אמיליה בהתה בו מהופנטת. "מדהים!" אמרה והסמקתי והחזרתי אותו מתחת לחולצה. "תודה." אמרתי. "אבל אני עוד לא יודעת מה הוא יכול לעשות." הוספתי בעצב. אמיליה חייכה בעיניים נוצצות. "אז זה הזמן לגלות, לא? בואי!" אמרה ורצה איתי לקיר הטיפוס. התנשפתי אחריה ובסוף הגענו. "אבל..אבא שלי אמר שהוא קסום," אמרתי בהיסוס. אמיליה צחקה ולתדהמתי הענקית שלפה מתחת לחולצה הכתומה שלה כוכב זהה לשלי. "כל הנשקים שלנו קסומים, בדרך כלל, ואמא נתנה גם לי כזה! זה כמעט כמו צמידי חברות." אמרה בחיוך. "אנחנו לא צריכות להכין." צחקנו. "אז מה הכוכב שלך עושה?" שאלתי בחיוך אחרי שנרגענו. אמיליה שיהקה. "הוא יכול להפוך יום לחושך באיזור שאני נמצאת." אמרה. התפלאתי. "לא האדס הוא אל החושך?" שאלתי והוצאתי שוב את הכוכב שלי. אמיליה הנידה בראשה והחזיקה גם בכוכב שלה ורעדה בהתרגשות. "לא. האדס הוא אל המתים והשאול. תנטוס הוא אל המוות. ניקס היא..." היא היססה. "טוב, אני לא בטוחה אם היא טיטאנית או אלה, אבל היא משהו-החושך." חייכתי והנהנתי בהבנה. "שנתחיל?" הצעתי. אמיליה חזרה לחייך והנהנה. "בסדר." היא חיקתה את טיילור והשתחווה לפניי. מצמצתי והשתחוותי גם. "תלמידתי הצעירה. מה את יודעת על אמא הקטה?" שאלה. ניסיתי לחשוב ממה שהספקתי ללמוד החודש. "שהקטה היא אלה תלת פרצופית שמזדקנת ככל שמתקרב הלילה ונהיית צעירה שוב בבוקר. והיא אלת הצמתים וגם הכישוף והיא גם קשורה ללילה ולירח." אמרתי. אמיליה הקשיבה כל הזמן ונראתה שקועה במחשבות. היא הנהנה לסמן לי להמשיך. לקחתי אוויר, למרות שהתחלתי להרגיש מגוכחת- אף פעם לא ראיתי את אמא, ודיברתי עליה בזמן הווה. "הרומאים קוראים לה טריוויה. המשרתות של..." היססתי, "אמא הן האמפוזות שיצאו מתיבת פנדורה. הקטה היא אלה כתונית, ובגלל זה לא יודעים עליה הרבה." סיימתי לדקלם משיעורי התאוריה ללחימה במפלצות ואז לקחתי שוב אוויר והתנשפתי. אמליה צחקה ומחאה כפיים בשביעות רצון.

"מצויין, ג'ול. ומה את לומדת מזה שיכול להיות שהכוחות של הכוכבים שלנו?" היא שאלה. לקחתי עוד אוויר- אמיליה הזאת באמת התחילה לעצבן אותי."לכשף ולהפוך את היום ללילה ולהפך." אמרתי. אמיליה חייכה והנהנה. "קדימה. אני מנסה ראשונה, טוב? שלא יהיו תאונות מצערות." הנהנתי בלב דופק. אמיליה חייכה ואז חזרה למבט רציני. היא עצמה עיניים ולחצה באמצע הכוכב הכסוף שלה. חיכיתי במתח ענקי. להפתעתי החדר החשיך-ויכולתי להרגיש את זה, כאילו שהפכתי למתג אור. אמיליה קרסה לישיבה בעייפות ושמתי לה יד על הכתף בדאגה. היא החזירה את האור ונשכבה על מזרן- היינו בחדר של קיר הטיפוס. "עכשיו את," היא מלמלה ונרדמה. בלעתי רוק ולחצתי ביד רועדת על הכוכב. להפתעתי העולם התחיל לגדול. "אמיליה!" צעקתי והיא הזדקפה בבת אחת ואז צווחה. "ג'וליה! את...את..." היא משום מה הביאה לי את מקל הנחייה שלי. מיהרתי להחזיק בו כי משום מה רעדתי כולי בלי שליטה. הנחתי שמפחד והלם, עד שאמיליה החזיקה בי והופתעתי לגלות שהיא יותר גבוהה ממני, למרות שלפני שנייה היינו באותו גובה. "מה קורה פה?" שאלתי בפחד. "את..." היא היססה. "יודעת מה, הכי טוב שתראי בעצמך." היא הרימה מראה מאובקת שבטח הייתה שייכת לאחד מילדי אפרודיטה מהרצפה, סילקה ממנה את האבק והראתה לי את עצמי. מיד נרתעתי אחורה, כי זקנה הביטה אליי בחזרה- זקנה מפוחדת שלמרבה האימה נראתה כמוני.