"ג'וליה?" אבא התחנן. נשמתי עמוק כשאני מניחה את המזלג. "אני מאמינה לך," הצלחתי להגיד. הוא שתק, כנראה מהלם. "אה-למה?" הוא שאל בחשדנות. אין טוב ממראה עיניים, חשבתי לעצמי במרירות. הזזתי את המזלג בלי לגעת בו כשאני מתרכזת באנרגיה, שתמיד הייתה לי ובי. אבא השתתק ואז חיבק אותי משום מה. "מתוקה, זה בגלל שאת הבת של האלה היוונית הקטה." הוא אמר אחר כך. "מי?" שאלתי בלב דופק והפסקתי להזיז את המזלג. אבא התיישב לידי ושמעתי שהוא שותה מים. "האלים-הם אמיתיים. ויש להם ילדים. ממש כמו בסיפורים העתיקים. ואת אחת מהם. את חצוייה. בגלל זה את יכולה לעשות את זה." הוא אמר ואז נשם עמוק. "ו-ואני צריך לשלוח אותך למחנה של כמוך, שתוכלי להתאמן בכוחות שלך. ואני...אני לא יכול לעשות את זה." הוא אמר בקול חנוק. שתקתי, המומה. "אבל אבא, אני רוצה את זה!" קראתי.  נכון, עד לפני שנייה לא ידעתי מי אני ולמה אני יכולה לעשות דברים משונים, אבל עכשיו כשידעתי שיש עוד כמוני, רציתי בזה מאוד. המזלג קירקש בתגובה אליי. "שש," אבא אמר ושם לי יד על הכתף. התנשפתי. "אני אשלח אותך אליו, אם אני רוצה ואם לא. כי ככה אימך ביקשה. היא אמרה: 'ספר לה את האמת בגיל שלוש עשרה.' והנה אני עושה את זה." הוא השתתק שוב. התחלתי להירגע וחזרתי לשבת ברעד. "והיא השאירה לך משהו." הלב שלי דפק בהתרגשות. "מה?" שאלתי. שמעתי שאבא הולך לחדר שלו וחיכיתי בקוצר רוח. עוד ילדים כמוני? מה זה אומר? לא יכולתי לחכות. "זאת שרשרת." אבא נשמע אומר לפתע ורעדתי. אף פעם לא החזקתי משהו שהיה של אמא שלי. "היא בצורת כוכב. הוא כסוף, ממש כמו השיער שלך." הוא הוסיף את התיאור שלה, כפי שתמיד עשה עם משהו חדש. התנשפתי כשהוא ענד לי אותו על הצוואר ואז מיששתי אותו. "תיזהרי," אבא אמר. "הוא קסום. אני לא יודע מה הוא יכול לעשות. והוא שלך, מהיום והלאה. מהקטה, אימך." הוא אמר ברוך וליטף לי את השיער החלק שלי, שתמיד אמרו לי שהוא לבן כמעט כמו הירח. מיששתי את השרשרת. היא הייתה קרה באופן נעים והרגשתי ממנה אנרגיה דומה לזאת שיש לי. נגעתי בכל קצות הכוכב וחייכתי וחיבקתי את אבא. "תודה, אבא. איפה המחנה הזה?" שאלתי. "בלונג איילנד," הוא אמר. "תצטרכי לטוס לשם איתי ואז ניפרד." הלב שלי נעצר. "לתמיד?" שאלתי בפחד. "לא," אבא אמר בחום. "רק לקיץ הקרוב. ואז תוכלי לחזור הבייתה לכיתה ח'." קשה לומר שזה הרגיע אותי. חודשיים במדינה זרה, ולגמרי לבד. 

"מי מנהל את המחנה?" המשכתי לשאול בדאגה, עדיין משחקת עם הכוכב. אבא צחק משום מה. "את זה תגלי שם. אני צריך לשלוח קודם כל טפסים, ואז נטוס." קפצתי במקום כשההתרגשות שלי חזרה אליי וחיבקתי אותו שוב. "תודה אבא"  אמרתי ואז רצתי לחדר שלי. כן, אני יכולה לעשות את זה, מאחר וזה הבית שלי ואני מכירה כל פינה ומשולש בו. הגעתי למיטה שלי ושיחקתי עם הכוכב בהתרגשות, כשאני מנסה לדמיין איך יהיה לי במחנה החצויים. את מי אפגוש? איך הם יגיבו לעובדה שאני עיוורת?