רעדתי בסירה ליד אמיליה, עוד בת הקטה, שחשתי שחייכה אליי. טיילור הסבירה לכולם שאני לאט לאט אחזור לראות- אבל באופן מיוחד, עם הכוחות שלנו. "זה יכול להיות יעיל לכולם גם, נגיד כשנילחם בחושך" אמיליה התלהבה לידי והתחילה לחתור. בלעתי רוק. "כן," אמרתי בפחד. היא צחקה. "אף פעם לא שטת?" שאלה בחיוך. ואז הוא ירד לה בבת אחת. "מצטערת. בטח שלא." היא הסמיקה. "אין לך מה לפחד, טוב? אלו סך הכל-" לפתע היא צווחה, וגם אני כי הנהר געש. "והנה המפלצת הראשונה שלנו!" טיילור נשמעה אומרת בניצחון. שמעתי חרבות נשלפות וצולפות. "אין מה לפחד?!" צווחתי לאמיליה, שהאדימה מרגע לרגע. "סליחה! אני גם חדשה כאן." מלמלה ועזרה לי לעמוד בסירה. מיד חזרתי לשבת כשאני רועדת כולי בפחד. היא נאנחה, מה שהתברר כטעות, כי מיד צללנו למים כשהסירה מתהפכת. בקושי לא צרחתי- אמיליה תפסה בידי אכשהו- הרגשתי דחיפה למעלה ועלינו חזרה, משתעלות ורועדות בקור. המשוטים נעלמו, האלים יודעים לאן, וגם לא היה אכפת לנו מהם. טיילור שטה אלינו עם מבט ביקורתי. הופתעתי מכמה שאני כבר רואה וההתרגשות חזרה אליי. "מצטערת," אמיליה אמרה שוב. טיילור הנידה בראשה. "לימדו מהמקרה של ג'וליה ואמיליה, חברים וחברות! לעולם אל תניחו כי 'הכל בסדר.' לעולם." הדגישה טיילור. "במיוחד מחוץ למחנות." המבטים של כולם נהיו מודאגים והם הנהנו כחצויי אחד. טיילור הנהנה בכובד ראש לכולם והורתה לנו לשחות חזרה לנמל הקטן. עשינו כפי שאמרה, אני ואמיליה בשתיקה. היא עדיין הייתה אדומה ממבוכה. "היי," אמרתי מאחורה. "זאת לא אשמתך. לא יכולת לדעת." היא הנהנה בהיסוס. "תודה." אמרה וחייכתי. גם היא, והרגשנו טוב יותר. צחקנו. הגענו לנמל וחזרנו ללכת בדשא, שמחות להרגיש שוב אדמה יציבה. "אז היית כבר באולימפוס?" שאלתי בסקרנות את אמיליה. היא הנידה בראשה. "והאמת, עוד לא ראיתי גם את אמא. אני פה רק חודשיים, כולל החודש הזה." היא אמרה בעצב. הנהנתי בהבנה. "אבא שלי נתן לי משהו ממנה." אמרתי בהיסוס. היא בהתה בי.

"מה?" שאלה בסקרנות. הראיתי לה את הכוכב הכסוף שלי.