"היא ערה!" שמעתי קול מוכר במעורפל. פתחתי עיניים במאמץ וראיתי שאני שוכבת במיטה לבנה ובחדר לבן. אולם אז החדר הסתחרר ועצמתי שוב עיניים. מישהי שמה לי יד על הבטן ומיד הרגשתי טוב שוב. הגישו לי משקה לפה ושתיתי, מופתעת לגלות שזה בטעם של מרק עוף, מה שאני תמיד שותה כשאני חולה- המרק של אבא. הלב שלי התחמם ומיד הרגשתי טוב יותר. "איפה אני?" קרקרתי. שלוש נערות- אחת עם שיער בלונדיני ואחת אמיליה ורייצ'ל ההיא גם- הסתכלו עליי בדאגה מישיבה על כיסא עץ. "במרפאה של מחנה החצויים," הנערה עם השיער הבלונדיני אמרה והניחה את המשקה תוך כדי. נשמתי עמוק. נכון. אני במחנה, ואני בת הקטה. והיום הראשון באוגוסט. הכל בסדר, ג'וליה. אמיליה הסתכלה עליי בדאגה וכיסתה אותי עוד. טיילור המדריכה בינתיים הגיעה, התעלמה מאמיליה, שהאדימה והסתכלה עליי במבט ביקורתי.  רגע, אני יכולה לראות? הבנתי פתאום. ניסיתי שוב להסתכל על הכל. כן. נראה שאני כבר לא צריכה להתאמץ בשביל זה. הסמקתי מעונג. "את בסדר?" טיילור שאלה אותי בצד ימין. הנערה שלא הכרתי כל הזמן המשיכה לגעת בי במקומות בגוף ולמלמל מה שנשמע כמו נעימה, שהרגיעה אותי עוד ועוד. הנהנתי, כי עדיין הייתי חלשה מכדי לדבר. "עוד," מלמלתי. אמיליה עזרה לי לשתות מהמרק עוף. לרגע ממש יכולתי לראות את אבא לידי, מביא לי גם תה בנוסף ואת בובת הפיל שהולכת איתי לכל מקום בעולם ואומר שהכל יהיה בסדר. חייכתי בישנוניות ורוקנתי את המשקה המוזר אך הטעים מאוד. טיילור החזירה אותו לשידה ובדקה אם יש לי חום. "זאת לא מחלה רגילה," הנערה הזרה העירה לה. "זה קרה גם לג'ייסון כשהוא רק הגיע ממחנה יופיטר. רק שלו זה קרה עם הרה." הנערה השתתקה באחת, כאילו הבינה משהו. היא הסתכלה עליי. "את מי ראית?" שאלה."אם זאת אלה, ורייצ'ל בדיוק אמרה נבואה, זאת כנראה הקטה, אמא שלנו" אמיליה אמרה בלי להסתכל על טיילור והתרכזה בי. "היא אמרה לי לשחרר את העוזרות שלה," אמרתי כשנזכרתי סוף סוף במה שקרה והתיישבתי במאמץ. 

הערת הכותבת:

אני אעשה פרקים קצרים מעכשיו כנראה, אם אני אצליח לעמוד בזה, אחרת הספר ייגמר מהר מאוד. וכן, זאת ג'וליה מהפאנפיק על השבעה, רק כמה שנים קודם. וכן, הרעיון שלה לקוח מהארת'סטון. וכן, אני רוצה גם למתוח אותכם קצת. *צחוק מרושע*