"כלומר?..." שאלתי בחשש. אמיליה צחקה. "לא כמו שאת חושבת." אמרה בחיוך. נבהלתי והחזקתי חזק במקל הנחייה שלי. "אני לא הופכת שוב לזקנה!" צווחתי וכולן הסתכלו עליי. כן, זה בטח הדבר המוזר ביותר שהן שמעו בזמן האחרון שמישהו אמר אותו. אבל לא היה אכפת לי. הסתובבתי בגבי לאמיליה, אבל עדיין ראיתי אותה מזווית העין. אמיליה שילבה ידיים. "רק לכמה דקות, ג'ול. וכדי לעזור לאמא. את לא רוצה לעזור לאמא?" שאלה אותי. התנשפתי וגנבתי לה את שיפוד הנקניקייה שלה כנקמה. היא  מצמצה בעלבון. "היי!" היא מחתה ועשינו קרב שיפודים. "תתחתנו כבר וזהו" מישהי מלמלה וחזרה לאכול. הסמקתי מאוד וגם אמיליה, שנפל לה השיפוד תוך כדי לריצפה המפוחמת. תאליה לשמחתי לא שמעה דבר ורק הסתכלה למדורה ההולכת ודועכת. הולכת ודועכת. בהיתי במדורה שכעת הייתה קטנה מאוד והכעס שלי חזר. "אני לא הופכת לזקנה" אמרתי ברעד בעוד שאר הציידות התחילו ללכת להתארגן לשינה שוב. תאליה הסתכלה עליי בריכוז. "את כן הופכת לזקנה, ג'וליה. כי כמו שאמיליה אמרה, זה זמני. וכדי לעזור לאמא שלכן. נעשה מה שצריך כדי להציל את העולם." היא אמרה נחרצות ואז קמה לאוהל שלה, שהיה ליחיד והכי גדול מכולם. אמיליה נחרה. "תתחתנו כבר?" שאלה. נראה שהמחשבות שלה היו במקום אחר לגמרי. לא עניתי- הייתי עסוקה בלהסמיק שוב. "ל..ל..לא" הצלחתי להגיד ואמיליה בהתה בי. לצערי לשם שינויי התחלתי לראות, וראיתי כמה היא יפה לראשונה- היה לה שיער כסף, כמו לכל ילדי הקטה ולי, עור לבן ועיניים כחולות מדהימות. בלעתי רוק בכוח והכרחתי את הלשון שלי לעבוד. "אנחנו בציידות," לחשתי בלב פועם ולחיים אדומות בזמן שהיא התקרבה אליי. "לא כדאי ש...? זה לא מנומס..." היא נישקה אותי.