקט טל. קולה היה כל כך חרישי, עד כדי כך שהופתעתי קלות שיכולתי לשמוע אותו. הנהנתי לאט. "אני אהיה בסדר. צריכה... מים" גנחתי, ונרדמתי שנית.

כשהתעוררתי בפעם השנייה, לא היה אף אחד לידי. "הופה, מישהי קמה!" קרא קול. "מה? מי זה?" שאלתי. לעיני נגלתה רקפת, עם חיוך מזלזל על פניה. "באמת היית צריכה כל כך הרבה דרמה? היית יכולה לומר לי סליחה סך הכל" צחקה באדישות. "אה, אני באמת חולה אם לא שמת לב" לגלגתי, אך מיד התעשתי. "כלומר, כן. סליחה. אני מצטערת." השפלתי את מבטי בתקווה להיראות כמה שיותר פגיעה ועצובה. "ממש. לא קונה את זה." אמרה, מתייחסת אלי כאל תינוקת. "היי, יערה, בואי נצא לטייל" קראה רקפת אל יערה, שהופיעה בפתח החדר. יערה משכה בכתפייה, ויצאה אחרי רקפת. אני נשארתי לבדי.

אחרי חצי שעה שבה הרהרתי מה עשיתי לא נכון ומדוע רקפת כעסה, נשמעה נקישה עדינה על הדלת. "כן" קרקרתי. את הדלת פתחה, מי אם לא אחרת, רקפת סער, ובידה צרור פרחים.

"אלי, תראי, אני מצטערת שלא הייתי קצת יותר רגישה קודם. אבל גם אני נפגעתי. אפשר... לחזור למה שהיה קודם?" אמרה בתקווה. חייכתי אליה באושר בזמן שהניחה את פרחי השקדייה בתוך אגרטל ליד מיטתי. "תודה, אני כל כך אוהבת פרחי שקדייה! הם הפרחים האהובים עלי!" שמחתי.

 ~💙~

פרק שני!
ריב קצרצר בין שתי החברות, אך משלימות מיד... 
מה מתבשל פה? 
את מי אתם אוהבים יותר מבין השתיים?
אל תשכחו להצביע ולהגיב!
אוהבת❤